"הייתי רוצה לזכות בחיבוק אחד מאבא" / פנינה סרור, בתו של טוראי פנחס סרור ז"ל שנפל במלחמת סיני
פנינה סרור (66) מאשקלון, נולדה לתוך השכול ונקראה על שם אביה המנוח. לא רק שלא הכירה אותו בחייו, האב נפל מבלי לדעת שהוא מצפה לילדה נוספת. אביה, פנחס סרור ז"ל, נולד בתוניסיה ועלה ארצה עם משפחתו כנער. כשפרצה מלחמת סיני, שאז עוד נקראה מבצע קדש, הודיע פנחס לאשתו שהוא מצטרף ללחימה. הוא יצא לקרב בגיל 32, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים בגילי שנתיים עד שמונה, ונפל באזור תעלת סואץ. זמן קצר לאחר נפילתו גילתה רעייתו שהיא הרה ותשעה חודשים לאחר שנפרדה מאהובה, הביאה לעולם את פנינה - בתם החמישית.
"מאז שנולדתי אני שומעת שלא היה כמו אבא שלי בעולם", סיפרה פנינה בכאב. "מדברים איתי על אומץ ליבו, על ההומור שלו - שיש מי שאומר שאפילו ירשתי ממנו את התכונה הזאת - מספרים על אודות האב והבעל הנפלא שהוא היה. כשהוא יצא למלחמה, אמא שלי שאלה אותו איך היא תגדל לבד את הילדים אם יקרה לו משהו, והוא ענה לה שאם הוא לא חוזר, שתפתח את כל הכיסים במעילים שלו. כשהוא נהרג, היא עשתה כדבריו וגילתה בכל כיס תלוש מזון". לדבריה, "היום אני מרגישה שאני מכירה אותו. כשאני עולה לקבר שלו, אני מדברת איתו, משתפת אותו ובשבילי הוא אבא גדול מהחיים, תרתי משמע. בשבילי הוא גיבור, הוא מלאך שלי והוא כל הזמן איתי. אני מרגישה אותו. הייתי רוצה לזכות בחיבוק אחד ממנו, לשמוע את הקול שלו".
אחיה של פנינה היו קטנים כשאביהם נפל, אבל לחלקם נותרו זכרונות ממנו. "כשאחותי ז"ל גססה, היא אמרה שהיא מתגעגעת לאבא ושהיא חיכתה כל חייה שהוא ישוב וירים אותה אותה על הכתפיים. היה לה זיכרון כזה, ואצלי זה אחרת. גם זרים שהיו רואים אותי בבית העלמין בוכה, היו אומרים לי 'אבל לא הכרת אותו'. השכול שלי שונה, אחר. אמא סיפרה שעד גיל שלוש צעקתי 'אבא' מתוך שינה - בלי לדעת מי הוא ולמי בכלל אני קוראת. ואז היא לקחה אותי לקבר שלו ואמרה לי 'כאן אבא שלך נמצא'. מאז, הפסקתי לבכות בלילות, והתחברתי אליו מהמקום הרוחני ולא מהממשי והקיים".
לדבריה, האובדן הקשה והחסך בדמות אב השפיעו על כל מהלך חייה. "כל החיים חיפשתי אהבה כדי למלא את החור הזה. בפנימייה, למשל, הייתי נותנת את הבגדים היפים שלי לאחרים כדי שיאהבו אותי. רציתי שיראו אותי ושיחבקו אותי, כי לא היה לי את זה".
אמה מעולם לא נישאה מחדש וגם פנינה בחרה שלא להינשא ולהקים משפחה. "חייתי בחרדת נטישה קשה", היא שיתפה. "זה התחיל מאבא שנפל ואמא שנולדתי לה כשהייתה בשנת אבל קשה ולא הייתה מסוגלת אפילו להניק אותי. היא הייתה מסתכלת עליי ורואה אותו. אנחנו מאוד דומים, גם באופי".
