"על הנייר" אנחנו בית שוויוני. בנות כבנים יכולות לעשות הכל - בספורט, באורך השיער, פורים אחד הוא התחפש לאלזה והיא התחפשה לנגרית. אבל כשהבן שלי רצה לתלות תמונה בחדר, הוא ביקש מאבא שיעזור - כי איכשהו כלי העבודה בבית שלנו הם שלו. וכי לא כל כך משנה מה אגיד, ילדים לומדים קודם כל מהתבוננות ופעמים ספורות בלבד הם ראו אותי משתמשת בכלי עבודה. כשיש צרימה בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנו עושים בפועל, ילדים יהיו הראשונים לחוש בה. הפער הזה בין אמירות ומעשים מתקיים במערכת החינוך שלנו מזה 74 שנים, כשלושה דורות: מערכת החינוך מופרדת למגזרים ולתתי קבוצות, אבל ממשיכה לומר בחצי פה שחיים משותפים זה חשוב. עכשיו - לראשונה - זה יכול להשתנות.
כיום הילדים מתחנכים במגזרי חינוך נפרדים - ערבים, יהודים-דתיים, יהודים-חרדים וחילוניים. הם לומדים מחומרי לימוד שלא נותנים הצצה למי שמחוץ לכיתה, מציינים בנפרד ימי חג ומועד דתיים ולאומיים, ולומדים ממורות ומורים שרובם גדלו בדיוק בתוך אותה מציאות חינוכית, ולכן בעצמם לא מכירים עולם שאינו נפרד ומבודל; מורים ומורות שכמו הילדים ראו איך כל כמה שנים מציינים יום מיוחד להכרת האחר, או תמה שנתית של "חינוך לסובלנות".
איך ניתן לצפות שהילדים או מוריהם יאמינו לאמירות האלה, שכמעט ומנותקות מהערכים המתבטאים בפועל לאורך רוב שנת הלימודים? אנשי חינוך רבים מנסים כבר שנים לסדוק את החומות הגבוהות שעומדות בין ערבים ליהודים ומעמיקות את הניכור והפחד, והם פועלים כדי ליצור יחסי אמון - אך זה מגיע במשורה ובעיקר מלמטה, מהשטח.
עכשיו זה יכול להשתנות: בפעם הראשונה, משרד החינוך מגבש מדיניות סדורה לחינוך לחיים משותפים ונגד גזענות. מדובר בשינוי שיכול להוות נקודת ציון היסטורית. בשבוע שעבר אימץ משרד החינוך המלצות של ועדת היגוי שהקים (גילוי נאות: לקחתי בה חלק עם ארגוני חברה אזרחית רבים נוספים). לראשונה, משרד החינוך עצמו מתחיל להגדיר מדיניות שבמסגרתה כל מחוז וכל בית ספר יוכלו לחנך לחיים משותפים גם בין ערבים ליהודים, ולפעול נגד גזענות מתוך הכרה ממסדית שהיא קיימת בבתי הספר.
משמעות המדיניות היא שבכל הכשרות המורים ילמדו את הנושא, ושכל מנהלי בתי הספר יצטרכו לוודא שלפחות אחת מהתוכניות שבהן יעסקו תיתן כלים לחיים משותפים. חלק מהשינויים יתחילו כבר בצעד ראשון בעוד חודש. למשל, ההמלצה שכלל התלמידים צריכים ללמוד את שפת האחר כבר בגילאי היסודי - המלצה שמכירה בכך שידיעת שפתו של האחר תוכל לקדם יחסי שכנות מיטיבים (ולא רק כלי טכני להשתלבות בתעסוקה).
יעלה מזורהשינוי הגדול הוא שזה לא עוד נושא שנתי, לא קבוצת תלמידים קטנה ומובחרת. אם משרד החינוך יממש את המלצות הוועדה, חינוך לחיים משותפים יוכל להיות נחלת כלל כבר מגיל הגן. ייקח זמן לחומות ליפול, אבל אימוץ מדיניות זה צעד חיוני, וכדי שהשינוי יוכל להתרחש על משרד החינוך ליישם את השינויים ולתקצב אותם. עליו להרגיע את החשדנות, לרתום את מנהלי בתי הספר במגזרים השונים, ובעיקר לדאוג שאנשי חינוך ערבים יהיו חלק מרכזי בעיצוב המהלכים הללו.
יש כאן הזדמנות ממשית לכך שהדורות הבאים יקבלו כלים אחרים לגמרי מאלו שאנחנו קיבלנו. הזדמנות ממשית לכך שלצד הפחדים והמחלוקות יהיו לתלמידים גם חוויות מתמשכות שמייצרות סקרנות כלפי היישוב הערבי או היהודי השכן, של למידה משותפת, אפילו הזדמנויות שהמורים שלהם יוכלו לעזור להם להתווכח זה עם זה בלי חשש, מתוך כבוד והכרה. כדי לאפשר לנו עתיד של שותפות ושוויון, משרד החינוך יהיה מוכרח לחבר בין המילים החשובות שנכתבו לראשונה לבין המעשים שלו בשנים הקרובות.
- יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת "סיכוי-אופוק" שמקדמת שוויון וחברה משותפת בין ערבים ויהודים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
