אחרי יותר משבועיים, אי אפשר אלא להביט בהשתאות מול ההתגייסות של הישראלים למען המאמץ המלחמתי. החברה האזרחית בארץ, אחרי מהלומה של רצח המוני, בין לוויות לשבעות, עם מאות חטופים, מגויסת באופן מלא לסיוע. ההתנדבות, התרומות, הנכונות לעזור – מאיסוף עגבניות בעוטף עזה ועד להופעות אמנים בהתנדבות בפני כל פלוגה וגדוד – מרשימים ויוצאי דופן. הם ממחישים חברה חזקה, עם סולידריות עזה ונכונות להקרבה. שימשתי עורך חדשות חוץ שנים רבות. אני לא מכיר הרבה מדינות בעולם – יוצאת דופן היא אוקראינה – שבה שומעים אזרחים ששוהים מעבר לים על אסון או התקפה, ויוצאים מגדרם כדי לשוב אליה. התמונה שבה חיילי וחיילות צה"ל במילואים עושים כל מאמץ להצטרף למלחמה היא נדירה שבנדירות בכל השוואה בינלאומית. ראינו שהשסעים בחברה הישראלית מתגמדים ומתאחים כאשר כולנו נאבקים, מילולית, על חיינו כאן.
ולכן חייבים לדבר על הכישלון העצום והמזעזע ששוטף אותנו כעת. זה איננו הכישלון של החברה האזרחית, וגם לא של צה"ל, אף שהוא רשם כישלון נורא, היסטורי, בהגנה על אזרחי ישראל. כל סיפורי הגבורה והראיונות עם המפקדים לא יסתירו את הכישלון הזה, שלא היה מודיעיני בלבד, לא היה רק ברגעי ההפתעה, אלא גם בניהול 10 השעות הראשונות של המערכה. אך צה"ל, ייאמר לזכותו, לקח אחריות. לקח לו יומיים, אבל הוא התעשת. יש מחסור בציוד, אבל הוא מצומצם יחסית; התוכניות מוכנות, והמכונה הצבאית, לפי הדיווחים מתוכה, עובדת היטב.
הכותרת
בין ישראל, איראן והפלסטינים: הדילמה של מדינות ערב
30:45
הכישלון הוא כישלון ממשלת נתניהו הנוכחית. קשה לדמיין תפקוד עצוב וגרוע יותר ממה שחווינו ואנחנו עוד חווים. משום שהדברים האלה עלולים להישמע כמו סיסמה, הנה פירוט זמני בהחלט - ונכון לשעה זו, יום ראשון, 22 באוקטובר - של מחדלי הממשלה. שבועיים ויומיים, 16 יום, ראש הממשלה בנימין נתניהו מתקשה להתעשת.
1. כישלון התקציב וניהול משרדי הממשלה
אין קופסה תקציבית לניהול המדינה בזמן המלחמה. זה נשמע טכני, אבל במצב מלחמה אמורים הממשלה ומשרד האוצר ליצור קופסה תקציבית. לכל משרד ממשלתי יש הוצאות יוצאות דופן בגלל מלחמה. האוצר יוצר "קופסה", דהיינו תקציב ייעודי, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אמור להזרים כסף לכל משימה/משרד לפי הצרכים, תוך ראיית הצרכים של כל מדינת ישראל.
משרד הבריאות, לדוגמה, יודע מה המשימות שלו. מערכת הבריאות תפקדה עד כה מצוין. אבל היא מגרדת תקציבים מפה ומשם. 16 יום לפרוץ המלחמה, אין תכלול – כלומר ראייה כוללת שמתחשבת בכל הצרכים – ואין קופסה תקציבית. כאשר הובא איש מקצוע, אודי אדירי, מינויו סוכל בידי יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. שלי, מינוי פוליטי, לא מתפקד.
מתוך המחדל החמור הזה נוצרים מחדלים רבים אחרים - עד כדי תקצוב רכישת ציוד רפואי הכרחי, דיור למפוני הצפון ועוטף עזה ועוד. עסקים פרטיים היו צריכים לקבל מזמן, מזמן, הבטחה שהפיצוי בעקבות המלחמה יהיה באמצעות מענקים בסגנון תקופת הקורונה. הם נמצאים תחת חוסר ודאות מוחלט, כאשר אין להם הכנסות, חלק מהעובדים נמצאים במילואים ואחרים עם ילדיהם בבית, אל מול מערכת חינוך שעובדת באופן חלקי.
