ולנטיינ'ז דיי היה היום הכי אהוב על אשתי. ב־2018 הילדים שלנו, ג'יימי בת ה־14 וג'סי בן ה־16, הגיעו לגיל שבו הם מתחילים להבין מה זו רומנטיקה, ורציתי לעשות ביג דיל מוולנטיינ'ז דיי. ארבעה חודשים קודם, אחי מת בגיל 50 מסרטן, שהיה קשור לעבודה שלו במגדלי התאומים אחרי הפיגועים. חשבתי שוולנטיינ'ז דיי יהיה הזדמנות עבורנו לשמוח קצת, והיו לי תוכניות גדולות לערב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"זירזתי את הילדים ללכת לבית הספר, והמשך הבוקר היה נורמלי, טקסטים רגילים, מה נשמע, איך עובר היום. בשתיים בצהריים ג'סי התקשר ואמר: 'אבא, יש ירי בבית הספר'. הבן שלי אוהב לעשות מתיחות ואמרתי לו שזו לא בדיחה מוצלחת, אבל הוא צעק, 'אני לא מוצא את ג'יימי'. אז ידעתי שהוא רציני כי הוא בשום אופן לא היה מתבדח על הביטחון של אחותו, הוא הגן עליה כמו נץ. הוא אמר: 'אני בחצר והם אומרים לנו לברוח מכאן, אבל אני לא יכול למצוא את ג'יימי, היא בטח בבניין שלה, אני חייב למצוא אותה'. אמרתי לו: 'לא, אתה חייב לרוץ'. ממש רבתי איתו שיעזוב, ואז הוא אמר: 'אבא, אני שומע עוד כדורים'.
- לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"שכנעתי אותו לברוח ונפגשנו. האפליקציה של 'מצא את האייפון' הראתה שהטלפון של ג'יימי היה עדיין בבניין. התקשרתי בהיסטריה לחברים שלי בכוחות הביטחון ואיש לא ענה. שמתי הודעה בפייסבוק, צילצלתי לכל החברים שלה. קיווינו שהיא איבדה את הטלפון בבניין, אבל החברים אמרו שהם לא ראו אותה.
"בערך שעה אחרי הירי, אשתי ואני הלכנו לכל בתי החולים בסביבה. שום סימן. התקשרתי לחבר הכי טוב שלי, בחור בשם סקוט מאיירס שהוא איש ביטחון, והוא חזר לבית הספר בשבילי. הוא תיאר את ג'יימי לאנשי ה־FBI שהיו שם, הם לקחו אותו והוא זיהה את הגופה שלה. באותו זמן אני נוהג הביתה, וסקוט מתקשר מבית הספר, אבל הוא לא רצה להגיד לי כשאני נוהג. התווכחנו קצת ובסוף צעקתי: 'סקוט, אם אתה יודע משהו אתה צריך להגיד לי עכשיו'. הוא התחיל לבכות ואמר: 'היא איננה'. אשתי נהגה במכונית לפניי, והיא רואה במראה שאני הופך מאוד אמוציונלי, כשהיא התקשרה ואמרתי לה: 'בואי ניפגש בבית'. היא לא הסכימה, וכשעצרנו בשוליים של הכביש המהיר הייתי צריך להגיד לה שהבייבי שלנו מתה".
העיניים של פרד גוטנברג רטובות ואדומות כמעט כל הזמן. ארבע שנים וחצי עברו מאז איבד את בתו, ג'יימי, בפיגוע הירי ההמוני בתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס בפארקלנד, פלורידה, והכאב שלו בלתי נתפס. ג'יימי גוטנברג הייתה הקורבן הלפני האחרון של היורה, ניקולס קרוז, אבל הראשונה שזוהתה מבין 17 קורבנות הפיגוע ב־14 בפברואר 2018. גופתה נמצאה בקומה השלישית של הבניין, המקום שממנו שמע בנו של פרד גוטנברג את היריות האחרונות. "היום אנחנו יודעים שאלה היו היריות שהרגו את ג'יימי", אומר עכשיו גוטנברג.