היא הוסיפה: "בהמשך, היה לי חבר, וזו הייתה אהבה ראשונה בת שבע שנים. הוא מאוד רצה להתחתן. באותם ימים הייתי בחיל האוויר, וחבר'ה מהטייסת סביבי נהרגו, וזה הפחיד אותי מאוד. לצערי, קבענו להיפגש ולדבר על הדברים, והוא נהרג בתאונת דרכים ליד הבסיס יחד עם המפקד שלו וחיילת נוספת. כל הפחדים שלי התממשו למעשה, ומאז בחרתי לא להתחתן למרות שהיו לי מערכות יחסים ארוכות. פחדתי להינטש שוב. גם להביא ילדים מחוץ לנישואין לא בא בחשבון מבחינתי, כי גדלתי בלי אבא, הרגשתי את החוסר, ולא יכולתי לעשות את זה לעוד ילדים".
אף שחייה רצופים בפרידות ומכאובים, אמרה פנינה בגאווה: "בחרתי באופטימיות ובטוב. רציתי להמשיך את דרכו של אבי, הייתי חיילת מצטיינת כמו שהוא בטח היה רוצה, ואני חיה לפי הערכים הטובים שלו, אהבת האדם והמולדת".
"לא היה לי אפילו למה להתגעגע" / אלישבע וטשר, בתו של טוראי יוסף נתנזון ז"ל שנפל במלחמת העצמאות
רק בת שלושה חודשים הייתה אלישבע וטשר כשאיבדה את אביה. וגם הוא, יוסף נתנזון ז"ל, התייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה כשהיה תינוך רך בימים. בשנת 1941 עלה ארצה מרומניה ונכלא למשך חודש בעתלית. עם שחרורו הצטרף לגרעין "ניצנים" שבו לקחו חלק כמה קבוצות מהנוער הציוני. טוראי נתנזון השתתף בקרב על היישוב, היה ממגיני הקיבוץ ונפל בסיום הקרב, עם כיבוש ניצנים על ידי המצרים. בן 33 בנופלו והאחרון שנהרג באותו הקרב. נתנזון הותיר אחריו אישה, ילד כבן ארבע ותינוקת קטנה. הוא נקבר בחלקה הצבאית באותו קיבוץ שעליו הגן בגופו.
אותה תינוקת, אלישבע, היום בת 75, אם לשלושה וסבתא לנכדים, ומתגוררת - איך לא - בניצנים. "לא הכרתי את אבי וכל מה שידוע לי עליו זה מסיפורים", היא שיתפה. "אמא שלי סיפרה ודודה שלי גם כן. הדודה, אחות של אבא שכבר נפטרה, הגיעה לארץ כשהייתי נערה וסיפרה לי על העוני שהם חוו ברומניה ועל ילדותם. חוץ מבת דודתי ואחי, לא נשארה לי משפחה בכלל, משני הצדדים כולם נספו בשואה - כך שלצערי לא היה יותר מדי מי שיספר".
גם אחיה, שהיה רק בן ארבע כשאביהם נפל, לא זכר ממנו הרבה. "אחי כן הספיק להכיר אותו, אבל אין לו הרבה זיכרונות. כשהיינו קטנים, הוא סיפר שאבא שלי הרים אותו על עץ גבוה ושהוא שר לו שירים, אבל אני לא יודעת אם אלה היו זיכרונות ממשיים או כאלה שהוא יצר לעצמו. הוא אמר שאבא שר יפה מאוד, וזה בטוח נכון כי הכישרון הזה עבר במשפחה שהקמנו. הילדים, האחיינים כולם שרים מאוד יפה, ואת זה גם כתבו עליו בספר הזיכרון בקיבוץ. כתבו גם שהיה סנדלר ועל עבודתו בפרדסים".
היא הוסיפה: "הייתי הכי קטנה בקיבוץ, ולימים סיפרו לי שהכניסו אותי לתוך ארגז תפוזים כשהתחילו ההפגזות של מלחמת השחרור. חייל הבריח אותי ואת אמי, שעדיין הניקה אותי אז, לבאר טוביה. שם ישבנו בחושך והודלקו נרות לרגעים ספורים ונדירים שבהם היה צורך באור, כדי שלא יידעו שיש אנשים בבתים. משם המשכנו לתל יצחק ועברנו בעוד מקומות עד ששבנו לקיבוץ".
