כשהתקשרו אליו כדי להגיד לו שאחיו הקטן נעצר, הוא חייך באדישות. "לרגע לא שיערתי כמה חמור העניין", הוא נזכר שלוש שנים אחרי. "חשבתי לעצמי 'נו, הילד-טמבל הזה. במה כבר הוא הסתבך עכשיו?'".
גלעד (כל השמות בכתבה בדויים, וחלק מהפרטים טושטשו כדי לשמור על ביטחונן של המשפחות) לא דמיין גם בחלומות הכי פרועים שלו שאחיו הקטן, הילדותי והאאוטסיידר הוא פדופיל מסוכן עם קווי אישיות סאדיסטיים, ושאחייניו הזאטוטים חווים מסכת התעללות פיזית ומינית קשה ואכזרית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גלעד, 43, הוא הבכור במשפחה. שבע שנים מפרידות בינו לבין אחיו הצעיר, יונתן. הקשר ביניהם, כך הוא מספר, מעולם לא היה הדוק במיוחד. "אחי נולד עם שלל בעיות, וההתפתחות שלו הייתה איטית מבחינה פיזית, רגשית ותקשורתית. הייתה תחושה שיש בינינו פערי גיל עצומים כי גם כשהוא היה בן 12 הוא התנהג כמו ילד בן שמונה, כאילו הגיל שלו לא קשור אליו. בתיכון הוא חזר בתשובה, מהלך שכולנו תמכנו בו. היה לו קשה להתחבר לאנשים והדימוי העצמי שלו לא היה בשמיים, וכשהוא מצא קהילה, סביבה שמחזקת אותו, שמחנו בשבילו. בהמשך הוא התחיל ללמוד בישיבה, ושם הכיר את אשתו בשידוך. מהר מאוד הגיעו הילדים, בזה אחר זה, שני בנים ושתי בנות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היה נדמה שהילד הבעייתי של המשפחה, זה שישב על הברכיים של אמא עד בר המצווה, סוף-סוף מצא את דרכו, אבל המציאות הייתה מורכבת יותר.
"היה לו מאוד קשה להתפרנס, וגידול הילדים הפעיל עליו לחץ גדול. הוא עבד בעבודות מזדמנות ופשוטות כמו סידור סחורה בסופר, וקיבל סיוע כלכלי מההורים שלי וממני. הילדים שלו תמיד נראו לנו מעט מוזנחים: לבושים בבגדים מרופטים, זוחלים על רצפה מלוכלכת... לא משהו שאני כהורה הייתי מאפשר, אבל גם לא משהו קיצוני. הרי גם הילדים במשפחות אחרות בקהילה שלו נראו כך. ייחסנו את זה להוויה שבה הוא חי, לעובדה שהם מביאים הרבה ילדים ברצף ובזמן קצר".
6 צפייה בגלריה
בני משפחות האסירים הם קורבנות משנה, נזק עקיף. אסירים וסוהרים בכלא
(צילום: אלעד גרשגורן)
כשהקטן מבין ארבעת ילדיו של יונתן הגיע לגיל חצי שנה, הוא אושפז בבית החולים עם רגל שבורה. הרופאים חשדו באלימות מכוונת מצד האב והזעיקו את השירות הסוציאלי. מכאן הדרך למעצר הייתה קצרה. יונתן הכחיש נמרצות, נשבע שהוא מעולם לא הפעיל אלימות על הילד וסיפר שהוא נפל לו מהידיים. למרות התירוצים הוגש נגדו כתב אישום, אולם למרבה הזעזוע בית המשפט החליט כי אין מספיק ראיות להרשעה ושחרר אותו. הסיפור הזה כמעט הסתיים כאן. המשפחה חיבקה את ההחלטה בשתי הידיים, תייגה את הפרשה כולה כתקרית מצערת שהסתבכה והתכוונה להמשיך הלאה.
אבל היה אדם אחד שסירב לאמץ את פסק הדין - גלעד.