בימים אלה מתנהל בפלורידה משפטו של קרוז, שנדחה במשך יותר משנתיים בגלל הקורונה. גוטנברג נמצא באולם כמעט כל יום. המושבעים ביקרו בזירת הפיגוע וגילו כי המבנה נותר כמעט ללא שינוי מאז היום שבו נקרעה תמימות החיים הטובים באזור שקט ומבוסס בפלורידה. הבניין סגור מאחורי גדר גבוהה, והמושבעים, לצד כמה עיתונאים, היו הראשונים שנכנסו אליו מאז הפיגוע.
הם ראו מחשבים ניידים עדיין פתוחים על שולחנות כתיבה. הם ראו דובונים, לבבות, ממתקים ועוד מתנות שהביאו אז התלמידים כדי לחגוג את ולנטיינ'ז דיי. והם ראו רסיסי זכוכיות, חורי כדורים בקירות ובארונות, ואת עקבות הדם היבש של 14 תלמידים ושלושה אנשי צוות בבית הספר. "הדם במסדרון של הקומה השלישית הוא משהו שאני לא מאחל לאף אחד לראות לעולם", אמר רפאל אולמדה, עיתונאי של ה"סאן סנטינל" בפלורידה.
4 צפייה בגלריה
''הבת שלי נרצחה, מילים לא עושות לי כלום''. ג'יימי ופרד גוטנברג
(צילום: באדיבות המשפחה)
קרוז, היום בן 23, תלמיד לשעבר במרג'ורי סטונמן דאגלס, רכש באופן חוקי לגמרי רובה קרבי מסוג AR-15 (הגרסה האזרחית של ה-M-16, צ"ש), נכנס לבית הספר וטבח בכל מי שעמד בדרכו. הוא הודה באשמה ב־17 סעיפי רצח ועוד 17 סעיפי ניסיון לרצח, ועומד בפני עונש מוות או מאסר עולם.
"לשבת כל יום במשפט זה הדבר הכי גרוע שאפשר לדמיין, חוץ מהשבוע שבו הבת שלי נהרגה", אומר גוטנברג, "יש עובדות ופרטים על אותו יום שעד עכשיו יכולתי להימנע מלשמוע ולדעת, אבל לא עוד. כשהתביעה הציגה את כל הפרטים הכי קטנים, זה לקח אותי למקומות אפלים מאוד, אבל אשתי ואני קשוחים ואנחנו מחויבים להישאר עם זה עד הסוף".
הרצח של ג'יימי הסיט את מסלול חייו של פרד גוטנברג בן ה־56, סוכן נדל"ן, שעד אותו יום היה דומה מאוד למסלול של מרבית האמריקאים, בוודאי אמריקאים שחייהם נראים ומרגישים מושלמים. "כן, הייתי רואה חדשות וצורח על הטלוויזיה, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת היה מעורב", הוא אומר, "היה לי פוקוס מאוד ברור: המשפחה והעסק. או שעבדתי או שהייתי עם המשפחה. הבת שלי הייתה רקדנית, הבן משחק הוקי קרח. תמיד היינו קרובים לבית, לא לקחנו חופשה בנפרד. ואז ג'יימי נרצחה והפכנו מהמשפחה האמריקאית המושלמת למה שלמרבה הזוועה כמעט הפך למשפחה אמריקאית טיפוסית".
קטסטרופת פיגועי הירי בארה"ב היא כבר מזמן לא משהו שאפשר להסביר באופן רציונלי, אך מבט מלמעלה מגלה כי ארה"ב הנוכחית, זו שרואה ילדים מתים וממשיכה הלאה, לא תמיד הייתה כזו. למעשה, עד 2007 התופעה הזו הייתה מאוד מאוד נדירה. ב־1999 הרגו שני תלמידים מתיכון קולומביין בקולורדו 12 מחבריהם ועוד מורה. זה היה מקרה כה יוצא דופן ומזעזע, שהוא נצרב בזיכרון הקולקטיבי. הרבה יותר אמריקאים שמעו על הטבח בקולומביין מלפני 23 שנה, מאשר על המקרה מ־2017 שבו נכנס אדם לכנסייה בטקסס והרג 26 אנשים.