כדי להבין את עומק אי-התפקוד של הממשלה, צריך רק להביט בהחלטות הממשלה בשבועיים האחרונים. במספר שלהן. ישראל נמצאת במלחמה הקריטית ביותר שלה מאז 1948. מספר ההחלטות המתקבלות זעיר. ביום פרוץ מלחמת יום הכיפורים ישבה גולדה מאיר לפגישה דחופה עם שר התחבורה; היה ברור שנושא תחבורה בעת מלחמה הוא קריטי. נתניהו לא עורך פגישות כאלה.
בקרוב מאוד תהיה קופסה תקציבית ויתחיל תכלול לאומי. זה יקרה בזכות עוצמת פקידי האוצר, לא בגלל שר האוצר או הדחיפה של ראש הממשלה. ההתנהלות כולה איטית ביותר, מגומגמת, מרווחת. זה לא הלם. זה פשוט תפקוד ירוד ביותר.
2. כישלון האסטרטגיה הבינלאומית
הבעיה של ישראל איננה רק "הסברה". הבעיה היא שאין לה אסטרטגיה לקהילה הבינלאומית. הנאום התוקפני, המיותר והמזיק של מתאם השבת החטופים, גל הירש, המחיש זאת יפה. הירש, מינוי פוליטי ללא כל מומחיות רלבנטית למו"מ על שבויים וחטופים, דיבר לדיפלומטים זרים לפי עמדותיו הפוליטיות, ללא תיאום כלשהו עם אסטרטגיה לניהול המלחמה עם חמאס, ומבלי לקחת בחשבון את תפקידו הרגיש והמיוחד – להשיב את החטופים, להבדיל מלרוץ בפריימריז בליכוד.
בכלל, לבד מהדגשת ההתקפה של חמאס, הברבריות של מעשי הרצח ההמוני, לישראל אין שום אסטרטגיה. לדוגמה: היא הייתה יכולה להציג את השבת החטופים כנושא ראשון במעלה. לא מבחינת נקודות לשיחה, אלא פעולות. איפה קשירת הקשר בין כל סיוע הומניטרי ובין השבת חטופים? ומה עם הצגת האולטימטום לחמאס להשיב את החטופים, או האזרחים מביניהם, תוך זמן קצוב? איפה הנאום המיוחד של נתניהו לקהילה הבינלאומית, שמציג את תמונות הילדים שנמצאים בשבי חמאס? איפה הפרס הכספי למוסרי מידע מתוך הרצועה שיוביל לשחרור החטופים? יש טענה שהסיבה לכך שישראל לא מדברת על הנושא בהרחבה היא חוסר רצון "להעלות את המחיר". מי שטוען אותה הוא אוויל גמור. חמאס מבין היטב מה יש בידיו, ומה המשמעות.
בוא נעצור רגע. כפיר ביבס הוא תינוק בן 9 חודשים. הוא בשבי חמאס. יחד עם אחיו אריאל (4) ואמם שירי בת ה-32. הם נחטפו בהוראת ממשלת חמאס שיושבת בעזה. בידיעה, בהרשאה, במימון ממשלת הטרור. זו המחויבות המוסרית והמדינתית של ישראל למנוע כל סיוע למדינת האויב החמאסית עד שהאזרחים האלה ישובו הביתה בשלום. וכמי שכתב והסתובב בעולם, כל מדינה הייתה נוהגת בדיוק כך.
החטופים זה פשע בממדים בינלאומיים. לפחות 212 בני אדם, רבים מהם אזרחים, נשים, קשישים, ילדים ותינוקות. ישראל הייתה יכולה לבסס הרבה מפעולתה ברצועת עזה, כולל אי-הכנסת סיוע הומניטרי, על הצורך להשיב את אזרחינו וחיילינו בחזרה. המנהיג הבינלאומי שדיבר על הנושא הזה הוא בעיקר הנשיא ביידן. לא ראש ממשלת ישראל. נתניהו לא טרח לצייץ על הסוגייה הזו פעם אחת; ציוצים של תמונות עם לוחמי צה"ל? הוא העלה כמה. מפגשים עם מנהיגים זרים? בוודאי.