"לאורך כל המשפט עלה בי החשד שאחי משקר, אבל לא הייתה לי דרך להוכיח את זה. כשהמשפט נגמר, ישבנו בחוץ ופתאום הוא אמר 'לפעמים הילד הזה ממש מעצבן אותי'. באותו הרגע פתאום לא היה לי ספק שזה קרה. הוא שבר לילד הזה את הרגל במו ידיו. דיברתי עם אחותי, ושנינו החלטנו לבדוק את החשדות. בערב נסענו אליו והתחלנו לתחקר אותו. שאלנו המון שאלות, ולאט-לאט הוא סיפר. הוא אמר שהוא לא יודע למה, אבל כל פעם שהוא מסתכל על התינוק הזה בא לו להכות אותו. בסוף הוא הודה שהוא תפס אותו מהרגל והטיח אותו על המיטה. שאלנו אם היו פעמים נוספות, והוא הודה שכן. הוא התעלל בו בערך מאז שהוא נולד. החלק הנורא באמת היה שהוא הודה שזה גרם לו הנאה. בעצם זו הייתה התעללות סדיסטית, לא רק התפרצויות זעם.
"במהלך השיחה הייתי במוד מנותק. הייתה לי מטרה: לגרום לו להרגיש כמה שיותר בנוח כדי שהוא ישתף אותי במה שבאמת קורה. רציתי לדעת עם מה אני מתמודד. הייתי קר ורגוע, והגבתי כאילו אנחנו מדברים על מזג אוויר או על כלכלה".
פרטי ההתעללות הלכו והתבהרו במלוא כיעורם. עיקר האלימות הופנה כלפי הפעוט בן החצי שנה, אולם כל הילדים סבלו מאלימות ברמה זו או אחרת.
"גם כשחשבנו שהוא כבר אמר הכול תמיד הגיעו וידויים חדשים, כל וידוי מזעזע מקודמו. הדבר הכי מחריד שהוא סיפר לי זה שהוא הכריח את הבת האמצעית, זו שהייתה הכי אהובה עליו, לבצע בו מין אוראלי. לטענתו זה קרה פעם אחת, אבל אני כמובן לא מאמין לו. להערכתי, אם הוא לא היה נכנס לכלא בסופו של דבר הוא היה אונס אותה. בסוף השיחה אמרתי לו שהוא מסוכן לילדים שלו, ושהדבר הנכון לעשות הוא להרחיק אותו מהם. הסברתי שאני יכול לדווח בעצמי, אבל אני מעדיף שהוא יעשה את זה. הוא הסכים. לדעתי, הוא גם רצה באיזשהו מקום שיפסיקו אותו. משם נסענו לרווחה ואז למשטרה".
יונתן נשלח לשלוש שנות מאסר, והוא עתיד להשתחרר בעוד כשנה וחצי. לפני כניסתו לכלא הוא ואשתו התגרשו. כיום היא מגדלת את הילדים לבדה, בסיוע ובתמיכה של משרד הרווחה. יונתן מקפיד להתקשר מהכלא לכל בני המשפחה, ולגלעד יותר מכולם.
על מה אתם מדברים?
"לרוב הוא מתקשר רק כדי לדעת שאני בצד השני של הקו. אין לי ממש על מה לדבר איתו, ואני לא מרגיש בנוח לשתף אותו בדברים משמעותיים שקורים לי בחיים. אלה שיחות מאוד קצרות".
קיבלת החלטה מודעת להישאר איתו בקשר? למה לא ניתקת?
"אני לא יכול. אם אני אנתק איתו את הקשר, לא תהיה לי אפשרות להגן על הילדים שלו מפניו. היכולת שלי לשלוט במה שקורה מבוססת על האמון שהוא נותן לי. מעבר לזה, הוא אחי. יש לי אחריות מסוימת כלפי מה שקורה איתו, ומה שקורה עם המשפחה שלו".
אתה אוהב אותו?
"זו שאלה מורכבת. אני חושב שלא. אני לא מתגעגע אליו, והנוכחות שלו לא חסרה לי. אני כן מרגיש שאני אחראי עליו. אני אחיו הגדול, האדם שאיתו הוא תמיד התייעץ. יחד עם זאת, זו אף פעם לא הייתה מערכת יחסים הדדית שגם אני קיבלתי ממנה משהו".
מה יקרה כשיונתן ישתחרר?