בשנות ה־80 חתם רונלד רייגן על צו איסור מכירת נשק תקיפה קרבי. ביל קלינטון האריך את הצו בעוד עשר שנים. הנשיא הבא, ג'ורג' בוש, אמר כי הוא תומך בהארכת הצו ובחקיקה שתהפוך אותו לקבוע, אבל הקונגרס עם רוב רפובליקני סירב להעביר חקיקה. אמריקה שקעה במלחמת עיראק, הצו לא הוארך, ומאז ארה"ב היא שדה קטל מימי הביניים.
הרצף התחיל באוניברסיטת וירג'יניה טק ב־2007, בפיגוע שבו נהרגו 32 תלמידים ומורים, ונמשך ברשימה המאוד חלקית הזו: אורורה, קולורדו (12 הרוגים), סנדי הוק, קונטיקט (27), צ'רלסטון, דרום קרוליינה (9), אורלנדו, פלורידה (49), לאס־וגאס, נבאדה (60), פארקלנד, פלורידה (17), בית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג (11), אל־פאסו, טקסס (23) ובאפלו, ניו־יורק (10). ואלה רק הפיגועים שמגיעים לכותרות, עשרות נפגעי ירי אחרים בכל יום מסתפקים בציוץ בטוויטר.
"הדבר האחרון שהבת שלי הרגישה היה פחד כשרצה במסדרון. אני לעולם לא ארגיש את הפחד הזה, כי איבדתי את היכולת לפחד. אני סופג הרבה שנאה באינטרנט, אבל אלה מילים, אי־אפשר לפגוע בי עם מילים, הבת שלי נרצחה, מילים לא עושות לי כלום"
לפי מסד הנתונים של ה־FBI, ב־2021 היו 61 התקפות של מה שמוגדר active shooter (יורה פעיל), כלומר לא סתם ירי רנדומלי, תאונות נשק, התנקשויות או התאבדויות, אלא אדם שמגיע במכוון למקום מסוים ויורה בלי אבחנה. ב־61 המקרים האלה נהרגו 103 בני אדם. בכולם השתמש היורה בנשק קרבי שרכש לפי החוק, כמעט ללא כל הגבלה או בדיקת רקע. בחצי השנה הראשונה של 2022 היו לפחות 314 מקרים של "ירי המוני" – אירוע בו נהרגים או נפצעים לפחות ארבעה אנשים, ויותר ילדים נהרגו השנה בפיגועי ירי משוטרים שנהרגו בתפקיד.
עכשיו יש באוויר תחושה של שינוי קטן. הקונגרס העביר בחודש יוני את החוק הראשון מזה עשרות שנים שיביא להחמרה מסוימת בתקנות הנשק. הגבלות שרחוקות מלהספיק, אבל הן כן יכולות להציל חיים. ביידן חתם על החוק במהירות, ובכל נאום מאז הוא אומר: "אני לא אנוח עד שנעביר חוק שאוסר על מכירת נשק קרבי". זה משהו שאף פוליטיקאי ליברלי לא העז לומר עד לפני שנים ספורות.
זה לא היה קורה בלי פארקלנד. תלמידי התיכון שעברו טראומה ששלחה רבים מהם לטיפולים נפשיים ארוכים, הפכו לאקטיביסטים שלא פוחדים להתעמת עם אנשי לובי הנשק או חברי קונגרס שמרנים. הם הקימו ארגונים, ערכו מצעדים ומובילים תזוזה של ממש באווירה הציבורית. וזה גם לא היה קורה בלי פרד גוטנברג, שיממה לאחר שקבר את בתו, מצא לעצמו את המטרה שתשאיר אותו בחיים.
"יום אחרי שג'יימי נהרגה הלכתי לטקס בפארקלנד", הוא נזכר, "וראש העיר שאלה אם אני רוצה לדבר במקומה. עליתי לבמה, 24 שעות אחרי הירי, התחלתי לספר מה קרה לג'יימי, ואני רואה את כל האנשים האלה בוכים עם נרות ביד. חזרתי הביתה ואמרתי: 'אני הולך לשבור את לובי הנשק המזוין הזה, זו תהיה המשימה שלי בחיים'".
