זו סצנה מבעיתה שיום אחד עוד תוסרט בסדרת מתח. מהחדר שבו שכב הצעיר טירן פרו בקעו צפצופי המכונות שהחזיקו אותו בחיים וניטרו את לחץ הדם, קצב הנשימות וריווי החמצן בדם. כמה שעות קודם לכן יצא מניתוח חירום ממושך, בסופו ניגש הרופא המנתח לאביו ואמר כי המצב קשה מאוד - אך ישנה תקווה. המדדים יציבים. הילד איבד המון דם אבל הדימום פסק. עכשיו נותר לחכות שמצבו ישתפר. אביו חוסאם ודודו אדי התפללו לנס.
במצבים כאלה אתה נאחז בכל מה שאפשר. יש שמוצאים נחמה בתפילות. אחרים ברופאים. בחלוקים הלבנים של הצוות הרפואי, שמשרים תחושה של מוגנות. של תקווה. שפה מצילים חיים, נלחמים עליהם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל זה קורה בבית החולים איבן סינא בג'נין, הבניין המרכזי, רחוב אל־בהר ליד אצטדיון הספורט. הכניסה הראשית לבית החולים דרך רחוב חיפה החוצה את העיר. 7,000 מ"ר של בית חולים מודרני, המתגאה במחלקת הטיפול הנמרץ החדישה הנמצאת בקומה השנייה ובשמונה חדרי ניתוח המצוידים בציוד המתקדם ביותר. We care כתוב שם על השלטים שנתלו בכל מקום. אכפת לנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השעה הייתה קצת אחרי שבע וחצי בערב בשלישי שעבר, לקראת סופו של יום מורט עצבים. בבוקר התקשר טירן לחברו הטוב אדיר והציע לו לבוא איתו לג'נין לקנות רמקולים חדשים לרכב. שניהם תלמידי י"ב בתיכון דליה אבל הבגרויות טרם החלו. מי לא הפסיד ימי לימודים בכיתה י"ב? הנסיעה לג'נין מהבית בכרמל אורכת קצת פחות משעה, והשעה הזו שווה חיסכון של 700־800 שקל כשמדובר בסט רמקולים.
הכול שם זול, בג'נין, העיר שיש בה גם שווקים ובתי מסחר עמוסי כל טוב - וגם מחנה פליטים הנשלט בידי כנופיות טרור שנלחמות כמעט מדי לילה בכוחות צה"ל, הנכנסים למחנה לבצע מעצרים. עיר אחת ובה שני עולמות מנוגדים, המתנהלים זה לצד זה במציאות כאוטית בלתי נתפסת של אלימות וטרור רצחני לצד חגיגה של קניות.
טירן היה בן 18 פחות יומיים. לבן כיתתו, חברו הטוב אדיר, מלאו ביום ראשון השבוע 18. נסעו ביונדאי גטס הכסופה של טירן ובאחד העיקולים בכביש, סמוך לאוניברסיטה הערבית־אמריקאית, התהפך הרכב מספר פעמים. שעות אחר כך התפרסמה תמונה של הרכב ברשתות החברתיות. הוא נמעך לגמרי.
בחזרה לאותה תמונה, בשעת ערב בטיפול נמרץ בבית החולים בג'נין: הדוד אדי מספר שהכול קרה בפתאומיות. חוסאם, אביו של טירן, בדיוק התכוון ללכת עם מכר מג'נין להתרענן אצלו בבית ולחזור אחר כך למיטת בנו הפצוע.
"אני נשארתי בבית החולים", מספר הדוד, "כשלפתע שמענו יריות מבחוץ. צרורות וירי בודד. לקח לי שבריר שנייה להבין שזה ירי חי. אנחנו בג'נין, בשטח A, שליטה פלסטינית מלאה. אין לנו מושג מי נגד מי שם. לפתע נשמעות צעקות. בליל של צעקות. והן הולכות ומתקרבות. אני וחוסאם איך שהוא מתנתקים. הוא עם המכר מג'נין, הולכים לגרם מדרגות בצד הרחוק של הקומה, ואני לגרם המדרגות בקצה השני של הקומה. ופתאום, בבת אחת, הקומה מלאה בעשרות חמושים. כולם רעולי פנים עם נשקים ומחסנית בהכנס. בין 20 ל־30 רעולים. אין פנים, רק עיניים, זו תמונה שאני זוכר טוב. ואת האחיזה של הנשק כלפי מעלה".