זה רק מרכיב אחד בכישלון האסטרטגי של הממשלה. מה לגבי בהירות יעדי המבצע: הפלת חמאס מהשלטון, או נטרולו הצבאי? ומה יהיה ביום שאחרי? כדי לגייס ממשלות ברחבי העולם, ישראל צריכה להבהיר, לא בתדרוך סגור של יואב גלנט, שהמבצע איננו מיועד לכיבוש והתרחבות; שהיא ממשיכה לרצות בשלום אזורי עם הגורמים המתונים; שהיא מוכנה לשקול את בינאום הרצועה, סוג של כוח יוניפי"ל או חזון אחר שיחצוץ בין הרצועה ובין אזרחי ישראל, או כל רעיון אחר.
ללא אסטרטגיה ברורה, כל שאר המערכות – הצבאית, ההסברתית – ייכשלו. אסטרטגיה כזו יכולה לצמוח תוך כדי הלחימה, אבל זה מסוכן ובלתי יעיל.
3. כישלון התפקוד הממשלתי ברמת המשרדים
הדגמה ראשונית הייתה הקשר עם משפחות החטופים והנעדרים, שבמשך ימים ארוכים, חלקם עד היום, לא קיבלו כל פנייה ממשרד ממשלתי (להבדיל מצה"ל). העיוות שבו הירש מודיע שיש מספר טלפון למשפחות החטופים – מספר טלפון! - במקום שיחובקו, כל אחת מהן, על ידי המדינה.
כולם יודעים שחלק נרחב מהמאמץ המלחמתי-האזרחי נעשה בידי מטה "אחים לנשק" והיכולות הלוגיסטיות שלהם. זו הזיה מוחלטת. אנחנו לא משלמים מסים כדי שלבסוף הממשלה תיכשל, ותוחלף בידי דורשי טוב (מעוררי השראה). משרדי ממשלה, ממשרד הנגב והגליל שמחזיק שר כהניסט, דרך משרד הרווחה, משרד המודיעין, משרד התחבורה של מירי רגב, משרד החקלאות של אבי דיכטר – לא רלבנטיים ולא קיימים ברמת השטח בשבועיים הראשונים של המלחמה.
יש משרדים שפועלים טוב יותר – הבריאות, כאמור, ובימים האחרונים החינוך של יואב קיש. והשאר? בשיתוק. הם עמוסים להתפקע במינויים פוליטיים ירודים וכולנו משלמים עכשיו את המחיר. שר החקלאות אבי דיכטר מדבר על פוליטיקה, והחברה האזרחית מארגנת מתנדבים שיבואו לקטוף בחממות של החקלאים. שרת התחבורה מירי רגב צורחת בקבינט, והחברה האזרחית מארגנת טרמפים והסעות מאורגנות גם בסופי שבוע.
האם זה הגיוני שבעת פיקוח נפש, בעת מלחמה, לא יפעלו אוטובוסים ורכבות בכל הארץ, כאשר מילואימניקים עולים ויורדים מהקו? מה שרגב עושה, כמובן בגיבוי נתניהו, הוא מופרך מכל בחינה. עזבו ממשלתית; הוא הזוי הלכתית. המפלגות החרדיות יפילו עכשיו את הממשלה על תחבורה ציבורית נחוצה בעת מלחמה?
הייתי בבתי המלון באילת עם שורדי הטבח בקיבוצים. יש שולחן של פיקוד העורף שנותן מענה. מה עם שולחן שנקרא "ממשלת ישראל"? רישיון נהיגה של ניצול אחד נותר בבית השרוף שלו. הוא צריך חדש. אחר צריך תעודת זהות. השלישי זקוק לדחיית תשלום מס כעצמאי. אחרי שחייהם נשרפו, חבריהם ומשפחתם נרצחו, הם צריכים להתחיל לכתת רגליים בין פקידים? במקום שהפקידים יבואו אליהם? בושה. ביישובי עוטף עזה מרוצים מהמינוי של משה אדרי לראש מנהלת תקומה, שאמורה לשקם את האזור כולו; זו הדגמה לכך שכאשר מביאים מינוי מקצועי, של איש ביצוע מוערך, יש הרבה קשב, שהוא מעבר לכל פוליטיקה.
4. כישלון התקשורת הבינלאומית ותדמית ישראל
ממשלה שמי שעומד בראשה מתפאר ביכולות ההסברה שלו, נכשלת כעת כמעט בכל מקום בהעברת המסר הישראלי. לאחרונה קיבל מנכ"ל של חברת יחסי ציבור אמריקנית, מהגדולות בעולם, טלפון ממקורב פוליטי של נתניהו. הוא אמר, המקורב, שהוטל עליו לרכז את המאמץ ההסברתי הבינלאומי. המנכ"ל, ידיד ישראל מובהק, שאל מה צריך. רציתי לשאול, תהה המקורב, איך קונים בוטים. סיפור אמיתי. פניתי ללשכת ראש הממשלה, שחזרה אליי אחרי דקה כדי לומר שהמקורב פועל על דעת עצמו ושהוא לא מונה ולא ימונה על ידי נתניהו.