החוסר באב הורגש מאז שאלישבע זוכרת את עצמה. "היו תקופות שזה היה מאוד נוכח", היא אמרה. "כשהייתי ילדה קטנה הייתה לינה משותפת בקיבוצים. אמי סבלה מכאבים ונדרשה לנסוע לטיפולים באזור ים המלח, כך שכל מיני אנשים הרדימו אותי והיו איתי במקומה, ושם היה לי מאוד קשה. ראיתי מסביבי הורים שבאים לבקר, אבא או אמא, ולי לא היה אף אחד. מאוד סבלתי. היו עוד רגעים לאורך חיי שחסר לי אבא. רציתי אבא, מאוד רציתי דמות חזקה ומי שיאזן אותי, שיתמוך בי, לא הכרתי ולא היה לי אפילו למה להתגעגע.לאמא מטבע הדברים היה מאוד קשה. היא לא נישאה שוב מעולם. היא רצתה להישאר ולמות לצד בעלה ונשארה בקיבוץ עד יומה האחרון".
בקיבוץ, היא תיארה, "הייתה עצבות גדולה". מתוך 33 מגינים שנפלו בקרב, 15 היו בני ניצנים. "חלק ממשפחותיהם עזבו, אבל אל הילדים התייחסו אותו הדבר אחרי הקרב, לא היה יחס מועדף למי שהתייתם אחרי המלחמה. האבל בקיבוץ היה קולקטיבי, פחות אישי". לדברי אלישבע, היא הכירה את בעלה כבר בגיל 16, ושלוש שנים לאחר מכן הם נישאו. "הוא נתן לי הרגשה של בית ואפילו הרגשה של אבא, היא שיתפה, "מאוד שמר ושומר עליי. עד היום הוא מעיר לי שאזהר כשאני חוצה את הכביש, ואני כבר בת 75. תפסתי את הדאגה הזאת כדאגה אבהית".
אלישבע הקימה משפחה ענפה. ילדיה כתבו עבודות שורשים על אביה כשהיו קטנים וגם הנכדים שואלים עליו. בנותיה גרות אף הן בקיבוץ. "גם כשהזמן עובר יש רגעים קשים", היא אמרה. "יש תמיד את תחושת ההחמצה, ובכל שנה מחדש יום הזיכרון הוא קשה עבורי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה את המעבר מזיכרון לעצמאות. מיום הזיכרון הראשון של מדינת ישראל".
"בתחושה אבא תמיד איתי, שומר עליי" / אלה רם בתו של רב-סמל אלעד רם ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה
אלה רם גדלה לתוך השכול. "אמא שלי האמינה שחשוב שאדע", היא סיפרה. "בהתחלה היא החסירה את הפרטים הקשים, אבל עם הזמן ידעתי הכול. כבר בבית הספר היסודי סיפרתי לכל הכיתה על אבא שלי". אבא שלה, רס"ל אלעד-שלמה רם ז"ל, נולד בחיפה ונקרא על שם דודו, שלמה, שנפל במלחמת יום הכיפורים. אלעד התגייס לגולני ועם שחרורו פנה ללימודי הנדסה בטכניון, אותם סיים עם חמישה פרסי הצטיינות - ומפאת צניעותו, כלל לא שיתף את משפחתו בהם. הוא נישא לגלית, שאותה פגש במהלך לימודיו וב-2005 נולדה בתם, אלה.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה גויס אלעד למילואים. ביומה האחרון של המלחמה, נדרשו אלעד וחבריו לצוות להביא אספקה למחלקה. בזמן ההתארגנות שמעו פיצוץ עז מטיל נ"ט שנורה לאחת העמדות. אלעד ולוחמים נוספים מיהרו למקום, והחלו לחלץ פצועים תוך שהם חשופים לירי צלפים ומסכנים את חייהם. כשהוביל את אחד הפצועים לנקודת הפינוי נורה טיל נוסף. אלעד נהרג במקום ועימו גם מ"מ הסיור, סגן אליאל בן יהודה ז"ל. על פעילות זו קיבל אלעד את צל"ש אלוף הפיקוד. בנופלו, בגיל 31, הוא הותיר אחריו את משפחתו הקטנה, אשתו גלית ובתם אלה, שהייתה רק בת עשרה חודשים.
