כך נראה בית הקברות בקייב, שנגמר בו המקום
(צילום: זיו קורן)
נראה היה שוולודימיר (הגרסה המקומית לשם ולדימיר, שמקפידים פה להגות באופן שונה), אחד מהכמרים הבכירים של בית הקברות המרכזי של קייב בווייקובה, הופתע מהשאלה. "אתה מלווה פה כל יום כל כך הרבה אנשים בדרכם האחרונה, קורבנות של המלחמה הזו, של הפלישה הרוסית", שאלנו אותו, "ואתה עדיין מאמין שישו צדק, שצריך להושיט את הלחי השנייה? מה שאתה רואה פה לא מערער את האמונה שלך?"
דיווח מאוקראינה - רונן ברגמן שליחנו בקייב
(צילום: אלכס בורטמן)
מאחורי וולודימיר, מרחק 250 מטר בערך ביום מעונן ומאובק וסגרירי ועגום במיוחד בקייב, היתמר ענן עשן שחור וסמיך, שלעיתים במשב הרוח, חלקים ממנו, ביחד עם אבק וחול הגיעו עלינו. "זה הקרמטוריום", הסביר וולודימיר. "הוא עובד כל הזמן לצערי, בלי הפסקה".
בית הקברות בווייקובה, במרכז קייב, לא הרחק מהכביש המרכזי המוביל אל ערי הלוויין בוצ'ה ואירפין, שספגו הפצצות והרס קשים במיוחד, הוקם לפני כ-200 שנה ונקברו בו עד היום מאות אלפים. הוא בנוי על צלע הררית, כשבראשה, במקום הגבוה ביותר, החלקה היהודית, שבה נקברו רבים מבני הקהילה היהודית של העיר. מתחתיה החלקה ההולנדית, האשורית, הרוסית, הגרמנית, ואחר כך אזורי הקבורה של שאר תושבי העיר, רובם הגדול נוצרים כמובן. על רוב הקברים של המקומיים יש ציור של המת ובמורד ההר יוצרות המצבות פסיפס עצום לתוך הוואדי, מראה מרובב של קברים ופרצופים, נרות וזרי פלסטיק וצמחי זיכרון דלי תאווה למים, גיא צלמוות שבתחתיתו הקרמטוריום שעשן שחור סמיך, עשן של גופות עולות באש, מיתמר ממנו.
מאז תחילת הקרבות הורו בבית הקברות, שנגמר בו המקום, שלא לקבור את ההרוגים, אזרחים כמו חיילים, ולהורות לשלוח את כל הגופות לשריפה. "אנחנו מקבלים מאז תחילת המלחמה ממוצע של בין 50 ל-100 גופות ליום", אומר וולודימיר. בגלל העומס הרב ומצוקת המקום, אין אפילו זמן לערוך לרוב המתים טקס אשכבה על פי הנוהג בבית הלוויות המרווח הנמצא שם. את חלונות הזמן הקטינו מאוד, ובדרך כלל הם מיועדים לחיילים שמתו בקרב. אוטובוס צהוב של חבריהם לנשק מגיע בדרך כלל ללוויה, לזמן קצר. החברים חולקים כבוד אחרון וחוזרים מיד לחזית.
אבל את רוב טקסי האשכבה פשוט עורכים ליד הדלת האחורית הפתוחה של הרכב המסחרי שהביא את הארון. וולודומיר או אחד מעמיתיו ניצב ליד הדלת, כשהארון בתוך המכונית, והמשפחה מציבה לידו תמונה וזר. הוא מניע מצד לצד, כמטוטלת, את כוסית המים הקדושים ומברך את המת בחיי נצח. "אני אומר למשפחה שקרה דבר נורא, טרגדיה כל כך קשה, אבל שהם צריכים למצוא ניחומים בכך שיקירם לא מת לשווא, אלא כחלק מהמלחמה שלנו על הזהות ועל הקיום שלנו. ואני גם אומר להם שישו אדוננו לימד אותנו שהמוות הוא לא סוף, אלא רק ההתחלה של חיי נצח בעולם הבא".
הטקס אורך דקות ספורות, וראינו בשעות ששהינו שם אין ספור כאלה. טור ארוך של מכוניות מסחריות נושאות את הארונות. אוטובוסים מגיעים לבית הקברות ופורקים מתוכם את בני המשפחות. בחזית האוטובוס והרכבים הנושאים את הארונות שלט שעליו כתוב המספר "200". הוא הקוד המסמן את האוטובוסים שבהם אלה שעולם נחרב עליהם בן לילה. את המחזות קורעי הלב של בני משפחות בוכים והלומי יגון כמעט מיותר לתאר.
אחרי דקות ספורות של טקס, בני המשפחות לוקחים את התמונה והזר, וולודימיר עושה את תנועת הצלב בפעם האחרונה וסוגר את דלתות הוואן. הרכב נוסע במורד הגיא אל עבר הקרמטוריום. כשהארון מגיע לשם, עוקרים העובדים המקומיים את קורות העץ שהחזיקו אותו בתוך הרכב המסחרי. יש ארונות מפוארים, ויש ארונות עץ פשוטים, המינימום שהממשלה מספקת למי שאין בידי משפחתו לקנות לו ארון או שמת ערירי. הארונות האלה מתפרקים, וראינו כמה פעמים שחלק מהם זז או נפתח וחלק מהגופה נראה דרכו.
העובדים מניחים את הארונות על מדפים ארוכים ועצומים עד שיגיע תורם. "גם בעבודה מאומצת יש תור של עשרה ימים עד שבועיים להכניס אליו את הארון", אומר וולודימיר. מנהל הקרמטוריום מקרב את העגלה עם המנשא לעבר אחד הארונות, ושאר הפועלים מושכים את הארון אליה, הגלגלים הבנויים בתוך המשטח נושאים בקושי את המטען הכבד, מדובר באחד מהארונות המפוארים הכבדים, מורידים את גובה משטח הנשיאה, מגלגלים את העגלה, מתאימים אותה לגובה דלת המשרפה, פותחים אותה ואט-אט דוחפים את הארון פנימה, עד שכולו נבלע, וסוגרים אחריו את הדלת.
"כעבור שבוע יכולים בני המשפחות לבוא לאסוף את אפר יקירם שמוכנס לאגרטל", אומר וולודימיר, "הם יכולים לקבור את זה בבית קברות, או לשמור את האגרטל בבית".
וולודומיר אמר שלא, המראות הקשים והצורך לנחם אין-ספור משפחות לא עירערו את האמונה שלו אפילו לא לרגע אחד. "אלה ימים נוראים וטרגדיה גדולה, אבל הם לא מערערים את האמונה שלנו בחמלה וברצון שלא לגרום הרס, ולא בצורך להושיט את הלחי השנייה. אבל כאן מדובר על משהו אחר לגמרי, ואתם הישראלים בוודאי מבינים את יותר טוב מכולם כי גם אתם עומדים בכל פעם מול התקפות קשות של מי שרוצים להשמיד אתכם. אוקראינה לא נלחמת אלא מגינה על עצמה. זה סיפור אחר".