נכון ליום חמישי האחרון לא הייתה שום בדיקת מסרים ולא בדיקה של מה שמכונה "שפה אפקטיבית". ישראל מפסידה בטיקטוק 88:12 מבדיקה ראשונית. אין שום עבודה סדורה מול קהילות – שחורים, להט"ב, אסיאתיים, צעירים בארה"ב. אין עבודה ספציפית מול משפיענים. יש בערך ארבעה גופים ממשלתיים שסבורים שזה התחום שלהם, וראש הממשלה לא הטיל על גוף אחד לרכז את המאמץ.
כמובן שלא הופרש סכום (אין קופסה תקציבית, זוכרים? אין מנכ"ל משרד ראש ממשלה מתפקד, זוכרים?). המאמצים של תיאום משפחות חטופים ונרצחים נעשה כרגע בעיקר בצורה פרטית והתנדבותית. היוזמות הללו מצוינות כשלעצמן, אבל אי אפשר לנצח בקרב בינלאומי כזה בלי מסרים ברורים, שנגזרים מאסטרטגיה בהירה (ממילא אין גם כזאת).
5. כישלון הממשלה באיחוד והעצמה של החברה
אל מול התקפה רצחנית, ניסיון לביצוע רצח עם וטיהור אתני, כאלה שפגעו בכל חלקי החברה כולל ערבים, דרוזים ובדואים, נוצרת שותפות גורל טבעית. שומעים אותה בכל מקום, ובייחוד מחיילי וחיילות מילואים. זה מחמם את הלב. אבל הממשלה לא תורמת ולא מנסה לתרום לכך דבר.
ממשלת החירום הוקמה באיחור ואחרי התמקחות פוליטית ומעורבות אישית – נגד ממשלת חירום! – של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו. מינויו של אודי אדירי לתפקיד הפרויקטור האזרחי סוכל על ידי מינוי פוליטי של נתניהו הבעל. ברור לכולם כי חוקי ההפיכה המשטרית לא יחזרו, אבל הממשלה לא מוכנה להודיע על כך, ובכך להשיב מעט מהאמון בה בידי רוב הציבור, שהתנגד להם נחרצות. שרי הממשלה לא נמצאים בשטח, לא נראים כמעט אף פעם מתנדבים, תורמים, מעניקים דוגמה אישית. אם בוגי יעלון, הרמטכ"ל לשעבר, יכול לאסוף עגבניות – גם השר דוד אמסלם יכול. מישהו יודע מה הוא עושה בימים האלה?
הממשלה לא קראה לכוחות חדשים, שאולי לא מסכימים איתה פוליטית, לבוא ולתגבר את השירות הציבורי, את משרדי הממשלה, את מערך ההסברה. במקום ליצור מיקוד של כוח ישראלי, על-פוליטי, היא ממוקדת בפוליטיקה קטנה בעת מלחמה. דוגמה טובה לכך היא הקרב שניהל שר האוצר סמוטריץ' נגד הקצאת הכספים הקואליציוניים לטובת המלחמה. רק אחרי שהדרג המקצועי במשרד האוצר הניף דגל שחור בפני הכוונות הללו, נעתר השר וקיים מסיבת עיתונאים שבה הודיע על הקפאה (ועד רגע זה, אנחנו לא יודעים כמה כספים הוקצו, או איזו הרשאות ניתנו, רגע לפני ההקפאה).
המפלגות החרדיות, שעסקניהן ובוחריהן תורמים תרומה מוגבלת למאמץ הלוחמה עצמו (חריגים לכך הם מערך זק"א, ועלייה מסוימת בהתנדבות חרדים לשירות צבאי), לא הודיעו שיוותרו על תוספות תקציביות אדירות. הממשלה לא הודיעה על משמעת תקציבית ומאמץ חיסכון אדיר לטובת המלחמה ושיקום המשק, אף שברור לגמרי שאנחנו כבר בעיצומו של משבר כלכלי.