"אני לא יודע. כל המשפחה חוששת מזה. לפני חצי שנה עשו לו הערכת מסוכנות, והיא הייתה מאוד גבוהה. מדובר באדם מסוכן שלא יכול לצאת לחברה. אני מקווה שכשהוא ישוחרר הערכת המסוכנות שלו תהיה נמוכה יותר, ואני רוצה להאמין שלפחות בהתחלה יכניסו אותו לאיזה הוסטל סגור. הוא כן לוקח כדורים להפחתת החשק המיני, אבל תרופות זה משהו שאפשר להפסיק לקחת. בכל מקרה, אין מצב בעולם שהוא יתקרב לאחייניות שלי או לכל ילד אחר לעולם. זה פחד אלוהים.
"בסופו של דבר מה שיותר חשוב לי מהענישה שלו זה השיקום שלו. אני לא בטוח שהוא בר שיקום, אבל הוא כן בר ניהול. יש לו מחלה כלשהי שאי אפשר לרפא, אבל כן אפשר לגרום לו לקום בבוקר, ללכת לעבוד ולא לפגוע בבני אדם".
מי יודע שאח שלך בכלא?
"המשפחה הגרעינית שלי. להערכתי גם במשפחה המורחבת יודעים, אבל לא מדברים על זה. חברים קרובים ובנות זוג. אפילו המנהלים שלי בעבודה יודעים. בתקופה ההיא נעדרתי מלא מהעבודה בגללו ולא היה לי איך להצדיק את זה, אז סיפרתי את האמת".
יש בושה?
"יש גאווה על איך שהתמודדתי עם זה, והיא גוברת על הבושה. כשאני חושב מה נמנע מהילדים שלו, אני יודע שאני את שלי עשיתי. כן קשה לי לפתוח את הנושא מול אדם חדש שנכנס לחיים שלי, אולי בגלל שזה סיפור כל כך מחריד שיכול לצבוע גם אותי בצבעים מחרידים, משהו בסגנון 'אם המשפחה שלך כל כך דפוקה, אז אולי גם אתה? אם המשפחה הזו גידלה מפלצת אחת, אז אולי היא גידלה שתיים?'".
בישראל חיים כיום כ-14 אלף אסירים. לכל אחד ואחת מהם קרובי משפחה, אנשים חפים מפשע שנקלעו לסיטואציה מטלטלת שבה אדם יקר להם מבצע עבירה והם נדרשים לשלם מחיר. ילדים קטנים שאבא פתאום נעלם מחייהם, נשים שמוצאות את עצמן עם בן זוג אבל לבד, הורים ואחים שנעים בין פרצי אשמה להלם ולכעס. הם מה שנהוג לכנות קורבנות משנה, נזק עקיף.
עו"ד שני אילוז מתמחה בליווי וייצוג של אסירים. בכל תיק היא מתעקשת לפגוש את כל בני המשפחה. "זה נותן לי את הכלים להכיר את האסיר טוב יותר, וגם לסייע למשפחה בתקופה הקשה הזו".
מרבית לקוחותיה הם עברייני צווארון לבן. בין היתר ייצגה בעבר את אהוד אולמרט ואת קובי פרץ. "אלה אנשים נורמטיביים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, מצליחים, מושאי הערצה עבור משפחתם, ופתאום בן-רגע נופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא של החיים. הם מוצאים את עצמם הולכים לכלא בגלל עבירות מרמה או מעורבות בתאונת דרכים, ויחד איתם כל בני המשפחה עוברת טלטלה מטורפת. אני מלווה אותם לפני הכניסה למאסר של יקירם. אלו זמנים מאוד עצובים, מלחיצים ועמוסים בחוסר ודאות. אין להם מושג לקראת מה הם הולכים. נשים מספרות שהמעגל החברתי נעלם. פשוט אין חברים יותר. אנשים מעדיפים להתרחק מהמשפחה כולה. וכמובן, אם יש ילדים בתמונה, הדילמה הכי גדולה היא אם לספר להם בכלל.
איך מסתירים מילדים שאבא שלהם הולך לכלא?