חוסאם, האבא, מספר שעוד הספיק לשמוע את צעקות החמושים. "'איפה החייל הדרוזי שעשה תאונה, איפה החייל הדרוזי שעשה תאונה', הם צעקו", משחזר האב, "וכל החבורה הזו נכנסת לטיפול נמרץ, כמה מהם מושכים את המיטה של טירן ורצים איתה החוצה למסדרון ואחריהם כל החמושים. זו התמונה. הם רצים עם הבן שלי ששוכב על המיטה ורק לפני רגע היה מחובר למכונות ונלחם על חייו, ואני בקצה השני של המסדרון, והם רצים עם המיטה והבן שלי נעלם יחד איתם".
כל אחד והג'נין שלו. עבור מרבית הישראלים מזוהה העיר עם האינתיפאדה השנייה. ימי השיא של פיגועי ההתאבדות שזיכו אותה בתואר "בירת המתאבדים". העיר שמעבר לגלבוע ובמרכזה מחנה פליטים. כ־40 אלף תושבים, מחציתם בערך חיים במחנה, פליטי 48' מאזור חיפה והגליל התחתון. עיר שהיא מוקד טרור, אבל גם מרכז קניות רוחש פעילות. הכול בה מעורבב. נמצאת בשטח A בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, אולם למעשה אין בה בעל בית אחד. כמו בסומליה או תימן המפוררות היא נשלטת בידי כנופיות חמושים. כל שכונה והכנופיה שלה. הג'יהאד האיסלאמי, גדודי חללי אל־אקצא וגם חמאס.
לא במקרה, אומר גורם ביטחוני בכיר, האירוע הקשה של טירן פרו התרחש דווקא בג'נין. לדבריו, זה לא היה יכול לקרות בעיר אחרת.
כמעט בלחישה אמר לנו השבוע בחור בדליה שאצל המוסלמים, כשרוצים לסנוט בבחורה, "מאחלים לה שאלוהים ישלח לה דרוזי". אין אהבה גדולה בין הדרוזים בישראל לפלסטינים. למרות שאחוז המתגייסים בחברה הדרוזית נמצא בירידה עקבית, הדרוזים בישראל נתפסים כ"משתפי פעולה" של ישראל והמשטר הציוני. משרתים במג"ב ובצה"ל, במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר, בני העדה משתדלים שלא לנופף בזהותם בגדה. "אנחנו הולכים לקנות שם", אומר פעיל חברתי מעוספיה, "אבל לא שוכחים שיש לנו אחים שמשרתים במג"ב, או דוד ובני דודים. אז באים לשם ומדברים ערבית ועבורם אנחנו פלסטינים מישראל. לא מדברים יותר מדי. זה פיור ביזנס".
אדי, הדוד של טירן, הוביל אותנו לביתו שנמצא בסמוך לבית אחיו. הוא בן 56, גימלאי של המשטרה. לפני עשר שנים בדיוק איבד את בנו וג'יה, שהיה בן 19. גם הוא נהרג בתאונת דרכים. אחיו, חוסאם, בן 58, עובד במפעל הצמיגים אליאנס בחדרה. ארבעה ילדים יש לו, טירן היה בן הזקונים.
"מה אני אגיד לכם", הוא נאנח, "זו טרגדיה קשה. טירן היה נער מרשים, בחור יפה תואר, כריזמטי. כל בני השכבה אהבו אותו. הוא תיכנן ללמוד אלקטרוניקה וחשמל כמקצוע, ממש התרגש שזו השנה האחרונה שלו בתיכון. הוא לא עשה שום דבר חריג בנסיעה לג'נין. מקובל פה לנסוע לג'נין, כולם נוסעים לשם. יש שמה דברים שהם רבע מחיר מהארץ. אם המערכת שרצה לשים באוטו עולה אצלנו 1,500 שקל, שמה היא עולה רק כמה מאות. עשרת אלפים שקל שאתם מרוויחים בישראל שווים שמה 25 אלף שקל. אתה מסתובב שם ולא עושה חשבון לכסף. קונה ירקות, עושה מכולת ועל הדרך אתה אוכל שווארמה בפיתה. שמה זה עשרה שקלים מנה.
"טירן נסע ולא אמר להורים שהוא נוסע לג'נין. אולי החליט ספונטנית. חוסאם התקשר אליו כמה פעמים ולא הייתה תשובה. אחרי כמה ניסיונות האבא התחיל להיות מודאג, אמר לאשתו, הנא, 'הילד לא עונה, קרה לו משהו'. הייתה לו תחושת בטן. עברו כמה דקות והטלפון שלו צילצל. על הקו היה עורך דין ערבי־ישראלי שיש לו קשרים ברשות הפלסטינית. 'יש לי פה תעודת זהות של טירן פרו', הוא אומר לו, 'מי הוא בשבילך?' וחוסאם עונה 'מה קרה לו?'. 'הילד עשה תאונת דרכים בג'נין והעובר לבית החולים איבן סינא, תגיע לשם'. אחר כך הבנו שהיה עד ראייה שסיפר שהרכב נסע במהירות ואיבד שליטה בסיבוב".
