לפני כמה שבועות נערך טקס החלפת מפקד אוגדת עזה. בניגוד לעבר, הפעם הטקס הצנוע עם מעט משתתפים התקיים עמוק בשטח הרצועה, באזור הלחימה. ללא אורחים. המסר בשינוי הזה היה ברור: "אנחנו כעת במלחמה, זה לא הזמן והמקום לטקסים נוצצים". הקצינים הבכירים העבירו את הפיקוד אחד לשני, איחלו בהצלחה זה לזה - ונגמר הסיפור. ממשיכים במשימות המלחמה.
הטקס הזה סימן שינוי חיובי חשוב בתפיסה בצה"ל, שטוב היה אילו קרה לפני 7 באוקטובר: צניעות, מיקוד במשימה, כמה שפחות יחסי ציבור ובעיקר - כמה שפחות עיסוק בפוליטיקה. על התפיסה הצה"לית, המבצעית והערכית, שקרסה ב-7 באוקטובר עוד ידובר ויתוחקר בהמשך, אבל נראה ששרידים ממנה נותרו גם היום.
עד 7 באוקטובר,פיקוד הדרום ואוגדת עזה עבדו קשה, אפילו קשה מדי, להשגת אחד היעדים החשובים עבורם: "הידוק הקשר עם ההתיישבות". כלומר, להיות כמה שיותר נוכחים בחייהם של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, מתוך אמונה כי הדבר "ישפר את תחושת הביטחון". איך זה בא לידי ביטוי? מפקדי הפיקוד, מפקדי אוגדות, מפקדי חטיבות, ועד רמת המ"פ והמ"מ, היו נוהגים להגיע לביקורים בישובים ולתת תדרוכים והערכות מצב על המצב בעזה (שלבסוף התגלו כשגויות לחלוטין), וגם לאירועים בחגים, לפעילויות נוער ומה לא. זה קרה ברמה היומיומית. צה"ל הפך ממש לחלק מהקהילות. לראשי רשויות והנהגות הישובים היה קו ישיר ופתוח לקצינים בכירים בפיקוד ובאוגדה (אותו קו שלא ממש היה זמין ב-7 באוקטובר).
בכל המפגשים האלה, ובכלל מהגישה הזו, תמיד עלה גם ניחוח פוליטי מכל הצדדים, בעיקר באופן שבו זה הובא לידיעת התושבים. צה"ל נכח יותר בחזית האזרחית בעוטף עזה והרבה פחות בחזית הגבול, כך למדנו ב-7 באוקטובר. "סיפור האהבה" הזה, שבהחלט אפשר להבין את חשיבותו ואת סמליו בחברה הישראלית, הפך ביום אחד לא בהיר בכלל למשבר אמון גדול ועמוק. יישובי העוטף הופקרו לחלוטין על ידי הגוף הגדול במדינה, שבימי שיגרה חיבק אותו חיבוק גדול אבל בשעת מצוקה לא היה שם להגן.
אולי צריך לבחון את הזוגיות הזו שוב ולבנות אותה מחדש, אבל בצורה אחרת? הנוכחות של צה"ל בחייהם של תושבי העוטף הייתה מוגזמת, את זה אנחנו מבינים בדיעבד. מפקדי צה"ל ולוחמיו צריכים להיות בחזית, להילחם ולהגן, ולא להסתובב בישובים ולהיות נוכחים במפגשים קהילתיים. את כובד המלחמה צריכים לנהל בשטח האויב, ולא באזור הגדר והשדות החקלאיים של הישובים. לתת לאזרחים לנהל חיי שיגרה רגילים ככל שניתן, לצאת לעבודה, לתפעל את הכלכלה, לחנך את הדורות הבאים.
הניסיונות של צה"ל לבנות מחדש את האמון על ידי שיחות ומפגשים עם תושבי העוטף, בין היתר גם בהצגת התחקירים המבצעיים, לא מועיל ולא יעיל, ולא יבנה מחדש את האמון
עד 7 באוקטובר לא הייתה הפרדה בין צה"ל לאזרחים בישובי קו העימות, והקשר החם לכאורה שניסו לבנות לא הוכיח את עצמו במתקפת הפתע. כנראה שגם בתפיסה הזאת שגינו, ועל כן צריך לבנות משהו חדש, פחות צפוף. כמובן שצה"ל הוא חלק מהעם ולהיפך, אבל מרקם היחסים צריך להתנהל באופן מדוד יותר, שמתמקד בנושאים חינוכיים בלבד - למשל, מפגשים עם בני נוער לפני צבא - אבל לא יותר מזה. הניסיונות של צה"ל לבנות מחדש את האמון על ידי שיחות ומפגשים עם תושבי העוטף, בין היתר גם בהצגת התחקירים המבצעיים, לא מועיל ולא יעיל, ולא יבנה מחדש את האמון.
יש דרך אחת לקנות את אמונם של התושבים שוב, והיא במעשים בלבד, שבוודאי אנו רואים כבר היום: לנהל את המלחמה בשטח האויב ובלי הפסקה, לחסל את אחרון המחבלים, לשמור על השקט בדרום, והכי חשוב- לחלץ את החטופים משם בכל דרך אפשרית.
ומעל הכל: צניעות. כמה שפחות דיבורים, יותר מעשים.
