התותח הכבד ביותר של ממשלת ישראל נשלף סוף-סוף מהארסנל המיועד לשעת חירום – הצעת חוק להרחבת סמכויות החיפוש המשטרתי במאבק נגד ריבוי כלי הנשק בחברה הערבית. הוא טעון בפצצת מצרר משפטית המאיימת לפורר את זכויותיהם של בני האדם שנמצאים בסכנת חיים, ומאיים לגזול מהם – ובעתיד גם מאיתנו – את היכולת להתגונן מול הריבון. זוהי הצעת חוק מסוכנת, שנועדה לזמנים מסוכנים. אבל זהו הכרח שאסור לגנות בשעת מלחמה, רגע אמת שאין להתכחש אליו, וזו הדרך היחידה לעצור את הטרור הפלילי המתעצם ולהכות פעם אחת ולתמיד את כנופיות הפשע המאורגן.
עד כה הפסידו הרשויות בכל חזית אפשרית: יותר ממאה נרצחים מתחילת השנה – והמחסנית עוד נטויה – מאות פצועים ואלפים מוכי טראומה משלמים את מחירן הכבד של עשרות שנים יקרות ומדיניות כושלת, שבמהלכן צברה המאפיה כוח בלתי מוגבל. כל זמן שלא יחוסלו מאגרי הנשק המפלצתיים בחדרי שינה ובמרתפי בתים, תימשך כריית הקברים ותגדל תחושת הניכור כלפי המדינה.
הם כבר מזמן לא מאמינים שמישהו שומר עליהם, שלמישהו אכפת מהזכות הבסיסית שלהם לחזור הביתה בשלום. מי בסכין ומי בכדור רובה, מי ברימון ומי בפצצה שהונחה מתחת לרכבו, מי בווידוא הריגה ומי באמצעות רוצח שכיר – אף לא אחד מהמתים נהנה מזכויות אדם כפי שהגיעו לו על פי חוק, ובוודאי לא מזכויות שאין בהן טעם אחרי המוות.
חשבו על הצעת החוק הזו כעל אמבולנס שחוצה באור אדום – ביצוע במודע של עבירת תנועה מסיבות מקודשות של הצלת חיים. אל תחכו אפילו יום אחד עם מבצע פירוק האוכלוסייה הערבית מכלי נשק
ממש כמו ב"תיאוריית הצרכים" של מאסלו, שבבסיסה עומדים סיפוק צרכיו הפיזיים והביולוגיים של כל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין, כך גם אצל האישה שנדקרה על ידי בני משפחתה, הילד שיצא לאכול פיצה עם חבר ונורה ליד ביתו, התינוק הרך שנותר ללא הורים, הקשישה שהביטה בבנה המתמוטט תחת מטח רצחני – המשותף לכולם שהם נזקקו קודם כל להגנה על חייהם, ורק אחר כך להגנה על איכות חייהם.
כדי שהבאים אחריהם – אלה שעדיין בין החיים אך שמם כבר נכתב על קיר הסטטיסטיקה של הנרצחים – יוכלו ליהנות בעתיד ממילוי צרכים נעלים יותר, כמו השתייכות חברתית או מימוש עצמי, עליהם בפשטות לא למות מכדור תועה.
מרב בטיטוחשבו על הצעת החוק הזו כעל אמבולנס שחוצה באור אדום – ביצוע במודע של עבירת תנועה מסיבות מקודשות של הצלת חיים. הרכינו מבט מול אם שיבצעו אצלה חיפוש משפיל לנגד עיני ילדיה, הפעילו כל בלם אפשרי שיגן על האזרח הקטן מפני הריבון החזק, אבל אל תחכו אפילו יום אחד עם מבצע פירוק האוכלוסייה הערבית מכלי נשק.
במקום שבו המדינה כשלה והזניחה עשרות שנים, היא חייבת מוסרית בתיקון מהיר ומיידי, גם אם הוא כואב ומשפיל. רק מבצע מקיף ועמוק להחרמת כלי נשק עשוי בעת הזאת להביא לתוצאות מיידיות. זו אמנם הדרך הקצרה והפחות טובה, אבל חייבים לעבור בה אם רוצים להציל את חייהם של הבאים בתור. במלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים רק מפסידים.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