רק אז המשפחה הבינה שעם טירן באוטו היה גם חברו אדיר, שנפצע קשה אף הוא והועבר לבית החולים אל־ראזי בג'נין, אולם מצבו איפשר את העברתו לטיפול בבית החולים רמב"ם בחיפה. טירן, שספג פגיעה קשה באיברים הפנימיים, סבל מדימום מסיבי והוכנס לניתוח חירום באיבן סינא.
אדי, הדוד של טירן: "ידעתי שאני חייב לצאת משם החוצה לישראל, אבל איך? אני בלב ג'נין. חייגתי למכר מקומי. אני מחכה לו עשר דקות, כל שנייה זה נצח. ביקשתי, 'קח אותי לפרצה'. אני אומר לכם, הגדר הזו, לא משנה כמה יעבדו עליה וכמה יתקנו אותה, היא פרוצה. לקח אותי בחושך, אמר 'רד פה', ירדתי, זחלתי קצת ואופס הייתי בצד הישראלי"
"אחי יצא לדרך עם הבן הגדול שלו ואני יצאתי בעקבותיו", ממשיך אדי, "נפגשנו שם, בג'נין, בבית החולים. השעה הייתה עשר וחצי בבוקר יום שלישי. בבית החולים ניגש אלינו אדם שהציג את עצמו כנציג רשמי של הרשות הפלסטינית, אדם בשם סולטאן, אלוף משנה במנגנון התיאום והקישור של הרשות באזור ג'נין. איש מאוד אדיב, התייחס אלינו מאוד יפה, בצורה אנושית. 'אני אדאג שמישהו מהצוות הרפואי ידבר אתכם', הוא הבטיח, ובאמת כשנגמר הניתוח הוא הביא אלינו את המנתח, ד”ר תאופיק. הרופא הסביר לנו שמצבו של טירן קשה, שבניתוח נעשו פעולות להפסקת הדימום הפנימי והמדדים שלו יציבים. הוא גם אמר שהוא לא ממליץ להעביר אותו כרגע לישראל. התקשרתי לרופא דרוזי מדליה וביקשתי ממנו שידבר עם הרופא המנתח, שיבין ממנו מה המצב וייתן המלצה. חיברתי ביניהם ואחרי השיחה הרופא מדליה אומר לי, 'אין ברירה, חכו 24 שעות, אחרי זה נראה מה מצבו של הילד'. בשלב הזה כל דקה, כל שנייה הן נצח. הזמן עוצר מלכת. אני שם, ליד אחי הגדול. הבן שלו הוא דם מדמי, בשר מבשרי. את חיי אני אקריב בשבילו. לא אבא שלו ולא אני חשבנו לרגע לעזוב. ושמה, בבית החולים, דאגו לנו מאוד יפה. הזמינו לנו ארוחת צהריים מבחוץ וכשהלכנו לקנות קפה במזנון לא רצו לקחת מאיתנו כסף. יש שם, בג'נין, משפחה גדולה שהרבה בנים שלה עובדים אצלנו בדליה למעלה מ־30 שנה. איך שהם שמעו מה שקרה הם באו וחיבקו אותנו. אמרו, 'הבתים שלנו הם הבית שלכם'. הזמינו אותנו לנוח, להתקלח. לא הרגשנו מאוימים לרגע, שום תחושה של עוינות.
"בסביבות שלוש בצהריים הגיעו האמא של טירן, האחות שלו והדודות שלו, והחברים מג'נין הביאו את הנשים שלהן שיהיו עם הנשים שלנו. שיארחו להן חברה. בשש בערב הנשים הלכו הביתה ונשארנו אחי, הבן שלו אדיר ואני. שלושתנו לבד. ובא הרופא ואומר, 'הילד חזק, הוא נלחם, המדדים שלו יציבים, בעזרת השם תהיו חזקים בשבילו'".
