"ביום שבו אבא שלי מת, התחיל לכאוב לו החזה תוך כדי העבודה", מספר סרבאן קלאדי. "לקחנו אותו לבית החולים בקטאר, ושם ביקשתי מהרופאים שוב ושוב לנסות להחיות אותו, אבל כל המאמצים עלו בתוהו. הוא מת במיטת חוליו".
שש שנים עברו מאז המסע הארוך שבו ליווה סרבאן את גופת אביו ראמש מהנסיכות שבמפרץ אל כפר הולדתם בדרום הודו, אבל חייו טרם שבו למסלולם, וספק אם ישובו אי-פעם. מהחברה שהעסיקה את השניים בבניית התשתיות למונדיאל בקטאר, ושאילצה אותם להתקיים בתנאים מחפירים שלדבריו גרמו למות אביו, קיבל סרבאן פיצוי עלוב בדמות משכורת של חודש אחד, ומהחלומות שרקם עם אביו על עתיד אחר למשפחתם נותר רק הבית הגדול שהחלו להקים – ושניצב כבר שנים בנוי-למחצה.
17 צפייה בגלריה
אצטדיון לוסייל שיארח את הגמר. "הדם שלנו הפך לזיעה, ובסוף בעטו אותנו בלי כבוד"
(צילום: AFP)
אם להסתמך על פעילי זכויות אדם במערב, סיפורם של סרבאן וראמש הוא רק אחד ממאות סיפורים – ואולי אלפים – של מהגרי עבודה שהציפו בשנים האחרונות את קטאר כדי להשתתף בתוכנית הגרנדיוזית שלה לבניית אצטדיונים ותשתיות לקראת אירוח המונדיאל, שייפתח בשבוע הבא. הם באו לשם בתקווה להרוויח סכום כסף שבמדינות-האם שלהם יכלו רק לחלום עליו, אבל לדברי ארגונים זרים, רבים מהם מצאו עצמם עובדים בתנאים קשים, ללא הקפדה על תקני הבטיחות, ולא פעם גם בלי זכויות בסיסיות כמו מגורים סבירים, אספקה של אוכל או שכר המשולם במועדו.
מאות אלפי המהגרים שהגיעו בעשור האחרון לקטאר באו אמנם על תקן אורחים, אבל במרקם החיים המקומי הם רחוקים מלהיות קהילה שולית – להפך: למעשה, כמעט 90% מ-2.8 מיליון התושבים בקטאר הם מהגרי עבודה, ורק כמה מאות אלפים הם אזרחי הנסיכות עצמה. רוב מהגרי העבודה המגיעים לקטאר באים מהודו ומהפיליפינים, ואחרים מוצָאם בפקיסטן, בנגלדש, נפאל, סרי לנקה ומדינות באפריקה כגון קניה ואוגנדה. אל קטאר הם נוהרים בידיעה שהודות למאגרי הנפט שלה היא אחת המדינות העשירות בעולם, ושבאמצעות עבודה מאומצת של כמה שנים יוכלו להרוויח בה סכום כסף שישנה את חייהם ואת חיי משפחתם.
17 צפייה בגלריה
בכיכר הדגלים בדוחא, לקראת המונדיאל. המהגרים באו להרוויח סכום שבבית אפשר רק לחלום עליו
(צילום: gettyimages)
17 צפייה בגלריה
גם גארת' בייל כבר כאן. נבחרת וויילס מתאמנת בקטאר לקראת המשחק הראשון
(צילום: gettyimages)
ב-12 השנים שעברו מאז ההכרזה על קטאר כמי שתארח את מונדיאל 2022 עזרו המהגרים האלה לשנות את פניה, ובין החידושים שבהם היא מתהדרת כעת בזכותם אפשר למנות רכבת תחתית ושלל גורדי שחקים, כבישים מהירים, אוניברסיטאות, מוזיאונים ואצטדיונים שלא היו שם קודם לכן. אלא שלפי ארגונים וכלי תקשורת זרים, הפרויקטים האלה גבו מחיר כבד שכלל לא רק אלפי הרוגים ופצועים בקרב המהגרים, אלא גם המוני פועלים מנוצלים, שבחלק מהמקרים מצאו עצמם מרוששים. בשבועות האחרונים, עם התקרבות המונדיאל הקטארי, גברו הקריאות להחרימו, והמחאה נגדו כוללת סירוב של פאבים באירופה לשדר את המשחקים וכוונה של כדורגלנים מהנבחרות המשתתפות לענוד סמלי הזדהות עם נפגעי האמירוּת.