6. כישלון מנהיגותי מהדהד
זה הכישלון החריף ביותר, וכולו על בנימין נתניהו. הוא לא חזר לעצמו מאז 7 באוקטובר, ואפשר להבין מדוע. הוא האיש שהבטיח לפני כ-15 שנים למוטט את שלטון חמאס ברצועה, שהתגאה ביכולתו האישית לזהות איומים קיומיים, שידע איך לדחות כל עצה של מערכת הביטחון אך הסתמך באורח מוחלט על חוות הדעת של אגף המודיעין (שכשל נוראות), שהיה ממוקד כולו בהפיכה משפטית, משפט פלילי והשלום עם סעודיה.
הנשיא ג'ורג' בוש הבן, איש שנוי במחלוקת שנבחר בבחירות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות ארה"ב, הצליח לאחד אותה רגע אחרי 11 בספטמבר. הוא הביע תקווה ביכולתה לנצח, הביע אמפטיה וכאב עם הקורבנות והמשפחות, החזיר לשירות הממשלתי גורמים איכותיים מכל צדדי המתרס, קבע חזון ברור ל"מלחמה נגד הטרור" (חזון מוטעה, אבל ברור) ונטע ביטחון כלכלי. בוש היה אחראי לטעויות רבות, אבל הוא ייצב את אמריקה לאחר טרגדיה כבירה.
עד כה, נתניהו נכשל בכך נוראות. ממשלת החירום שקמה נכפתה עליו; הוא לא יזם אותה, ולא נתן לגדי איזנקוט ובני גנץ משרדי ממשלה כי הוא פוחד פחד מוות משותפיו הקואליציוניים. יחסיו עם שר הביטחון יואב גלנט קשים מאוד ורוויי השמצות.
כל הכשלים הממשלתיים שהוזכרו לעיל הם באחריותו הבלעדית. עיקר תהילתו הייתה מילים והסברה; ישראל נכשלת גם בכך עד כה, ומסתמכת בעיקר על יוזמות אישיות ועצמאיות, רוויות דמיון ומאמץ, של מתנדבים. נתניהו לא קיים עד כה מסיבת עיתונאים ולא השיב על שאלה אחת – אחת - על האסון הזה. דובר צה"ל עונה על שאלות כל יום. ראש הממשלה? לא. וגם לא אף אחד מטעמו.
נאום כלום. נתניהו בליל שבת, 6 ימים אחרי הטבח
(צילום: לע"מ)
שישה ימים אחרי הטראומה הלאומית הגדולה ביותר בתולדות ישראל, בליל שבת, הוא זימן את כולנו למסך הטלוויזיה, כולל משפחות של נפגעים, חטופים ומילואימניקים, כדי לתת "הצהרה". הוא אמר שום דבר. ההצלחה המרכזית שלו עד כה, אם בכלל, היא הגישה של הבית הלבן והנשיא ג'ו ביידן למלחמה; הגיבוי שהם מעניקים לישראל. אך האם מישהו מהקוראים כאן, תומכי נתניהו או מתנגדיו, סבור שביידן היה נוהג אחרת בממשלה שאיננה של נתניהו? התשובה היא שארה"ב, שנשלטת בידי המפלגה הדמוקרטית, עומדת לצידנו למרות נתניהו. לא בגללו.
נתניהו מאפשר למנכ"ל משרד ראש הממשלה להמשיך בתפקידו, ולהמשיך בסיכול הפעולה הממשלתית האזרחית. דיוני הקבינט דולפים באופן הרסני; האם באמת, בעת מלחמה, טוב שהציבור יידע שנתניהו מפחד מעימות עם חיזבאללה? כעיתונאי, אני רוצה בכל פריט מידע שאפשר לפרסם. כאזרח ישראלי, אני מתקשה להאמין מכמות המידע שדולפת כעת. מי שנפגש עם נתניהו אישית מתאר שיחות קשות, עמוסות בפחד ובעתה מהאפשרות של חזית צפונית. כמנהיג, הוא לא משדר ביטחון בניצחון.
