הסתננות פועלים דרך הגדר בצפון השומרון
הטענה הקשה ביותר שממשלות ישראל מטיחות ברשות הפלסטינית נוגעת לטרור. הרשות מסייעת בנדיבות למשפחותיהם של טרוריסטים שנהרגו או נכלאו. בעינינו, הישראלים, זהו פרס ותמריץ לטרור. הוא חושף את טבעה האמיתי של הרשות. בעיני הפלסטינים זה סעד נדרש למשפחות שאיבדו מפרנס ומחויבות מוסרית כלפי אנשים שהרחוב רואה בהם גיבורים. לאחרונה העבירה הרשות מסר חשאי לישראל: אנחנו מוכנים לשאת ולתת על שינוי במדיניות. אבו מאזן מינה נציג לשיחות. האמריקנים, שהיו שותפי סוד, מינו נציג משלהם. ממשלת ישראל טרם הגיבה.
אפשר להבין את כולם בסיפור הזה: את אבו מאזן, שמזגזג בין שיתוף פעולה יומיומי עם ישראל במאבק בטרור לבין הלחצים הפוליטיים מבית; את הדיפלומטים האמריקנים שמחפשים דרך להכשיר את הרשות בעיני הדמוקרטים בקונגרס בוושינגטון; ואת הממשלה שלנו, שיודעת שיש פשרות שהרחוב הישראלי יתקשה מאוד לקבל. כאשר בנט מתבקש להסביר מדוע הוא מסרב להיפגש עם אבו מאזן הוא מעלה מייד את עניין התשלומים. זה גם נימוק טוב וגם תירוץ טוב.
ביטחון, מוסר ופוליטיקה: כולם משחקים תפקיד בכניסה לגל הטרור הנוכחי. בעיצומו של הגל הקודם, טרור היחידים, ערכתי סיור לאורך גדר ההפרדה. הלכתי מחור לחור, מפרצה לפרצה. איך צה"ל מפקיר את הגדר, שאלתי את אחד האלופים. אף אחד לא מפקיר, אמר לי. הפרצות בגדר נועדו למעבר פועלים מהגדה לתוך ישראל. יותר פועלים - יותר כסף; יותר כסף - פחות טרור. צה"ל משאיר את הפרצות פתוחות בכוונה. הן מצולמות ומפוקחות.
למה שנאמר ונכתב בתקשורת יש היום השפעה מצומצמת על ההתנהגות ברחוב. הרשת קובעת את מפלס ההיסטריה, והרשת גועשת. זה המודל העסקי שלה
קראתי אתמול שצה"ל דורש מיליארד שקל כדי לתקן את הגדר וחייכתי. חבל על הכסף. את הפרצות אפשר לסגור בקונצרטינות, כי כאשר הגל הזה יירגע, והוא יירגע, יעלה מחדש הצורך הביטחוני והכלכלי בפרצות בגדר. לא יכולה להיות הפרדה אמיתית. שימור הפרצות חשוב לפעמים כדי לעקוף את ההתנגדות הפוליטית להגדלת מכסת הפועלים החוקיים.
אנחנו לא יודעים עדיין אם מדובר בגל או באדווה. בגל הקודם, ב-2016-2015, נרצחו 47 ישראלים ושלושה אזרחים זרים, אירוע חמור אבל לא טראומטי. על רקע זה הקריאות הבומבסטיות למבצע חומת מגן נוסף אפשר רק לתהות על מה ולמה. במבצע חומת מגן, למעשה עוד קודם, במבצע מסע בצבעים (פברואר 2002), הרשות הפלסטינית הייתה האויב והשטחים שלה היו שטחי אויב. היום צה"ל פועל בכל השטח והרשות היא יריב ושותף, לא אויב צבאי. והיום העיניים נשואות בדאגה לא רק לגדה ולעזה אלא גם לישראל, למזרח ירושלים, לערים המעורבות, לחברה הערבית.
במצב מורכב כזה מוטב היה שהתקשורת תתלהם קצת פחות. למרבה הצער, זה לא קורה ולא יקרה. בעבר ניסיתי לשכנע עמיתים ועורכים להתאפק. בזמנים רגועים הם הסכימו אתי. אחר כך, מול הדרמה, מול הסכין והדם והמוות, מול הפחד מהמתחרים ומהרייטינג, הם חזרו וליבו את האש. בכל מקרה, למה שנאמר ונכתב בתקשורת יש היום השפעה מצומצמת על ההתנהגות ברחוב. הרשת קובעת את מפלס ההיסטריה, והרשת גועשת. זה המודל העסקי שלה; זאת בחירת האלגוריתם.
ב-2002, מול גל טרור שלא ידענו כמוהו, הישראלים נאחזו באריאל שרון. הוא ידע לשלב רקורד צבאי הירואי, מנצח, עם סמכות בוגרת, נוסכת ביטחון. בנט איננו שרון. גם לפיד וגנץ אינם שרון. אבל, בהנחה שהגל רחוק מלהסתיים, הצורך במסר אחיד, אולי אפילו באדם אחד שיהיה מזוהה עם המסר, גדול כמו אז. הממשלה לא יכולה להרשות לעצמה להתפצל ולהתקוטט מול ציבור מודאג, טעון בהסתה ברשתות. היא חייבת לאחד כוחות.
מה גם שהתגובה הראשונית שלה על מעשי הטרור הייתה סבירה: מעבר לפעילות התקפית בגדה ולמעצרים הרתעתיים בתוך ישראל, הגברת הנוכחות של שוטרים וחיילים ברחובות הערים, הימנעות מסגרים והמשך ההעסקה של פועלים בישראל, גם פועלים מעזה.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיאני מקווה שזה לא יישמע ציני, אבל גלי הטרור הם תמיד שעתן היפה של המשטרות. כך באמריקה, מול הפיגוע במגדלי התאומים ומול ההתקפה של תומכי טראמפ על בנייני הקונגרס, כך גם בישראל. מעטים אוהבים את המשטרה בימים רגועים: בעיני אחדים היא עצלה ומרושלת וכושלת; בעיני אחרים היא דווקנית ומרושעת וכושלת. הממשלות בישראל עשו כמיטב יכולתן להחליש את המשטרה. בנימין נתניהו הצטיין בכך במיוחד, מסיבות ידועות.
כמו צמרת צה"ל, גם פיקוד המשטרה ממהר לנצל את הרגע לדרישה כספית. זה רפלקס מותנה. יש היגיון בתגבור המשטרה בעוד אלפי שוטרים. אבל במשק בתעסוקה מלאה ספק אם יימצאו מועמדים טובים לאייש את התקנים. הורים נהגו פעם לומר לילדים שלהם, שמילאו את הצלחת באוכל אבל לא ידעו לאכול - עיניים גדולות ופה קטן.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