עד אותו רגע שבו נשמעו קולות הירי מחוץ לבית החולים אדי אומר שלא היה שום חשש. ברגע אחד הכול התהפך. "פתאום אתה מבין שאתה בסכנת חיים. אני ואחי צימצמנו את הנוכחות שלנו אחורה ולפינה. מיד הבנו במה מדובר. התפצלנו. אחי והבן שלו רצו עם הבחור שבא לאסוף אותם אליו הביתה להתרענן, רצו לאוטו שלו ונתנו גז. אני ירדתי במדרגות הצדדיות ומצאתי את עצמי רץ ברחובות ג'נין. נס על נפשי, לא יודע בכלל איפה אני נמצא. היה לי ברור שחטפו את טירן ודאגתי לאחי ולבן שלו. התחבאתי בחצר של בניין והתקשרתי לאחי. לא הייתה תשובה. ידעתי שאני חייב לצאת משם החוצה לישראל - אבל איך? אני בלב ג'נין. חייגתי למכר מג'נין שהגיע בצהריים לבית החולים. למזלי הוא ענה. אני אומר לו איפה אני, מבקש ממנו שיבוא ושיגיד באיזה רכב, כדי שאזהה אותו. אני מחכה לו עשר דקות, כל שנייה זה נצח. ברגע שהוא בא אני קופץ לתוך האוטו שלו, מתכופף ואומר לו 'תוציא אותי מפה כמו שב"ח, קח אותי לפרצה בגדר'".
למה לא למחסום?
"המחסום נסגר בכל יום באמצע השבוע בשבע בערב ונפתח רק בבוקר. הוא רצה לקחת אותי למחסום ג'ברה ליד טייבה, שפתוח גם בלילה. חשבתי רגע ואמרתי, ‘לא, זה רחוק וצריך לעבור דרך שכם’ והייתי לחוץ להגיע כמה שיותר מהר לישראל כדי לראות איך אני מחלץ את אחי והבן שלו, שנמלטו מבית החולים. ביקשתי, 'קח אותי לפרצה'. אני אומר לכם, הגדר הזו, לא משנה כמה יעבדו עליה וכמה יתקנו אותה, היא פרוצה. לקח אותי בחושך, הרכב קפץ בשטח, ימינה, שמאלה, אמר ‘רד פה’, ירדתי, זחלתי קצת ואופס, הייתי בצד הישראלי של הגדר. תשע ומשהו בלילה, אזור סאלם. אולי קילומטר מהמחסום הסגור. רצתי לבסיס של מפקדת התיאום והקישור ובדרך התקשרתי לאחים שלנו, בני ורמי, שיבואו מהר. במת"ק (מפקדת תיאום וקישור – אב"ק, ע"ש) כולם דרוזים. מספר להם את כל הסיפור. בינתיים אחי חוסאם מתקשר אליי. הוא והבן אדיר בסדר. החבר מג'נין מחביא אותם. מתקשר גם הקצין מהרשות, סולטאן, מבקש להבין ממני איפה אחי. 'אני רוצה להוציא אותו מפה', הוא אומר, 'לפני שיפגעו בו אבל אני צריך להבין ממך איפה הוא'. אני אומר לו, ‘תן לי רגע לברר’. בשלב הזה אני לא מאמין לאף אחד שם. מתקשר אליי הבחור שנמצא עם אחי ואומר לי, 'אל תגיד לאף אחד איפה אנחנו נמצאים כי יבואו ויתפרו אותנו. לאף אחד!'"
איך הוא יצא משם בסוף?
"אותו סולטאן, הקצין ממנגנון הקישור והתיאום הפלסטיני. מי שעומד בראש מנהלת התיאום והקישור עם ג'נין אצלנו, סא"ל איימן ביסאן, שהוא גם דרוזי, נמצא בקשר עם סולטאן ודואג שהוא יגיע לאחי. סולטאן הביא אותם למוקטעה בג'נין ומשם, בשיירה מאובטחת של הביטחון הפלסטיני, הם הובאו למחסום שלנו. מאותו רגע פתחנו שם חמ"ל כדי להחזיר את טירן. ידענו שניתקו אותו מהמכשירים והבנו שהוא נפטר. רצינו אותו כדי להביא אותו לקבורה כמו שצריך, בדליה".
נדמה שכל העולם היה מעורב במגעים להחזרת גופתו של טירן. ראש המינהל האזרחי, תא"ל פארס אטילה ומתאם הפעולות בשטחים, אלוף ראסן עליאן, שניהם דרוזים; שליח האו"ם למזרח התיכון, נציג קטאר ברשות, המודיעין המצרי וה־CIA האמריקאי. בבית המשפחה פגשנו את ראש המועצה המקומית דלית אל־כרמל, רפיק חלבי, שלקח אותנו הצידה ולחש: "הגענו עד לג'יהאד האיסלאמי בביירות". לך תדע.