"אם מדובר באסיר שנשלח לשנתיים מאסר, אחרי רבע מתקופת המאסר הוא צפוי לצאת לחופשה. מספרים לילדים שהוא נסע לעבוד בחו"ל, ולפני שהוא יוצא לחופשה האישה דואגת לקנות מתנות. כשהוא מגיע הביתה אומרים לילדים שאבא הגיע לביקור של יומיים בארץ. זו התלבטות לא פשוטה כי הרשויות בכלא לא רואות את זה בעין יפה, במיוחד אם אתה עבריין מרמה. כאילו המרמה שלך ממשיכה גם כלפי המשפחה שלך. מצד שני, כשאתה ילד או נער בגיל ההתבגרות וכולם יודעים שאבא שלך בכלא, זה נורא. אני רואה אצל הילדים האלה רגרסיה חריפה בהתנהגות - לדוגמה, פתאום הם חוזרים להרטיב בלילה. הרבה פעמים הילדים כועסים על האסיר. הם מתביישים בו, מסרבים להגיע לטלפון כשהוא מתקשר. היה לי לקוח שהוא ואשתו אספו את ששת ילדיהם לפני הכניסה לכלא, סיפרו להם בהמון אופטימיות שאבא שלהם עשה טעות חמורה, הוא הולך עכשיו להיכנס לכלא, ואתם תרימו את הראש. אנחנו ביחד, אבא אוהב אתכם, זה יעבור והכול יהיה בסדר. אל תתביישו. זו דרך יפה מאוד בעיניי, אבל היא לא מתאימה לכולם".
איך בנות זוג מגיבות למאסר של הבעל?
"ברוב המקרים לאישה אין מושג על העבירה. היא מגלה עליה כשדופקים לה בבוקר בדלת ולוקחים את בעלה למעצר, ויש המון כעס. הזוגיות בעקבות מאסר פורחת ומתחזקת או מתרסקת ונגמרת ברבנות. יש נשים שמחליטות להיפרד, ויש נשים שאומרות 'זה בעלי, זה מה שהוא עשה, אני תומכת בו ונשארת לצידו'".
ליעל (30) ממרכז הארץ לא היה אפילו רגע אחד של היסוס. היא נשארת. כבר שבע שנים היא בזוגיות ומתוכן שש שנים חיה לבד, מחכה לשיחת הטלפון היומית. בן זוגה שהורשע בהריגה נידון ל-13 שנות מאסר. לפני כשנה נולד בנם המשותף, פעוט שרואה את אביו פעמיים בחודש בביקורים בכלא.
"הכרנו בתחילת שנות העשרים שלי. ידעתי מההתחלה שיש לו עבר פלילי, ושהוא היה מעורב בכל מיני פרשיות מפוקפקות. הוא אף פעם לא מתחבא ממי שהוא. הוא אדם כזה שמניח הכול על השולחן: זה מי שאני וזה מה שיש. העבר שלו לא הרתיע אותי, כי לתפיסתי הוא לא מעיד על מי אתה אלא יותר על מאיפה באת. במדינה הזו אם אתה מגיע משכבת אוכלוסייה מסוימת, אתה מוסלל לעבריינות. אני מכירה את הצד המכוער של המערכת, אני רואה איך במקום לתת יד לאנשים ולהרים אותם היא רק מפילה אותם עוד יותר למטה, ולוקחת מהם כל אפשרות לצמוח או לצאת מהמעגל הזה - גם אם יש להם כישורים מפה ועד אללה".
האירוע ששינה את חייה התרחש כשנה לאחר היכרותם, ותפס את כותרות העיתונים באותם זמנים. את הלילה הזה יעל זוכרת היטב, לפרטי פרטים.
6 צפייה בגלריה
"זאת הולכת להיות החוויה של הבן שלי בשנים הקרובות?". ביקורי משפחות בכלא
(צילום: יובל חן)
"הרגשתי שמשהו לא טוב קרה. לא יודעת להסביר איך. ניסיתי להשיג אותו והוא לא ענה לטלפון. אחר כך אח שלו התקשר ואמר: "מה שראית בחדשות? אז זה הוא". קיבלתי את הכאפה הכי מצלצלת שאפשר לקבל. זה הלם מוחלט. מכאן והלאה זה התגלגל והתפתח לחקירות ובתי משפט ובלגן, ולא הייתה שנייה לעצור ולעכל את כל זה".
