מאז תחילת המלחמה אני מפנימה שכאשר יידומו התותחים, חובה יהיה עלינו להתעקש על תדרוכים קבועים ויסודיים לתקשורת מטעם כל משרדי הממשלה. לא רק באירועים מיוחדים כמו מלחמה, הצגת תקציב או פתיחת שנת לימודים, אלא באופן שוטף. שמא שכחנו – ראש הממשלה, השרים והפקידים הם עובדים שלנו, המידע הוא שלנו, החיים הם שלנו. חובה עלינו לדעת מה ההחלטות שמשפיעות עלינו, כיצד הן מתקבלות ומה משמעויותיהן.
תארו לכם שבחול המועד סוכות הייתה מתקיימת מסיבת עיתונאים שבה אחד הכתבים הצבאיים שואל את דובר משרד הביטחון, או את נציג דובר צה"ל, אם נכונים הדיווחים שלפיהם הועברו כוחות מעוטף עזה לשומרון – דיווחים שעד עתה, שבוע לאחר מכן, לא אומתו או הופרכו באופן רשמי. השאלה לא הייתה עולה בשיחה פרטית בין העיתונאי והדובר, אלא בחדר שבו עוד עיתונאים ומצלמות. ייתכן שלאחד הקולגות היה מידע משלים, אולי היו שואלים שאלות המשך. יש אפשרות שכתוצאה מהשאלה, הדיון שהתפתח בעקבותיה, השלמת התמונה והידיעה על הפרסום הצפוי - מי שקיבל או לא קיבל את ההחלטה היה שוקל אותה.
כמי שמרבה להביא דוגמאות מארה"ב, בנימין נתניהו יודע שלצד ראיונות ומסיבות עיתונאים מזדמנות של הנשיא האמריקני ושל שריו בממשל, מתקיים עדכון יסודי וקבוע לאזרחים: כל יום בצהריים מתרכזים העיתונאים המואמנים לבית הלבן בחדר התדרוכים. הדוברת מוסרת הודעות יזומות, ובהמשך עונה על שאלות. היא מודעת לחובתה לספק מידע ולכן התכוננה ולמדה את הנושאים שעל הפרק. הרבה פעמים יש בפיה תשובות. כשהיא לא יודעת, היא מתחייבת לבדוק ולחזור לשואל – הרי מדובר בזכות הציבור לדעת, ולתקשורת תפקיד חיוני. מצפים שהיא תשיב מחר על מה שהיא לא ידעה היום. אם לא, חייב להיות לה הסבר ראוי לכך. לא יוותרו לה. כך יום אחרי יום, למעט סופי שבוע.
הליך דומה מתקיים לא רחוק משם, במחלקת המדינה האמונה על יחסי החוץ, כלומר משרד החוץ האמריקני. אין זה סוד שלמזכיר המדינה (כלומר השר), למנכ"ל או לדובר יש לעתים עיתונאים מועדפים, והם יזכו לראיונות ולהדלפות, לכותרות ולפרסום. אבל גם מי שאינו במעגל הנבחר מחויב להביא מידע לקוראיו או לצופיו בנושאים שמעניינים אותם. עיתונאי שכלי התקשורת שבו הוא מועסק ביקורתי ביותר כלפי המדיניות או מבצעיה יושב בחדר, שואל בנוכחות עמיתיו, מקבל תשובה שגם הם שומעים, ובחדר מתקיים שיח. גם משרדים אחרים מבינים את חובתם לעדכן את הציבור, כלומר לספק מידע ומענה למשלמי המסים, אלה שמפרנסים את הנבחרים ואת הפקידים (למען הסר ספק: תדרוך מסודר אין פירושו חשיפה לא מבוקרת של דברים שהשתיקה יפה להם, ואינו בא להחליף ראיון אישי).
טובה הרצלואצלנו? מדי פעם אנחנו זוכים להצהרה מוקלטת, כשמאחורי הדובר מוצבים דגלים. המעמד נועד להקרין ממלכתיות וסמכותיות אך בפועל משדר התנשאות וניתוק. משרדים מכנסים מסיבות עיתונאים לפי העניין, ובעיקר משחררים הודעות לעיתונות. נכון, עיתונאי יכול תמיד לפנות לדובר, אבל אין להספקת המידע מסגרת מחייבת ופתוחה. התחושה היא שאלו שמנהלים את חיינו חותרים להסתיר מה שאפשר, ומספקים לנו מידע רק כשהוא מעמיד אותם באור חיובי או כשאין להם ברירה. דומה שהגישה היא שככל שנדע פחות, נציק פחות, והם יוכלו להמשיך בשלהם.
לואי ברנדייס, היהודי הראשון שהגיע לבית המשפט העליון בארה"ב, אמר שאין מחטא יותר טוב מאור השמש. רוצים אמריקה? תפסיקו להתייחס אלינו כאל חסרי בינה. לא מוכרחים תדרוך יומי בכל משרד, נסתפק בשלב ראשון במפגש שבועי. צריך להיות ברור לעם ולמנהיגיו: מידע איננו חסד מטעם השלטון, אלא זכות טבעית של אזרחים. אנחנו חייבים לשמוע כדי להבין, על מנת שנוכל להשפיע וגם להתריע. לא תופתעו לגלות שאנחנו לא לגמרי סומכים עליכם. כדי להחזיר את האמון, עליכם לדבר לא עלינו או אלינו אלא איתנו, בקביעות וביושר, באמצעות המתווכים בתקשורת.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