עד שהוחזרה גופתו של הצעיר המנוח ירדו אנשי דליה ועוספיה וחסמו את כביש שש במחלף אליקים. בשפרעם נורה ברגלו פועל פלסטיני וברשתות הפלסטיניות דווח שדרוזים ירו בו כנקמה על חטיפתו של טירן מבית החולים. פורסם גם שפועל פלסטיני מחברון הוכה על ידי דרוזים ברמת הגולן. קבוצת צעירים דרוזים פירסמה סרטון שבו הצטלמו רעולי פנים אוחזים בנשקים ארוכים. הם איימו על הפלסטינים שאם לא תוחזר גופתו של טירן - הם יהרגו פועלים פלסטינים השוהים בישראל. בירכא צולם פלסטיני מוחזק כבן ערובה ומתחנן שיחזירו את טירן, אחרת יפגעו בו. שלושה חיילים דרוזים נעצרו בחשד שהשליכו מטען על בית פלסטיני באזור בית־לחם כנקמה על חטיפתו של טירן. במחנה הפליטים בג'נין הבינו את המסר. גופתו של טירן הועברה לישראל אור ליום חמישי והובאה לקבורה באותו היום, בכפר שבו נולד וגדל.
"האווירה מאוד טעונה", אמר לנו העיתונאי הדרוזי כמאל עדנאן מדליה, "יש שיח של שנאה כרגע ברשתות. אני עצמי לא מוכן כרגע לנסוע לג'נין. המקרה הזה הוכיח לי שאנחנו, הדרוזים, יכולים להוות מטרה בגדה".
הפלסטינים מבינים שהם צריכים להתנצל מעומק הלב. ביום שבת הגיעה לדליה משלחת ניחומים מטעם הרשות הפלסטינית בראשות יועצו של אבו־מאזן, השופט העליון מחמוד אלהבאש. בטלפון אמר לנו מושל ג'נין, אכרם רג'וב, כי הוא מקווה שהמעשה "הנפשע" לא ירחיק מהעיר את ערביי ישראל והדרוזים. "חשוב לנו מאוד שימשיכו לבוא לג'נין, לקנות פה ולבלות. יש פה ביטחון. אני פונה לכל אזרח שרוצה לבוא, שיבוא. שלא יפחדו".
המקרה של חטיפת הבחור הצעיר מבית החולים, שהיה במצב קשה מאוד, הוכיח שאין אצלכם ביטחון.
"זו הייתה שגיאה. המעשה הזה הוא בניגוד למנטליות הפלסטינית. אנחנו רוצים שהאחים שלנו, הפלסטינים שחיים באדמות של 48' והעדה הדרוזית, ימשיכו לבוא אלינו. הם מהווים 50 אחוז מהכלכלה שלנו. אם לא יבואו הדרוזים והערבים מישראל זו קריסה. לכלכלה של ג'נין זה חורבן".
הישראלים היהודים גם יכולים לבוא?
"אני אישית, מבחינתי אין בעיה, שיבואו. היו שנים של תקווה והתקדמות בינינו לביניכם והיו פה הרבה ישראלים יהודים. לא הייתה שום בעיה. אבל היום אין תקווה והצבא שלכם נכנס כל לילה אלינו ורוצח את הצעירים שלנו. זה עושה בעיות גדולות בינינו. במצב הזה אני לא יכול לשים שוטר בכל פינה ולשמור על כל מי שנכנס אלינו".
הלילה הדרמטי ומורט העצבים שבו הוחזקה גופתו של פרו על ידי החמושים בג'נין היה נקודת שיא במתח המבעבע מאז תחילת גל הטרור, והמחשה של מלכוד ג'נין: כלכלה וטרור שמתנגשים זה בזה.
למערכת הביטחון הישראלית יש הרבה עבודה בג'נין, העיר ממנה יצאו מחבלים לפיגועים קשים מאוד בלב ישראל בתקופה האחרונה. כך, למשל, את פיגוע הגרזינים באלעד במוצאי יום העצמאות האחרון, שבו נרצחו שלושה ישראלים, ביצעו שני מחבלים ממרחב ג'נין. גם המחבל רעד פתחי חאזם, שביצע את הפיגוע ברחוב דיזנגוף באפריל השנה - בו נרצחו שלושה ישראלים, הוא תושב העיר.