כעסת עליו?
"לא. שמחתי שהוא נשאר בחיים. מבחינתי זה היה או הוא או האדם השני. בהבנה שלי את הסיטואציה, לא הייתה ברירה. זה היה או להיות מתחת לאדמה או 13 שנה בכלא, ואני מעדיפה אותו חי".
אחרי שנה ושמונה חודשים מתישים של דיונים בבתי משפט הגיע גזר הדין, ויעל החליטה להישאר. "כבר במהלך המשפט הבנתי שזה הולך להיות משהו רציני, ושהוא לא ישוחרר בקרוב. בהתחלה הוא ניסה לסיים את הקשר בעצמו, כי הוא דאג לי והיה לו קשה להכיל את המחשבה שאני אשאר איתו ככה במשך שנים, אבל לי לא היה לרגע ספק שאני נשארת. מן הסתם אף אחת לא מתכננת להיכנס למערכת יחסים שאת רובה היא מעבירה לבד, אבל הבנתי עם עצמי שזה הבנאדם שאני רוצה לחיות איתו את חיי. לא התחתנו כי אני לא רוצה חתונה בכלא, אבל ברור לי שאת הקשר שיש לנשמה שלנו אני לא אוכל למצוא בשום מקום אחר".
הייתם בסך הכול שנה בזוגיות, את בת עשרים ומשהו, עדיין אין לכם ילדים. למה לקחת על עצמך את התיק הזה?
"כי אני אדם מאוד טוטאלי. מה שאני מצפה שבן הזוג שלי יעשה עבורי, אני מצפה גם מעצמי לעשות עבורו. אם הייתי נקלעת לסיטואציה הזו, הייתי מצפה ממנו להיות איתי באש ובמים".
זה הרבה אש.
"כן, אבל כשאת מבינה שזה האחד ושמצאת את הנשמה התאומה שלך, אז יש מחירים שאת מוכנה לשלם".
במשפחה של יעל הכירו את בן הזוג לפני שנכנס לכלא ואפילו אהבו אותו, אולם התקשו לקבל את הבחירה של יעל להישאר לצידו. "ניסו לשכנע אותי להיפרד ממנו ולפתוח דף חדש. שמעתי הרבה משפטים כמו 'לא יכול להיות שאת אוהבת אותו כל כך' ו'למה את עושה את זה לעצמך'. אני מכבדת את העמדה של בני המשפחה שלי ומאוד מבינה אותם. גם הוא מבין, ואין לו כעס עליהם. אחרי הכול, חיים עם אסיר זה לא משהו שאת מאחלת לבת שלך. עם זאת, בסופו של יום אלה החיים שלי, ואת ההחלטות על החיים שלי אני לוקחת בעצמי. אני גם זו שתשלם את המחירים ותתמודד עם ההשלכות".
ההשלכות כוללות להפוך לאם יחידנית.
"זה לא היה מתוכנן, אבל אני שמחה שזה קרה. הילד הוא אושר עצום. אמא שלי הייתה איתי בלידה, ומיד אחר כך ניהלנו מלחמת חורמה כדי להפגיש את הילד עם אבא שלו, כי בעקבות הקורונה ביטלו את הביקורים. בסוף הוא ראה אותו אחרי חודש וחצי מאחורי חלון סגור. זה היה מתסכל ברמות קשות. מסביבך סוהרים שיוצאים ונכנסים בלי מסכות ומדביקים אגפים שלמים, אבל לכם עושים את המוות".
ליעל בטן מלאה על ההתנהלות של שב"ס מול משפחות האסירים. אחת לשבועיים היא מגיעה לביקור בכלא ונתקלת, לדבריה, ביחס משפיל ומזלזל. "הדרך לביקור עצמו היא סיוט אחד ארוך. כל ביקור צריך לתאם מראש. אני מתקשרת וממתינה בין שעה וחצי לשעתיים עד שמישהו טורח להרים את השפופרת. המענה לא שירותי ולא נחמד, כאילו אני מעיקה עליהם והם בעצם עושים לי טובה. לא! יש שעות שבהן התפקיד שלכם הוא לענות לי לטלפון ולתאם איתי ביקור. זה לא משהו שאני אמורה להתחנן אליו. הלך הרוח הוא שאין עם מי לדבר, ואם תעז להתלונן אז יסגרו לך את הביקורים, גם את המעט שכבר נותנים לך ייקחו ממך.