כמה ימים אחרי הטבח, פתח גוטנברג חשבון טוויטר. הוא אסף חצי מיליון עוקבים והחל לנסוע לוושינגטון. הוא נעצר על ידי משטרת הקפיטול אחרי שהתפרץ במהלך נאום "מצב האומה" של דונלד טראמפ ב־2020. אחר כך קיבל כתף קרה כשהציג את עצמו וניסה ללחוץ יד לשופט ברט קוואנו, בדיון על אישור מועמדותו כשופט בית המשפט העליון. הצילומים הפכו ויראליים, גוטנברג הגיע למהדורות החדשות והפך לאחד הפרצופים המזוהים ביותר במאבק נגד אלימות נשק בארה"ב. כשחבר קונגרס שמרן מקנטאקי, תומס מאסי, פירסם בטוויטר צילום משפחתי שבו הוא וילדיו החזיקו רובים עם הכיתוב "חג מולד שמח, בבקשה סנטה תביא תחמושת" – גוטנברג העלה את התמונה האחרונה של ג'יימי בחיים, לצד צילום המצבה, וצייץ למאסי: "מכיוון שאנחנו משתפים תמונות משפחתיות, הנה שלי".
4 צפייה בגלריה
הצילום הפך לוויראלי. שופט בית המשפט העליון ברט קוואנו מסרב ללחוץ את ידו של פרד גוטרנברג
(צילום: AP)
פיגועי ירי זה משהו שהטריד אותך קודם?
"לא", אומר גוטנברג, "ויש לי נקיפות מצפון ורגשות אשמה אינטנסיביים מאוד. ראיתי את זה קורה במקומות אחרים, התרגזתי, הרגשתי רע וחזרתי למשפחה ולעסק. עכשיו כשאני יודע מה הקול שלי יכול לעשות, אני מרגיש רע אפילו יותר. אם הייתי קם וצועק אחרי שכל הילדים הקטנים האלה מתו בסאנדי הוק, היינו יכולים להיות מוקדם יותר בתנועה לשינוי, שהייתה מצילה הרבה חיים, ואולי גם את אלה של ג'יימי. אז כן, יש בי רגשות אשמה גדולים. לעולם לא אתגבר על זה".
אתה מבין למה אמריקה מוכנה לחיות ככה?
"אני לא מבין, אבל אני כן יכול להגיד שרוב האנשים לא רוצים לחיות ככה. רואים את זה בכל סקר דעת קהל בנושא הזה. הבעיה היא שמיעוט קטן של אנשים, עם הרבה כוח וכסף ובלי מצפון, הצליח במשך תקופה מאוד ארוכה לעצור כל ניסיון לשפר את המצב. לא רק עצרו, הם דחפו חוקים עוד יותר גרועים. אבל אני חושב שכמדינה אנחנו בנקודת מפנה".
כל הבעיה הייתה באמת לובי הנשק?
"זו הייתה הבעיה, אבל כבר לא. שברנו אותם. הם חלשים, האנשים שלהם כבר לא נבחרים לקונגרס. מה שכן בעיה זה שבגלל שהם כל כך הצליחו במשך עשרות שנים, יש עדיין הרבה אנשים בקונגרס שעובדים בשבילם. מצד שני, בגלל שהכוח הפוליטי שלהם נחלש, הם שינו טקטיקה ומתמקדים בבתי המשפט ובדחיפת מינוי שופטים מהצד שלהם, שזה מה שקורה עכשיו גם בבית המשפט העליון. ייקח הרבה מאוד זמן לתקן את מה שהם עשו ולהחליף את כל האנשים שעובדים בשבילם, אבל אנחנו בכיוון הנכון. ההתחלה הייתה לשבור את לובי הנשק, ואנחנו ננצח בסוף".
שבוע אחרי מותה של ג'יימי, קיבל גוטנברג טלפון מג'ו ביידן, שהיה אז אחרי סיום כהונתו השנייה כסגן הנשיא בממשלו של ברק אובמה ולפני חזרתו להתמודדות על נשיאות המפלגה הדמוקרטית ב־2019. גוטנברג לא הבין מאיפה בכלל הגיעה השיחה הזו. "דיברנו כמעט שעה, והוא רצה לדעת הכל על המשפחה שלי", אומר גוטנברג ברבע חיוך נדיר, "דיברנו על האבל והאובדן שלו. זה אדם שאיבד שני ילדים ואת אשתו הראשונה, ויש בו אופטימיות ושמחת חיים שאני לא מסוגל להבין. הוא שאל מה אעשה עכשיו, אמרתי שאני לא יודע, חוץ מזה שאני רוצה לשבור את לובי הנשק. הוא אמר לי כמה חשוב למצוא משימה וכוונה ומטרה בחיים".