במערכת הביטחון הבינו כי ג'נין היא קן צרעות המצריך טיפול ייחודי ואגרסיבי. כוח האדם הוכפל במרחב קו התפר ויחידות מיוחדות, כולל אמצעים שלא נראו בשטחי יהודה ושומרון שנים ארוכות, החלו להגיע לעיר. "התחלנו פה עם מעצרים של כמה פלוגות והיום אנחנו בסדרי גודל אחרים לגמרי. יש לנו פה סיוע אווירי, יחידות מיוחדות ועוד. זו גזרה שהולכת ומסלימה", הסביר גורם ביטחוני בכיר. לאחר הפיגוע בדיזנגוף יצאו בצה"ל למבצע שובר גלים, שנמשך עד היום. הוא אמנם היה סביב קו התפר ונגע לכל יהודה ושומרון, אבל היה ברור מההתחלה כי עיקרו הוא בלב מחנה הפליטים של ג’נין.
"כל מעצר שאנחנו נכנסים אליו במחנה הפליטים הוא מורכב", מסבירים במערכת הביטחון, "בסך הכול אנחנו מדברים על מחנה של 500 על 700 מטר של צפיפות מטורפת שבה חיים למעלה מ־15 אלף איש".
לצד המעצרים האגרסיביים, שלוו בחילופי אש כבדים, הצבא סגר מעת לעת את מעבר גלבוע שנחשב לעורק הראשי של העיר. פועלים לא יכולים לצאת ולהיכנס, וכך גם הכסף לא נכנס. "יש כמה מאות חמושים ששולטים והורסים לאוכלוסייה של כ־35 אלף איש בג'נין. אותם חמושים לא מגדירים את עצמם משויכים לאף ארגון. הם נקראים "אינבן אל־מוחיין", “בני המחנה” בערבית. ומכאן חוסר המשילות של הרשות שבא לידי ביטוי", אומר גורם ביטחוני. לדבריו, "אירוע חטיפת הגופה של פרו היה אירוע חריג שהם היו נמנעים ממנו. הם הבינו כמה זה פגע בהם".
גורם ביטחוני בכיר: "התחלנו פה עם מעצרים של כמה פלוגות והיום אנחנו בסדרי גודל אחרים לגמרי. יש לנו פה סיוע אווירי, יחידות מיוחדות ועוד. זו גזרה שהולכת ומסלימה. יש כמה מאות חמושים ששולטים והורסים לאוכלוסייה של כ–35 אלף איש"
כשם שהכלכלה היא זאת שמושכת צעירים מישראל לג'נין, כך היא משחקת תפקיד במצב הטרור בעיר. "בסוף, כשיש עוני - יש טרור", אומר גורם צבאי. על פי נתוני מערכת הביטחון, ישנם כ־14,400 פועלים שיוצאים לעבודה בישראל מג'נין מדי יום ועוד כ־1,300 פועלים שעובדים ביהודה ושומרון. "אנחנו מבינים שבסוף הצעיר הפלסטיני מחפש כסף. אז ברור שיש מחבלים, ולהם זה לא משנה אם יקבלו כסף או לא; אבל בתווך יש המון צעירים שמחפשים להביא כסף. הבעיה היא שהם מקבלים את זה מארגוני הטרור בג'נין. הרשות הפלסטינית מעניקה תשלומים למחבלים שמרצים עונשי מאסר מחמש שנים ומעלה. הרבה מחבלים מבצעים פיגועים בכדי להיכנס לכלא ולקבל כסף, ה"צרה" שלהם היא שהם נידונים לעונשי מאסר קצרים יותר, וכך לא מקבלים את הכסף. מנגד יש להם אפשרות לצאת ולבצע ירי על היישוב שקד או על מעבר גלבוע ולקבל במקום 1,000 שקל. לכן הם עושים את זה".
העתיד נראה פעם מבטיח יותר עבור ג'נין. אחרי פעולות אינטנסיביות, שכללו בין היתר בניית גדר ותפיסת מבוקשים, ב־2008 נפתח מעבר גלבוע לכניסת ערביי ישראל לשווקים בעיר ואיתו החל עשור של שגשוג כלכלי. "ג'נין הייתה דוגמה לחיקוי ומופת לכל איו"ש, איך היא הפכה מעיר טרור לעיר כלכלה", מסביר גורם ביטחוני.
הפריחה הכלכלית הזאת נתנה הרבה שקט לעיר. ברחוב אבו־באכר המרכזי הנדל"ן עלה, הקרקעות הפכו מבוקשות ונוצרה זיקה כלכלית בין תושבי ג'נין לבין ערביי ישראל. העסק עבד יפה, ובסוף 2018 הוחלט שגם צה"ל יכול להוריד את סדרי הגודל של הכוחות באזור. מארבעה גדודים ירד ההקף לשלושה, ובסוף לגדוד אחד ששמר על הסדר.