"אחרי שהצלחתי לתאם ביקור אני מגיעה, נרשמת ומבלה שעתיים בחדר המתנה. משם אני עוברת לחדר הביקורים, שנראה כמו חורבה. הכול מוזנח באופן קיצוני, ישן ומתפורר. רמת ההיגיינה ברצפה, ויונים מחרבנות לך מעל הראש. על חדרי השירותים אני לא רוצה לדבר. פעם אחת נכנסתי בסוף הביקור כי לא הצלחתי להתאפק, וברחתי משם. אמרתי שאני מעדיפה להשתין על עצמי באמצע החדר מאשר להיכנס לשם שוב. זה באמת נראה כאילו אף אחד לא מנקה שם לעולם. סוהרים מפטרלים עלייך משני הצדדים. אסור מגע, ואם יש נשיקה או חיבוק קטן אז הסוהרים מיד מעירים.
"הביקור עצמו נמשך חצי שעה בדיוק, שמתוכה מותר לאסיר להחזיק את הילד בעשר הדקות האחרונות. לפני שבוע הגענו לביקור והיה עומס מטורף של אנשים בחדר. ישבו לידינו זוג עם שלושה ילדים. בתחילת הביקור האישה העבירה את התינוק לצד של האבא. פתאום הגיעה סוהרת והתחילה לצרוח 'תעבירו את הילד עכשיו לצד השני! אני אסגור לכם הביקור!'. העיניים של הבנות שלו נפקחו בבעתה. זה היה נורא, וכשהאסיר פנה לסוהרת ואמר לה שאין מקום בחדר, אז היא צעקה 'מצידי שיֵשב לכם על הראש'. האבא סירב להחזיר את הילד, ואז הגיע סוהר שסיים לו את הביקור בבת אחת ובצרחות אימים. כאמא לתינוק נחרדתי. זאת הולכת להיות החוויה שלו בשנים הקרובות? למה להתנהג ככה? הרי האסיר לא הולך לשומקום. יש לכם בעיה עם מה שהוא עשה, זמנו אותו למשרד שלכם אחר כך ותיתנו לו בראש. אנחנו אזרחים. לא עשינו כלום לאף אחד. אני רואה משפחה שמגיעה לבקר בפעם הראשונה, והם בשוק מהיחס, מהצעקות, מהשיח, מהעליבות, מהזלזול, מהבוטות. למה להתנהג אלינו ככה? מילא האסיר שמשלם את חובו לחברה. איזה חוב יש לי?"
את בעצם הולכת לביקור הזה אחת לשבועיים כבר שש שנים. איך את מחזיקה מעמד?
"אין לי אפשרויות אחרות. לבן זוגי אין חופשות. אנחנו מדברים בטלפון כל יום. דקות השיחה מהכלא הן בהתאם ליכולת של האסיר לרכוש כרטיסי טלכרט, אבל גם אם יש לו כרטיס, הוא לא היחיד שיש לו משפחה, והוא חייב לחלוק את עמדת הטלפון עם אסירים נוספים".
בנוסף לביקורים הרגילים, אחת לחודש הם זכאים לביקור התייחדות שנמשך שמונה שעות, וגם הוא לטענתה מתקיים בתנאים קשים: "הוא מגיע לפניי וממש הופך את המקום, שופך מים חמים עם חומרי ניקוי כדי איכשהו לתת לחדר הזה תחושה של אנושיות. עם הזמן למדתי ליהנות מהבועה שלנו, ולא להתעסק במה שקורה מסביב".
איך מנהלים ככה מערכת יחסים? עד כמה הוא מצליח להיות מעורב?
"עם השנים למדתי איך לשתף, איך להעביר לו את החיים שבחוץ. כיום הוא מעורב בחיי היומיום, יודע מה קורה, וזה שומר על החיים שלו".
