בין שרידי הבתים המפויחים, בשבילי קיבוץ בארי שהוכתמו באבק שריפה ובדם רב, מצאו אנשי יחידות החילוץ דף נייר מצהיב, עותק מגיליון "יומון בארי" שיצא לאור בערב שמחת תורה 1973, שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
הדף, שפגעי הזמן ואירועי התופת האחרונים הותירו בו את רישומם, הציג בפני אנשי החילוץ עדות לימים אחרים בקיבוץ, לפני 50 שנה בדיוק, עת גם אז לא חגגו בו את חג שמחת תורה, שהיה ליום של כאב ואבל.
"אין הזמנים מאפשרים", נכתב ביומון שבישר כי לא תתקיים המסיבה הקבועה בערב החג, וגם בהקפות השניות בצאתו לא יסעו החברים מהקיבוץ. "אנו מקווים לחוג, בשוב כל חברינו הביתה, לאחר ששוב ישרור שלום ושלווה תבוא על ארצנו", הם איחלו זה לזה, בתקווה לימים טובים יותר.
זה עשרות שנים, ועד ימים אלה, מתפרסם בין חברי הקיבוץ שהוקם בשנת 1946 "יומון בארי", המסקר את קורותיו עבור 1,200 התושבים שחיו בו עד ערב שמחת תורה, 7 באוקטובר. 86 מהם נרצחו במתקפה הרצחנית בשבת השחורה ו-31 מוגדרים חטופים ומנותקי קשר המוחזקים בידי חמאס.
הכותרת
הזיגזג של עמנואל מקרון
21:35
3 צפייה בגלריה
עיתון הקיבוץ בזמן מלחמה, 17.10.73
(צילום: רוזית גולייב - יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף)
בשבועות האחרונים עדכוני היומון מוקדשים לדברי הספד, בכל יום לחבר אחר שנפל במתקפה. דורון צמח, מוותיקי הקיבוץ, איבד את בנו שחר, חבר כיתת הכוננות שנפל בקרבות להגנת היישוב. בימי מלחמת יום הכיפורים, מספר דורון, הוא חש כי ישראל עומדת בפני חורבן בית שלישי. 50 שנה אחרי הרגיש כיצד המדינה וכל מה שהאמין בו עומדים בפני חורבן.
"כמי שהיה ספון בממ"ד, וערבים דופקים על הדלת ומנסים לפרוץ את החדר, לא הרגשתי שזה סוף המדינה אלא הייתי ממוקד בי ובאשתי והרגשנו שזה הסוף שלנו", כתב, "זו הייתה תחושה של סוף הקהילה כאשר המחבלים שלפו את חברינו מבית לבית ורצחו וחטפו. לא הבנו איך צה"ל, שידע להגיע לאנטבה, לא ידע להגיע אלינו".
בימי בארי של חורף 73' עוד האמינו כי שוב ישרור שלום, אך צמח מספר כי בדברי הימים החדשים של הקיבוץ לא יאמינו כבר באפשרות כזאת. "אני איש שמאל אוהב אדם ומאמין באדם ובדרך השלום, אבל כבר לא יודע מהי הדרך הזאת", הוא משתף בשברון לב, "אני מאמין שכבר לא יבוא שלום על ארצנו. אחרי מה שעברתי, אני לא מאמין כבר להנהגה ולא לצבא. האמונה שלי נשברה לרסיסים".
למרות השכול, צמח אומר כי יהיה מסוגל לקרוא את כותרות "יומון בארי" של שמחת תורה 2024. "בשנה הבאה קהילת בארי תחגוג", הוא מבטיח, "אני לא יודע איפה נהיה ומתי נוכל לחזור לקיבוץ לבנות אותו מחדש, אבל אנחנו עוד נחגוג".
תמונת המחזור שקיבלה משמעות מצמררת
הם היו ילדים, קבוצת "צבר" בקיבוץ בארי, ילידי שנת 1955. בבית הילדים של הקיבוץ, כשהם בני עשר או קצת יותר, הצטלמו יחד, תמונת מחזור מסורתית. היום התמונה הזאת היא מזכרת כואבת.
חבריהם של בני הכיתה הפיצו את התמונה, שצולמה בשנת 1966 ומספרת את סיפורו הכואב של בארי: חלק נרצחו, חלק נחטפו או איבדו קרובי משפחה. בכיתת "צבר" חונכו ילדיהם של מייסדי הקיבוץ, שהוקם במסגרת מבצע להקמת 11 הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים, 1946.
אחד הילדים שמופיעים בתמונה הוא עדי דגן ז"ל (68), שנרצח בביתו ואשתו הדס נפצעה. דגן היה מנהל הכספים של דפוס בארי ולאחרונה יצא לפנסיה. אחיינו, עופר גתי, סיפר: "עדי הוא אח של אמא שלי. הוא היה דוד אהוב במיוחד שאהב את הקיבוץ. שלושת ילדיו חיים עד היום בבארי ובן נוסף חי בגרמניה. הוריו של עדי, סבא וסבתא שלי, אברהם וגנוסיה דגן ז"ל, היו ממייסדי הקיבוץ שהיה אז בבארי הישנה, בשם נחאביר. כל הילדים שבתמונה הם בניהם של דור המייסדים, וזה עצוב מאוד. זה ממש בוקס בבטן. אבל אנחנו בבארי אופטימיים כתמיד. עוד נחזור לקיבוץ ונשקם הכל. כבר עכשיו זה קורה".