"ב־2019 עוד מהדהדת אצל הפלסטינים תודעת גדר", מסביר גורם צבאי, "זו בעצם הרתעה. כל פלסטיני ידע, בגלל העבר, שאם הוא חוצה את הגדר הוא עלול לחטוף כדור. אבל אז ירד הסד"ק והייתה פחות נראות על הגדר והפלסטינים, שרצו להגיע לעבוד, חתכו את הגדר והחלו לעשות פרצות. המעבר החופשי הזה יצר זיקה בין ואדי ערה ואום אל־פחם לג'נין וגרם לדברים רעים. זה התחיל ממשפחות בנישואים משני המקומות שחצו את הגדר בלא הפרעה, ממש משפחות שלמות עם אמא, עם הילדים, עוברים לביקור. ואז התעורר הציר הפלילי. רוב הנשקים שנכנסו לג'נין הגיעו מגורמי פשיעה".
אלא שאז הגיע דבר שלא ציפו לו. הקורונה. במערכת הביטחון ביקשו אז לא לסגור את מעבר גלבוע כי זה צינור החמצן הראשי לעיר, אבל בתחילת מרץ 2020 החליטו על סגירתו מנימוקי בריאות. "בעצם, מה שקרה לג'נין הוא שניתקנו להם את הריאות וגם הלב", אומר גורם ביטחוני בכיר, "הלב זה מעֲבר גלבוע והריאות זה השב"חים בגדר, האירוע הזה נמשך שנה וחצי וכלכלית זה המון זמן. זה מיליארדים. וכשזה קורה לעיר כמו ג'נין אתה מבין שהדרך לטרור קצרה. פתאום נוצרה מציאות של אנשים מובטלים ואנשים עם חובות שלקחו הלוואות על עסקים שלהם. הרשות לא פיצתה את בעלי העסקים והמון קרסו. הצרה היא שזה לא מתחיל בבום, אלא רצף של אירועים יחסית קטנים. פיגוע פה, חיכוך שם. פתאום ירי על הכוחות בכניסה למעצרים. ואז נופל האסימון שהעיר שינתה את פניה. בשונה מערים אחרות, בג'נין אין אף ארגון טרור ששולט באופן מוחלט. החמושים משויכים למקום ולא לתנועה. זה מחזק אותם והם תומכים זה בזה. ולכן קשה לתקוע טריז ביניהם. זו המציאות שהביאה את ג'נין למצבה הנוכחי. אבל אנחנו פועלים לשנות אותה וזה יקרה רק בעזרת כלכלה נכונה ועידוד פרויקטים בתוך העיר. המטרה היא להפריד אוכלוסייה מטרור".
עבור הישראלים היהודים מדובר בקן צרעות שהכניסה אליו אסורה על פי חוק ומהווה עבירה פלילית. כל שטחי A אסורים לכניסה לישראלים. אולם החוק הזה נולד עם קריצה, אולי החוק הישראלי היחיד שמבחין בין דם לדם. הכניסה אסורה ליהודים; הערבים־הישראלים והדרוזים יכולים להיכנס חופשי. המינהל האזרחי אפילו מעודד את ערביי ישראל והדרוזים לבוא לג'נין ולקנות בה.
כך שיש את ג'נין של המגזר הערבי והדרוזי. ג'נין שבה אפשר לקנות סלון מהניילונים בחצי המחיר. 25 אלף ערבים־ישראלים ודרוזים נכנסים לעיר בכל סוף שבוע לפי נתוני המינהל האזרחי. אלו מכניסים לבתי העסק בה כשישה מיליון שקל רק בסוף השבוע. מעבר לכניסה הגדולה בשבתות לג'נין מגיעים ערבים־ישראלים ודרוזים בכל יום. ההכנסות החודשיות מהכניסה הזו נאמדות בכ־40 מיליון שקל. מדובר במיליון כניסות של רכבים פרטיים מדי שנה ואלפי אוטובוסים. זו תנועה כלכלית אדירה שמפרנסת מאות אלפים, לא רק בג'נין עצמה אלא בכל צפון הגדה. זה אולי הנתון שמשקף הכי טוב את השגשוג: 11 אלף עסקים חדשים הוקמו בג'נין בעשור האחרון כתוצאה מהפריחה הכללית שמביאים איתה הערבים־הישראלים והדרוזים.