בצל הביקורת עליה הנהיגה קטאר שורה של רפורמות שנועדו לדבריה לשפר את התנאים שבהם עובדים מהגרי העבודה ולהעניש את מעסיקיהם על הפרת תקנות, ונוסף על כך היא שילמה לפועלים סכום מצטבר של מאות מיליוני דולרים כפיצוי על משכורות שהובטחו להם ולא שולמו או על פציעות שספגו במהלך העבודה. אלא שארגוני זכויות אדם טוענים כי היוזמות הללו הן בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, ושבשם הקידום של מעמדה הפוליטי הבינלאומי בעזרת אירוח המונדיאל הותירה אחריה קטאר שובל ארוך של קורבנות.
חזרתי עם 8 דולר, זה מה שקטאר תרמה לחיי
סרבאן קלאדי ששכל את אביו הוא אחד הקורבנות האלה. כשנסע עם אביו ראמש אל הנסיכות שבמפרץ, הם קיוו להרוויח יחד סכום כסף שישנה מקצה לקצה את חיי משפחתם בהודו. בקטאר הם עבדו בחברת בנייה שסללה כבישים המובילים כעת אל אצטדיוני המונדיאל, עד שיום אחד ב-2016, אחרי עוד משמרת ארוכה, התמוטט האב בן ה-50 במחנה המהגרים שבו שוכנו.
סרבאן מספר כי בתקופה שבה הועסקו הוא ואביו בקטאר היו תנאיהם גרועים, וכללו שעות עבודה ארוכות, בכלל זה שעות נוספות שעליהן כלל לא קיבלו תשלום. אביו, שעבד כנהג, היה לדברי סרבאן מתחיל לעבוד בשעה 3:00 בבוקר וחוזר מהעבודה ב-23:00 בלילה. "היינו חלק מקבוצה של שישה עד שמונה מהגרים שגרו באותו חדר במחנה, חדר שבו אפילו ארבעה אנשים לא יכולים לשבת יחד כמו שצריך אם הם רוצים. היינו צריכים לעבוד בתנאי מזג אוויר קיצוניים, והאוכל שקיבלנו לא היה טוב".
מאז שליווה את גופת אביו בחזרה לדרום הודו לא שב סרבאן לקטאר, והבית שאותו החלו להקים בכפרם ושבנייתו מעולם לא הושלמה ניצב כעת כעדות ניצחת לקריסה הכלכלית של המשפחה. בפיצוי העלוב שקיבל מחברת הבנייה, משכורת חודש אחד, אי אפשר להשלים בית כזה: "אנחנו שייכים לחברה שמעסיקה אותנו כל עוד אנחנו חיים, אבל כשאנחנו מתים – לא", הוא אומר. "בטחנו בהם ולכן עזבנו את הבית שלנו ונסענו לעבוד בשבילם, והם – אכזבו אותנו".
מי שוודאי יכול להזדהות איתו הוא אאופון מיר, פועל בניין מבנגלדש. מיר היה אחד הפועלים שהתקינו את חיפוי השיש הבוהק באצטדיון חליפה בדוחא שיארח שמונה ממשחקי המונדיאל, אך כשחזר הביתה מקטאר לפני ארבע שנים הוא עשה זאת בידיים ריקות אחרי שכספו נגזל ממנו. "כמה שהאצטדיון הזה יפה! פשוט לא להאמין כמה שהוא יפה", אומר מיר בן ה-33, "אבל החלק העצוב הוא שאפילו אחרי שהיינו חלק ממלאכת הבנייה האדירה הזאת, לא קיבלנו תשלום. מנהל העבודה שלנו משך את כל הכסף שלנו וברח".
לקטאר הגיע מיר ב-2016 מהעיר סריפור שבמערב הכפרי של בנגלדש, גם כן בתקווה להרוויח סכום כסף גדול מספיק כדי לשנות את חייו. על הנסיעה לנסיכות שבמפרץ הוא שילם בחסכונותיו ובהלוואות שלקח מאביו ומקרובי משפחה אחרים, ובקטאר עבד עבור חברת בנייה הודית בשבעה מהאצטדיונים שיארחו את המונדיאל. בשנת 2020 גילו הרשויות שם כי אישור העבודה שלו אינו בתוקף, ואז עצרו וגירשו אותו.
"בזבזתי כמעט 7,000 דולר כדי לנסוע לקטאר לשנות את חיי", מעיד מיר, אב לשניים, "אבל חזרתי עם 8 דולר בלבד. זה מה שקטאר תרמה לחיי. חלמתי לבנות למשפחה שלי בית גדול יותר, חיים טובים יותר, לשלוח את הילדים שלי לבתי ספר טובים יותר, אבל שום דבר מזה לא קרה. כל מה שחזרתי איתו הוא ערימה של חובות".