נכון שרבות מהמשפחות, ומלוחמי המילואים, עמוסים בכעס אדיר על נתניהו וממשלתו, אבל לא עושה רושם שהוא מתאמץ במיוחד. הלשכה והמשרד ממוקדים באיסוף חומר לקראת ועדת החקירה, בפוליטיקה זולה. נתניהו לא השתתף בלוויה אחת. דמיינו לעצמכם מה היה עושה ביקור תנחומים של ראש ממשלת ישראל, בעת המלחמה, אצל משפחות הקורבנות הבדואיות והערביות. נתניהו היה יכול, בקלות, ליישם מדיניות על-מפלגתית, עניינית, חד-משמעית. להקפיא בעצמו כספים קואליציוניים. להודיע שההפיכה המשפטית מתה. נתניהו ושותפו הקרוב יריב לוין עדיין מסרבים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים ולמנות את הנשיא הקבוע של בית המשפט העליון. מדוע? הם עדיין מפנטזים על הפיכה? אחרי אירוע כזה?
נתניהו היה יכול לנסות לגייס כוחות מוכשרים מחוץ לממשלה, כולל מהשמאל, למען המלחמה. איש לא היה מסרב. כמובן, אחרי שיודיע שהוא נוטל אחריות אישית ומלאה, ויסיק מסקנות לאחר המלחמה. לתת לחמאס אולטימטום מיידי לשחרור החטופים, או לפחות האזרחים מביניהם. לשגר איום ברור, הרסני ואסטרטגי כלפי חיזבאללה ואיראן, כזה שניתן לעמוד מאחוריו. לזכותו של נתניהו נזקפים הסכמי אברהם; מה האסטרטגיה שלו לשימור הברית המתונה בעולם הערבי, ולרתימתה נגד איראן וחמאס?
כיצד הוא ישמר את יכולותיה של ישראל במשק הפרטי, כולל ההייטק, אל מול מכות כואבות ביותר בזירה הבינלאומית נגדה? האם הוא מבין שהמשק הישראלי התחיל להיפגע מתגובות במדינות שונות למלחמה בעזה? כי זהו המצב. ישראלים ויהודים ברחבי העולם סופגים חרמות, איומים, נאצות, ניתוקי קשרים – משום שישראל נמצאת במלחמת מגן. כך, כישלון אסטרטגי מוביל לכישלון הסברה, שמוביל לנזק כלכלי ותרבותי מצטבר.
הנה האמת: בנימין נתניהו נאחז בקרנות המזבח. האיש שלא זיהה את האיום, שאחראי למחדל, ממשיך לנסות לנהל את המלחמה. והוא מנהל אותה רע. זה מזכיר את ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברלין, שהוחלף תוך זמן קצר במלחמת העולם השנייה על ידי וינסטון צ'רצ'יל. אי-החלפתו של נתניהו משתרשרת למטה. אפילו במלחמת יום הכיפורים, תוך זמן קצר, הוזזו מפקדים בכירים ובהם אלוף פיקוד הדרום. במלחמה הנוכחית, אנחנו לא שומעים על תופעות כאלה – לא במשרדים ממשלתיים, לא בצה"ל. ומדוע שיהיו שינויים והסקת מסקנות תוך כדי תנועה, כאשר ראש הממשלה, שעומד בראש הפירמידה, לא מצליח להוציא מפיו את המילים "אני אחראי"?
7. את האויב צריך להביס
את צבא חמאס צריך לחסל. גם אם זה ייקח שנתיים. המהלכים הללו צריכים להתבצע בתבונה, בקור רוח, באומץ ותוך שמירת החברה הישראלית מלוכדת. הם דורשים מערכה דיפלומטית, היערכות כלכלית, יכולת צבאית ונכונות להקרבה. יש בהחלט רגעים שבהם מדינות יצאו למלחמת חורמה באויב אכזר, והצליחו לחסל את כוחו הצבאי: כך נעשה לדאעש במוסול, כך עשתה סרי לנקה לנמרים הטמילים.
נדב אילאביגיל עוזיישראל היא מדינה חזקה. הישראלים הם אנשים חזקים. הם יכולים לנצח במלחמה. גם כזו שתיכפה עליהם מצפון. צה"ל מגויס והוא בדריכות עליונה. הספק היחיד הוא איך ניתן לנצח כאשר ממשלתנו שלנו פוגעת, בהתנהלותה שלה, בסיכויי הניצחון.
לכולנו יש חברים וקרובי משפחה בחזיתות. מגיע להם, ומגיע לכולנו, משהו הרבה יותר טוב. כל מי ששותק עכשיו אל מול ההתנהלות הזו, מחברי כנסת ועד לאושיות תקשורת, משתף פעולה באופן אקטיבי עם תפקוד לקוי ומחפיר. הוא עושה זאת מפחדנות גרידא. ברגעים כאלה, דווקא ברגעים כאלה, אסור לשתוק.
