תורים ארוכים במעבר הגבול בין אוקראינה לפולין
(צילום: אלכס ליטובצ'יק)
גם אתמול המשיכו הפולנים לפרוש שטיח אדום לשכניהם האוקראינים ממזרח. אחרי פתיחת השערים וקבלת הפנים שכללה אוכל, לינה וסיוע רפואי, התחיל השלב השני: היערכות לקליטה ממושכת של הפליטים בפולין, או מתן סיוע למי שרוצה להמשיך מערבה יותר.
המלחמה באירופה – עדכונים אחרונים:
• רוסיה, נאט"ו, המורדים, ארה"ב: מי נגד מי במשבר באוקראינה? מדריך
• אזרח ישראלי נהרג מירי ליד קייב
• במערב מזהירים: "רוסיה תנסה לכתר את קייב, המתקפה תהפוך לאכזרית יותר"
• 400 שכירי חרב רוסים הסתננו לקייב, אחת הפקודות – לרצוח את זלנסקי
• פוטין דבק במסורת: מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח | פרשנות מקייב
בתחנות הרכבות נפתחו חדרי סיוע לאורחים, מול דוכני המודיעין והכרטיסים חיכו עשרות מתנדבים שביקשו לעזור לפליטים, מסרו להם בקבוק מים, הניחו בידם חבילה של עשר מסכות, דרשו מהקופאית שתוריד קצת במחיר. הפולנים מגויסים.
טרמינל הרכבות בקרקוב היה מלא עד אפס מקום. הוא נראה כמו מחנה פליטים גדול. כולם רוצים לפחות להיות קרוב לאפשרות להמשיך הלאה. נשים רבות ניצלו את הצעת ההסעה בחינם של חברות הרכבות האוסטרית והגרמנית ומיהרו לעלות עליהן מערבה. בלי תכנון, עם תקווה, עם חלום. בודדות.
גם הרכבות היו מלאות עד אפס מקום, כל סנטימטר במעברים וברווח שבין הספסלים שפונים אחד לשני. האוויר היה דחוס באופטימיות פסימית. כל הנוסעים גילו איפוק והתחשבות נוכח גל הפליטים, אפילו אם תפסו להם את הכרטיס במחלקה הראשונה. בניגוד לגלי פליטים קודמים, לכולם יש הפעם אויב משותף.
כתבנו רון בן ישי, שליח ynet וידיעות אחרונות לאוקראינה, מדבר עם אזרחים נמלטים
(צילום: גיל יוחנן)
4 צפייה בגלריה
ממתינים לפליטים מאוקראינה בתחנת הרכבת בברלין. "היינו בדרכים כמעט 30 שעות"
(צילום: AP )
ברכבת ראיתי את איוון, בן 15, מדנייפר. שלאורך כל הדרך הארוכה מקרקוב לברלין ישן, התעורר לרגע לשתות מיץ פסיפלורה מבקבוק פלסטיק ירוק, וחזר לישון בחיק אמו, מולו ישנה אחותו הקטנה, כשהיא משתעלת ללא הרף ולרגליה מכורבל החתול המשפחתי החום. הם לא עטו מסכות. קורונה היא הבעיה האחרונה שלהם כרגע. "היינו בדרכים כמעט 30 שעות, כולל הליכה ארוכה ברגל", סיפרה האם. "כשהגענו קרוב לתורים שלפו את בעלי ורצו לשלוף גם את הבן שלי, שעוד חודשיים יהיה בן 16. בעלי אמר שהבן לא הולך לשום מקום".
היא נוסעת לעיר ליד הגבול הגרמני, שם עבדה בעבר בניקיון דירות במשך שנים ארוכות. ארבעה חודשי ניקיונות, ארבעה חודשים בית, ארבעה ניקיונות. העיקר לא לזהם את הוויזה. עכשיו היא בעיקר רוצה לנסוע כמה שיותר רחוק כדי ש"התכשיט" שלה יפסיק להשתעשע ברעיון להצטרף לאבא שלו.
אי אפשר להתחיל לתאר את הקשיחות, הנחישות, קור הרוח, והכוח שמגלות הנשים האוקראיניות במשבר ההומניטרי הנורא הזה. "כולנו יודעות במה ובמי מדובר, אין זמן להישבר. הגברים צריכים לדעת שיש להם גב, גם כשאנחנו לא באוקריאנה", הסבירה האם המותשת. כמה דקות אחר כך היא הסתובבה וקרסה על משען הכיסא.