מיר מעיד שבימי עבודתו בקטאר היה מתעורר בשעות הבוקר המוקדמות כדי להספיק לעלות לאוטובוס שייקח אותו לאתר הבנייה, ושם עובד 10 שעות בחום הלוהט. לדבריו היה מעביר ימים בלי אוכל ובלי כסף, ולעתים, כשלא היה מסוגל להרשות לעצמו לשלם שכר דירה, היה ישן על חוף הים. "הזענו מכף רגל ועד ראש בכל יום עבודה", הוא נזכר. "הדם בגוף שלנו הפך לזיעה כשבנינו את האצטדיונים, וכל זה רק כדי שבסוף יבעטו אותנו בלי כסף ובלי כבוד".
נעצרתי בכוונה, כי בכלא יש אוכל
פועל אחר מבנגלדש, בּאבּוּ שייח, חזר הביתה אחרי כמעט שנתיים בבית החולים בקטאר. בסוף העשור הקודם נפל מגובה ארבעה מטרים באתר בנייה ליד הבירה דוחא, שבר את הגולגולת, ושכב מאושפז בתרדמת ארבעה חודשים. כשהתעורר – גילה שהוא לא רואה כלום: "כשההכרה שלי חזרה אליי שאלתי את אחי אם המקום חשוך, והוא אמר לי שלא, שהתאורה טובה. לא האמנתי שאני עיוור. לא היה לי מושג איך עברו ארבעה חודשים, ואיך כל זה קרה".
17 צפייה בגלריה
"אני לא רוצה לחיות ככה". באבו שייח שנפל, נשאר עיוור - ולדבריו לא קיבל פיצויים
(צילום: AFP)
עוד 18 חודשים חלפו עד שעזב את בית החולים, ומי ששילמה על אשפוזו שם הייתה משפחתו. שלטונות קטאר אמנם תבעו את המעסיק שלו על הרשלנות שאפשרה את הפציעה, אך התביעה נדחתה, ובאבו שייח מעולם לא קיבל פיצויים לדבריו. עכשיו, רוב הזמן הוא יושב בשקט בחצר הקדמית של הבית שלו בבנגלדש. בחלק מהימים מוביל אותו בנו לבזאר המקומי או לדוכן התה השכונתי כדי לפטפט קצת עם חברי ילדות.
"אני לא רוצה לחיות ככה", הוא אומר. "אני רוצה לעבוד. אני לא יכול לישון בלילה כשאני דואג לעתיד של המשפחה שלי, של הבן שלי, של אשתי". בנו של באבו שייח, בן חמש כעת, נולד בזמן שהיה בקטאר, כך שלמעשה שייח מעולם לא ראה אותו. "אני רק רוצה שהראייה שלי תחזור אליי, אני רוצה לראות את הבן שלי. אני רוצה לדעת: יש לו גוון כמו שלי? הוא דומה לי?".
אל מול מה שמסתמן במקרה הטוב כאוזלת ידן של הרשויות בקטאר ובמקרה הרע כניצול מכוון, מהגרי העבודה שמגיעים אליה מפתחים שיטות הישרדות מיוחדות. ג'ובאני קריו, למשל, מהגר עבודה מהפיליפינים, מספר שכשהמעסיק שלו חדל לפתע לשלם לו ב-2018 הוא ניגש להיעצר בכוונה על-ידי המשטרה הקטארית, רק כדי שיוכל לקבל קצת אוכל חינם בכלא. קריו בן ה-49, שעבד בקטאר שש שנים, מעיד שזו שיטה מוכרת ומקובלת בקרב מהגרים פיליפינים המנסים לשרוד שם: פועלים רעבים מציגים למשטרה מסמכים שפג תוקפם, נעצרים ללילה, מקבלים אוכל – ואז משתחררים. "בכלא יש כל כך הרבה אוכל", הוא מסביר. "כששחררו אותנו חזרנו למגורים שלנו עם קיבה מלאה".
לקטאר הגיע קריו בשנת 2012, שנתיים אחרי שהמדינה הוכרזה כמארחת המונדיאל. בעבודתו שם עסק בהתקנת לוחות זכוכית ואלומיניום בכמה פרויקטים, בהם אצטדיון לוסאיל שליד דוחא, אצטדיון בן 80 אלף מקומות שיארח את הגמר ב-18 בדצמבר. המשכורת החודשית שקיבל בקטאר הייתה גבוהה בהרבה מזו שקיבל כאיש מכירות של "נסטלה" בפיליפינים, וככל ששהותו בנסיכות התארכה כך גם המשכורת גדלה. את רובה שלח למשפחתו בבית, אבל עד מהרה הפכו המשלוחים האלה ללא-סדירים: לא פעם עוכבה משכורתו במשך חודשים, והוא נאלץ ללוות כסף מחברים ומקרובי משפחה או ממלווים בריבית.
