שליח ynet ו"ידיעות אחרונות" עם הנשים האוקראיניות בגבול פולין
(צילום: ניצן דרור)
בכניסה לעיר הפולנית פישמישל ששוכנת בסמוך לגבול עם אוקראינה הוקם מחנה סיוע לפליטים האוקראינים. זהו מחנה מאולתר ובו שורת אוהלים ארוכה של מוצרי מזון וביגוד שיימסרו להם מיד עם הגעתם, וזרם הפליטים לא פוסק.
7 צפייה בגלריה
"העתיד של הילדים האוקראינים מצוין. המנהיגים נלחמים על המדינה". אוקסנה סבינה
(צילום: ניצן דרור)
בזה אחר הזה מגיעים למתחם עוד ועוד אוטובוסים ומתוכם יורדים פליטים שזה עתה הגיעו מאוקראינה. האו"ם דיווח אתמול כי מעל מיליון פליטים עזבו כבר את המדינה. מבט בפליטים החדשים מגלה שמדובר בעיקר בפליטות וילדיהם. הסיבה לכך היא שבעוד גברים בגילי 18 עד 60 על פי רוב אינם יכולים לצאת מהמדינה מאחר שהם בגיל גיוס ועשויים להיקרא לשירות צבאי. כך משפחות נקרעות ומתפצלות, ונשים אוקראיניות רבות מתמודדות בימים אלו עם השאלה הקשה מכל: האם לברוח ולהגן על החיים שלהן ושל ילדיהן או לשמור דווקא על שלמות המשפחה? אלו הסיפורים של שלוש נשים אוקראיניות שהתמודדו עם השאלה הזו בימים האחרונים.
אוקסנה סבינה היא מורה לאנגלית בת 32 מהעיר לבוב הסמוכה לגבול. "הגעתי לכאן עם שני הילדים שלי", היא מספרת דקות ספורות לאחר שירדה מהאוטובוס והגיעה לכאן. "למרות שאנחנו מלבוב החלטנו לצאת משם. השארתי בבית את ההורים שלי, ואבא שלי חולה. אם יתרחש מצב חירום אני אנסה להביא אותם לפולין. מעולם לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות למדינה שלי".
לא רק המצב באוקראינה מטריד את סבינה, אלא גם המצב בכיתה שבה היא מלמדת. למעשה, למיטב ידיעתה, הכיתה פשוט התפרקה ורוב התלמידים כבר לא מתגוררים במדינה. "אין כרגע לימודים באוקראינה. ביום שבו הכול התחיל המורים התקשרו לכולם ואמרו שהילדים חייבים להישאר בבית. נשארנו בבית, אספנו בגדים וארגנו את המסמכים שלנו. היססתי במשך זמן רב אך ההורים שלי שכנעו אותי לבוא לכאן. הילדים היו לחוצים ובכו בכל פעם ששמענו את הסירנה. זה היה נורא". לדבריה, "סיפרתי להם את האמת. הילד הצעיר לא מבין אך הבת שלי פחדה מאוד, במיוחד משום שהיא צפתה בחדשות ושמעה את קולות הפיצוצים. הרבה מהחברים שלי נשארו מאחור, אנשים שאני אוהבת אך אני שומרת איתם על קשר". עם זאת, לסבינה חשוב להבהיר: "העתיד של הילדים האוקראינים יהיה מצוין כי המנהיגים שלנו נלחמים בשביל המדינה שלנו".
אנה חימניוק, בת 22, הגיעה לכאן ללא אחיה ואביה. "הם בגיל גיוס ולכן לא יכולים לצאת מאוקראינה", היא מספרת. "אני מפחדת להיות באוקראינה, בגלל ההפצצות והמטוסים שאנחנו רואים. זה נורא ולכן הגענו לגבול. אני מרגישה לבד כאן. כשאני עם המשפחה אני מרגישה מאושרת. כרגע המצב לא רע בהכרח, אבל עם המשפחה שלי יותר טוב". כשהיא נשאלת על אמה, היא מסרבת להרחיב על הנושא ומשפילה מבט. "כמובן שאני רוצה להיות עם המשפחה שלי". עם מזוודה אחת בלבד היא ממשיכה הלאה ומנסה להתרגל למציאות החדשה שנכפתה עליה תוך זמן קצר כל כך.
הפליטים עוברים בין האוהלים, חלקם לא יודעים איפה יישנו הלילה. אחת מהם היא ולנטינה נקרסובה ממיקולאייב שבאוקראינה, שהגיעה לכאן לבדה עם שני ילדיה. "אני מפחדת, וזה מצב נורא", היא מספרת. "הכול כל כך מסוכן כרגע. הילדים רוצים להיות איתי והם רוצים להיות כרגע בפולין. עבורם זו הזדמנות להיות בעיר חדשה, חוויה מעניינת. הגברים חייבים להישאר באוקראינה, וזה אומר שהמשפחות מתפצלות. זה לא גורם לי להרגיש טוב. באופן אישי, אני לא יודעת איפה אני והילדים נישן הלילה. נגיע לעיר פוזנן ומשם נחליט מה נעשה".