בכל מה שקשור לקניות, אין הבדל בין יהודים לערבים כאן. הישראלים אוהבים לקנות, ולקנות בזול. לא אוהבים לצאת פראיירים. גם אם במחנה הפליטים הסמוך מסתובבים רעולי פנים חמושים, אין מה לפחד. זה אמנם קרוב למרכז העיר ג'נין, אבל לא באמת קרוב. בסך הכול חמש דקות נסיעה, אבל חמש דקות נסיעה שמדחיקות את הסכנה.
לילה כיואן, מוציאה אוטובוסים של ערביי ישראל לג'נין: "היום אני לא קונה פה, בישראל, שום דבר, אפילו לא פיתה! בארץ אתה משלם 13 שקל לעשר פיתות, שמה 20 פיתות אתה קונה בחמישה שקלים, חמישה שקלים! אם זה מסוכן אז למה נותנים לנו להיכנס, אה?"
לילה כיואן מג'דיידה מכר מארגנת אוטובוסים בשבתות לג'נין ולשכם. "תפאדלו", היא מחווה בידה לעבר השולחן בסלון ביתה, "תרגישו חופשי להתכבד. העוגיות, קופסה של 600 גר' עלו לי עשרה שקלים. פה זה מינימום 25 שקל. המתוקים המסוכרים זה בחמישה שקלים. ותראו איזו קופסה גדולה, פה בירכא זה כפול. והקרטון אוריאו עולה שמה חמישה שקלים, חראם לא לקנות, לא ככה? היום אני לא קונה פה בישראל שום דבר, אפילו לא פיתה! בארץ אתה משלם 13 שקל לעשר פיתות, שמה 20 פיתות אתה קונה בחמישה שקלים. חמישה שקלים!"
מחירים באמת מפתים, אבל זה באמת שווה את הסכנה?
"יש משפט בערבית שאומר, למוות יש הרבה סיבות אבל בסוף אתה מת רק פעם אחת. אני עכשיו יכולה לרדת פה במדרגות, לעשות גליץ', לקבל מכה בעורף - ולמות. אם זה מסוכן אז למה נותנים לנו להיכנס, אה? תסתכלו את השיניים שלי, עשיתי שמונה השתלות ומלא טיפולי שורש וכתרים, הכול־הכול עלה 20 אלף. פה בארץ רצו 80 אלף. אמיתי!"
ולא שואלים שום שאלה במחסום?
"שום דבר. עולה לאוטובוס, בודקת עם אבטחה, שומר מקדימה ושומר מאחורה, מסתכלת בתעודת הזהות של כל אחד מהנוסעים לוודא שאין יהודים, מאחלת 'תבלו' ויורדת. בחזרה בודקים עוד פעם את תעודות הזהות שלנו. וזהו. לא מזמן נתקעתי עם האוטובוס שאירגנתי ארבע שעות בפקק, בשבת, בדרך חזרה למחסום. אתם לא מדמיינים מה הולך שם בשבת, אלפים של רכבים מישראל. פעם אחת אולי היה איזה מתח, בחודש אוגוסט האחרון. היינו בתוך ג'נין וסגרו את המחסום בגלל שהיה יריות במחנה. הצבא נכנס והיה מסוק באוויר. במסגד קראו שהלוויה של שהיד יוצאת ורצו עם הגופה והיו יריות באוויר. זה היה במרכז העיר ממש, היריות. התברר שנהרגו שלושה חמושים בחילופי אש עם הצבא. הקבוצה שבאתי איתה רצו לחזור הביתה, לישראל, הלכו לאוטובוס. הם נלחצו. אמרתי להם, 'אל תדאגו, הצבא נכנס למוחיים (מחנה פליטים), זה לא פה, אין מה לדאוג, תחזרו לעשות קניות, תאכלו פלאפל'. אגב, הפלאפל שם זה ארבעה שקלים מנה. אצלנו זה כבר 20 שקל".
כיואן אומרת שהאירוע בג'נין לא השפיע בינתיים על המוטיבציה של המגזר הערבי לנסוע לגדה. "ביום שבת האחרון היו לי שלושה אוטובוסים ומיניבוס לשכם. התקבלנו שם בריקודים מסורתיים, קפה וממתקים. הסוחרים שם הביאו לכבודנו להקה. זה כנראה בגלל מה שקרה בג'נין, שנרגיש טוב".
את אביו של טירן, חוסאם, זה לא מנחם. "אני פונה לממשלת ישראל, מתחנן בפניה, אל תיתנו לאף ישראלי להיכנס לשם. תנו קנסות למי שנכנס לשם. שלא יהיו עוד מקרים כאלו עם אנשים חפים מפשע. יש שם בגדה אנשים טובים, הרבה אנשים טובים, אבל האנשים הרעים גוברים על האנשים הטובים".