כמה שבועות לאחר השיחה ביידן ביקר בפלורידה והזמין את הגוטנברגים. "הנחתי שרק נלחץ ידיים, אבל הוא לקח אותנו לחדר פרטי ודיברנו. 20 דקות לתוך השיחה אמרתי לו: 'יש בחוץ 250 איש שמחכים לנאום שלך'. הוא אמר שזה יותר חשוב והעביר עוד 20 דקות בלדבר איתנו על איך מוודאים שהאבל לא יפרק את היחסים שלי ושל אשתי. הוא איש מאוד אמפתי, ואני אסיר תודה שהוא הנשיא שלנו. הוא תמיד היה בצד הנכון של הוויכוח על הנשק באמריקה".
כשביידן חתם ביוני על חוק הנשק החדש, גוטנברג היה בקהל. זה היה רגע קטן של נחת, תחושה שמתוך האובדן הנורא שלו מתחילים לצמוח דברים טובים. "זו דרך בשבילי להתמודד עם האבל ולהמשיך קדימה", הוא אומר, "שני האנשים הכי קשוחים שהכרתי היו אחי והבת שלי, ואני עומד על הכתפיים של שניהם. אחי רץ לתוך מגדלי התאומים, היה בפנים כשהבניין קרס, שרד את זה, ואחר כך העביר 16 יום בגראונד זירו במתן עזרה רפואית. הבת שלי הייתה בת 14 והיא הייתה הגיבורה שלי עוד לפני ששמעתי איך היא רצה ונלחמה על חייה עד הרגע האחרון".
ספר קצת על ג'יימי.
"כל הורה חושב שהילד שלו הכי טוב, אבל הבייבי שלי הייתה משנה את העולם. היא הייתה חכמה ויפה, קשוחה ולוחמת, היא ידעה להבחין בין טוב ורע. הייתה לה נשמה מבוגרת. כשהייתה בת 12 היא חזרה הביתה וסיפרה לנו איך היא עצרה בריון שהטריד ילד. נכנסתי למוד של אבא ואמרתי לה: 'בפעם הבאה תקראי למבוגר, את יכולה להיפגע'. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'אבא, אתה לא מעריך אותי מספיק בגלל הגודל שלי'. אמרתי לה: 'זה מה שאת חושבת?' היא אמרה 'כן'. אז דחפתי אותה קצת, והיא מיד דחפה חזרה. דחפתי אותה שוב והיא דחפה חזרה. בפעם השלישית שדחפתי אותה, היא נתנה לי בעיטה מהירה שהביאה משיעורי הריקוד. אני לא אשכח את זה אף פעם, לקח לי זמן להתאושש".
מה שלום הבן שלך?
"הוא נאבק בכל יום. ג'סי היה מוותר על חייו בשביל ג'יימי. עד היום הוא מרגיש שהוא היה צריך להסתובב ולחזור לתוך הבניין".
ולנטיינ'ז דיי הפך מיום אהוב בבית גוטנברג ליום כואב עד כדי קשיי נשימה. "אנחנו הולכים בבוקר לבית הקברות ובשאר היום יושבים עם עצמנו בבית", אומר גוטנברג. "מי שהייתי לפני 14 בפברואר 2018 ומי שאני היום אלה שני אנשים שונים. הדבר האחרון שהבת שלי הרגישה היה פחד כשרצה במסדרון, מנסה לברוח מ־AR-15 שמכוון לגבה. אני לעולם לא ארגיש את הפחד הזה, כי איבדתי את היכולת לפחד. אני סופג הרבה שנאה באינטרנט, אבל אלה מלים, אי־אפשר לפגוע בי עם מילים, הבת שלי נרצחה, מילים לא עושות לי כלום. בזמן שאנחנו מדברים עכשיו, מישהו באמריקה נהרג מירי ומישהו באמריקה מאבד את הכי יקר לו. אני לא מוכן לקבל את זה יותר, ג'יימי לא הייתה מסכימה שאשב בשקט".
פורסם לראשונה: 07:32, 16.10.22
