האתוס המכונן של הציונות הדתית – החברה, לא המפלגה שמתהדרת בשם זה – הוא אתוס של שליחות. המקף המחבר האהוב בין ציוני לדתי נדרש אינסוף פעמים. גם הכי ציונים, גם הכי דתיים, גם מוסר וגם תורה וגם התיישבות וגם-וגם-וגם. כך ראו עצמם הציונים הדתיים לטוב ולמוטב – שליחים של מדינת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. הראשונים להתנדב להיכנס תחת האלונקה.
אבל לתחושת השליחות הזו יש מחירים, מחירים כבדים. דווקא מתוך האור בעיניים והכוונות הטובות נעשו לא מעט פעולות רעות ועיוורות. הלבנתו של איתמר בן-גביר והפיכתו למותג כל כך חזק היא לחלוטין תוצר של תודעת השליחות הכוזבת הזו. הפעם השולח היה לא אחר מבנימין נתניהו. ראש הממשלה לשעבר פנה לקבוצה שהייתה שותפה שלו לאורך שנים וביקש חבל הצלה, טובה קטנה, שצוירה כטכנית ומינורית – להתאחד עם בן-גביר בשביל להציל את הכיסא ואת ממשלת הימין. בינתיים נתניהו עוד מתבוסס בבוץ משפטי ופוליטי, בזמן שבן-גביר הפך מטפיל לדבר עצמו. והשליח? השליח מת.
"אין שליח לדבר עברה" הוא כלל בהלכה הקובע ששלוחו של אדם כמותו ולכן אסור מוסרית להיות שליחים לדבר פסול. האחריות והעונש מוטלים על השליח לא פחות מעל שולחו. אותה ציונות דתית שבהתחלה התחלחלה מבן-גביר, אחר כך הכשירה את השרץ בנ"ט טעמים והתעקשה שזה בלוק טכני, התהפכה תוך פחות משנתיים. בן-גביר, אדם חביב ועמוס כריזמה ברמה האישית, הצליח בתבונה תקשורתית מדהימה להשתלט על הגוף שאליו נכנס ולשנות לו את מערכת ההפעלה.
מי שתלה תמונה של רוצח המונים בסלון, שעל פי עדויותיו של יגאל עמיר עצמו תכנן גם הוא לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין, מי שמתייצב ראשון בכל זירה וחיכוך ומבעיר את השטח – הוא הוא הפנים של המפלגה החרד"לית שנהנית מהשם המחייב "הציונות הדתית". ועל פי מדגמי הטלוויזיה מליל אמש, מדובר במפלגה השלישית בגודלה.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet ניר אורבך, שותפו של נפתלי בנט בימינה ולשעבר מנכ"ל הבית היהודי זיכרונה לברכה, טען בשבוע שעבר שהקולות של בן-גביר לא מגיעים מהציונות הדתית. הוא ניסה באופן גמלוני לטעון בסאבטקסט שבן-גביר מביא את השוליים – הנערים האבודים, אנשי הפריפריות. אבל לא הפריפריות והנערים האבודים היו מי שיצרו מנגנון אפשרי לבן גביר. היו אלו השליחים הזכים שהתנדבו לפרוס לו שטיח. היו אלו הרב דרוקמן ובצלאל סמוטריץ' וראשי הישיבות שהצליחו תוך רגע להסביר למה בן-גביר במקרה הרע הוא צפרדע שצריך לבלוע ובמקרה הנפוץ אדם נפלא שסתם טעו ברושם לגביו.
מוזר לכתוב רגע אחרי בחירות על חינוך ולא על פוליטיקה. אני לא שותפה להספדים שלפיהם אחרי שייספרו כל קולות האמת תיסגר מדינת ישראל והדמוקרטיה תמות. לא הכל אבוד. אבל הכאב נוכח במקום אחר לגמרי – בשריר ההוא, שפעם עוד היה לו ערך, שריר המוסר.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