מה הכי קשה בלהיות אשת אסיר?
"הגעגוע. בסופו של יום אני לבד. קשה לדעת שיש בן אדם שאת אוהבת ויש בן אדם שאוהב אותך, אבל בלילה את הולכת לישון לבד".
יש לכם תוכניות לעתיד?
"החלום הכי גדול שלנו הוא פשוט לחיות חיי משפחה נורמליים. אנחנו רוצים להתחתן, להקים משפחה ולחיות בשקט. פשוט לחיות".
משב"ס נמסר בתגובה לדברים: "בימים אלה סיימה את עבודתה, ועדה אשר הוקמה על מנת לייעל את השירות הניתן למבקרים במתקני שב"ס. הוועדה מכירה בצורך בשיפור תנאי מסופי המבקרים ותעשה ככל הניתן לייעל את הליך זימון התורים והנגשת הביקורים לציבור הרחב. האירועים המתוארים אינם עולים בקנה אחד עם ערכי הארגון והם יבדקו בהתאם".
"לא היה לי מושג, אני נשבעת", אומרת שלומית בכאב. "כשהתקשרו לומר שעצרו אותו הייתי בטוחה שזאת מתיחה. זה ילד שסיים אוניברסיטה, חכם, מוצלח, עם עבודה מסודרת. ממתי הוא עבריין? איך זה הגיוני בכלל?"
היא בת 55, אם לארבעה. אסף הוא הבן השלישי שלה, רווק בראשית שנות השלושים חייו. במסגרת הסדר טיעון הודה והורשע בעבירות מרמה ונידון לשנתיים מאסר. "את מה שהוא עשה הוא עשה בשביל כסף, למרות שלא הייתה מצוקה כלכלית", היא אומרת.
אז למה בכל זאת?
"זו שאלת השאלות. אפשר לענות על זה במיליון דרכים. בסוף התשובה הכי פשוטה היא 'בשביל עוד כסף'. הוא שיקר לאנשים ורימה אותם בשביל להתעשר, והוא היה די מוצלח בזה".
את כועסת עליו?
"אני בעיקר לא מבינה אותו. הבחירות שעשה נראות לי איומות, אבל הרבה יותר ממה שאני כועסת עליו אני כועסת על עצמי. איך לא ראיתי כלום? האם היו סימנים? ואם כן, מתי הם התחילו? אני חושבת שבלתי אפשרי לראות את הבן שלך במדים של אסיר ולא לשאול את עצמך איפה טעית, ומה יכולת לעשות אחרת".
כל אחד מבני המשפחה הגיב אחרת. הבכור שומר על קשר הדוק, האח השני על קשר רופף, ואילו בן הזקונים שהיה בבית בזמן המעצר בחר להתנתק לגמרי. אביו משוחח איתו בטלפון מדי פעם. בני המשפחה המורחבת וגם חברים קרובים לא יודעים, אבל חלקם מנחשים. "לא סיפרנו לאף אחד, אבל אי אפשר לשלוט בשמועות. יש לי לפחות שכנה אחת שיודעת. לפני שזה קרה היינו בקשר חברי. עכשיו היא בקושי מחליפה איתי מילה, ומסתכלת עליי כל הזמן במבט מאשים. אני מרגישה שהיא כאילו אומרת לי 'הנה זאתי שמגדלת עבריינים'".
על הביקורים בכלא היא לא רוצה להרחיב. "מעולם לא ראיתי בית סוהר מבפנים, רק בסרטים. עכשיו אני רואה כל שבועיים, וזה קשה. לדעת שאחרי חצי שעה את הולכת ועוזבת אותו במקום האומלל הזה לא נותן לי מנוח. אחרי כל ביקור כזה אני לא מוצאת את עצמי כמה ימים. פעם אחת הוא אמר לי: 'אמא עזבי, אל תבואי', ומיד התעשתּי. מה זאת אומרת לא לבוא? זה הבן שלי. לא משנה מה הוא עשה, הדבר הזה יצא מתוכי. חברים יכולים להתרחק. אישה יכולה להתגרש. אחים יכולים להפנות עורף, אבל אמא? אמא לא הולכת לשום מקום".