בתחילת 2018, תשלום המשכורות שוב נפסק לפתע. קריו מצדו המשיך לעבוד, כנראה מתוך ההנחה שזהו כבר נוהג רגיל, ורק בהמשך גילה: הפעם המעסיק שלו פשוט פשט את הרגל, והכסף כבר לא יגיע. עוד שלושה חודשים עברו עד שקריו הצליח לחלץ פיצוי ממשרד העבודה של קטאר – ולטוס חזרה הביתה.
קטאר: רק 37 פועלים זרים מתו, רק 3 בתאונות עבודה
השאלה כמה מהגרי עבודה נהרגו במסגרת הקמת התשתיות למונדיאל שנויה במחלוקת. בתחקיר שפרסם בפברואר אשתקד טען העיתון הבריטי "גרדיאן" שכ-6,500 פועלים מהודו, בנגלדש, נפאל, פקיסטן וסרי לנקה נהרגו בנסיכות בשנים 2020-2011 על פי נתונים מהמדינות הללו, ומאז הרבו כלי תקשורת בעולם לצטט את המספר הזה כמספרם של הפועלים שנהרגו באצטדיוני המונדיאל.
קטאר מצדה טוענת כי המספר שבו נקב "גרדיאן" כולל את כל מקרי המוות של עובדים זרים בקטאר במשך עשור, ומיוחס באופן שגוי לעבודות הקשורות למונדיאל. לדבריה, רק 37 פועלים זרים מתו באתרים הקשורים לאירוח הטורניר, ורק שלושה מהם נהרגו בתאונות עבודה של ממש. קטאר טוענת כי ההאשמות כלפיה "מקוממות", ובימים האחרונים אף איימה לנקוט צעדים משפטיים נגד מי שימשיכו – מנקודת מבטה – להכפיש את שמה.
גם ארגון העבודה הבינלאומי (IOL), שהוא סוכנות של האו"ם, הזהיר כי המספר 6,500 מוליך שולל, וכי הוא קוּשר באופן שגוי לאתרי הבנייה הקשורים לגביע העולם. ראש שלוחת הארגון בקטאר, מקס טונון, אמר לאחרונה כי השימוש במספר 6,500 בעייתי למדי, "משום שהוא נתקע במוחם של אנשים והם מייחסים אותו באופן חד-משמעי לעבודות הבנייה באצטדיוני המונדיאל". הוא הזהיר כי השימוש החוזר ונשנה במספר הלא-מבוסס הזה אינו דבר של מה בכך, משום שהוא משפיע גם על קבלת ההחלטות בנוגע לקטאר מצד פוליטיקאים במערב, ש"מגבשים עמדה נחרצת מאוד לגבי קטאר על סמך מה שהם קראו בתקשורת".
ז'אן-בפטיסט גגאן, אקדמאי צרפתי המרבה לכתוב על הקשר שבין פוליטיקה בינלאומית לספורט, תוהה גם הוא עד כמה כנים בכוונותיהם מי שמשתמשים בנתון הלא-מבוסס: "המספר 6,500 הפך למספר אייקוני כי הוא נותן תשובה לשאלה שאף אחד לא יכול להשיב עליה – כמה אנשים נהרגו. בהתחשב בהיקף הפרסום שהוא קיבל אפשר גם לתהות אם השימוש בו לא מנוצל ככלי להשפעה זרה".
17 צפייה בגלריה
מה מסתתר מאחורי המונח "סיבות טבעיות"? בעולם דורשים חקירה מעמיקה יותר. הכנות אחרונות בקטאר
(צילום: AFP)
כך או כך, גם אם המספר שבו נקב "גרדיאן" מוגזם לחלוטין, לקטאר עצמה יש חלק בערפל האופף את המידע על מספר ההרוגים ונסיבות מותם. חלק גדול ממקרי המוות בקרב מהגרי העבודה בקטאר מוגדרים כמקרים של "מוות מסיבות טבעיות", וארגוני זכויות אדם מזהירים שבדרך זו עשויה הנסיכות להסתיר מקרי מוות רבים שנגרמו מתאונות עבודה.
"מכיוון שקטאר אינה חוקרת כמו שצריך את סיבות המוות של הפועלים בשטחה קשה מאוד לדעת במדויק כמה פועלים מתו מעבודה בחום הקיצוני שלה, אבל אין ספק שהעניין הזה רציני ביותר", אומר סטיב קוקברן מארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל". "בפרויקטים של גביע העולם ובכאלה שאינם קשורים לגביע העולם, אלפי מקרי מוות בעשור האחרון נותרו ללא הסבר, וסביר שלפחות מאות מביניהם קשורים לתנאי עבודה לא בטוחים".
פורסם לראשונה: 19:54, 17.11.22