כיום, אלה כבר בת 17 וחצי, מתגוררת עם משפחתה בחיפה, תלמידת כיתה י"ב ואמורה להתגייס לצבא בחודש מרץ 2024. "מאז שנולדתי אמא סיפרה לי על אבא, והיום אני מרגישה מאוד גאה בו. בתפיסתי אני מכירה את האדם שהוא היה. אדם אכפתי, בייחוד כלפי המשפחה. הוא כתב מכתב לאמא שבו הוא ציין שהוא לא יודע אם הוא מוכן לשלם בחייו במלחמה, אבל הוא כן מוכן למות כדי לשמור עלינו. הוא היה מאוד מחובר לארץ ובגלל זה הוא קרא לי אלה, גם בגלל אלת החן והיופי וגם בגלל אלה ארץ ישראלית". מגיל קטן כולם אומרים לאלה שהיא דומה לאביה, אבל לא רק בחיצוניות. "אני מרגישה שאמא חינכה אותי לפי הערכים שלו וזה נטמע בי מבלי שאשים לב. כמו אבא, גם אני שמה לב לסביבה כל הזמן".
משלב מוקדם בילדותה, ועד היום, אלה נוהגת להגיע למפגשים עם יתומי צה"ל אחרים. "אני לוקחת חלק במחנות 'עוצמה' של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, וחוץ מזה יצרנו קשרים אחד עם השני גם ביום-יום, מחוץ למחנות. אני מרגישה שאני יכולה לשתף אותם או לקבל מהם עצות, יודעת שיש מי שיקשיב לי והכל מאוד אמיתי. הם לא צריכים להתאמץ כדי להבין אותי, זה פשוט קורה". הרגעים שבהם היא מרגישה במיוחד בחיסרון אביה פוגשים אותה בצמתים חשובים אבל גם בנקודות אקראיות".
לדבריה, "אני יכולה ללכת ברחוב ולראות ילדה קטנה קופצת על אבא שלה וזה עולה. גם כשעליתי לכיתה א', או בבת המצווה שלי, בכל הרגעים הקריטיים בחיי, אבא שלי לא נכח. אני שמחה בנוכחות של אמא וכואבת את החיסרון של אבא, שהוא לא כאן כדי לראות את מי שהפכתי להיות. יש לי כל הזמן תחושת החמצה. מדברים איתי על כמה שהוא היה מיוחד וטוב וגיבור גדול, או על אילו עצות נפלאות הוא היה נותן, ואני לא זכיתי לקבל עצה אחת ממנו. יש לי חור בלב עם השם שלו. סוג של געגוע שאני לא יודעת להסביר. זה לא לקול שלו או למגע שאני לא מכירה, זה יותר געגוע לאבא שיצרתי לעצמי בראש".
בקרוב עתידה אלה לסמן אירוע משמעותי נוסף בחייה ולהתגייס לצה"ל. השאיפה שלה חד משמעית - גיוס קרבי. "אחת הסיבות היא כדי ללכת בעקבות אבא. גם בשביל לסגור מעגל ולנסות להבין חלק מהדברים שהוא חווה, וגם בשביל להציל אנשים במקרה הצורך", היא הסבירה. "אבא שלי הציל אנשים במלחמה ואני יודעת שיש שאנשים אומרים שבלעדיו הם לא היו פה. אני מכירה את חלקם, הם מגיעים לאזכרות ולימי זיכרון. אני יודעת שהוא נתן את החיים שלו בשביל שמשפחות אחרות לא יתפרקו. אם אבא והמפקד שלו לא היו מחלצים פצועים, האירוע היה נגמר באופן קשה יותר, עם יותר הרוגים, והיום אני מבינה את הגדולה של אבא, טוב יותר. פעם היה בי כעס, למה לא שמרת עלינו ולמה לא נזהרת יותר. עם הזמן הכעס מתפוגג ונותר בי בעיקר עצב".
לאלה ואביה נותרו כמה תמונות למזכרת, רובן מהיום האחרון שבו נפגשו, חמישה ימים לפני שנפל. זה היה ט"ו באב, אח של אמה התחתן, ואלעד, שלא היה אמור להגיע לחתונה, שלח לאמה זר פרחים לרגל חג האהבה. אלא שבאמצע החתונה אלעד הפתיע את כולם ויצא מלבנון לכמה שעות כדי להשתתף בחגיגה. "הוא הגיע עם המדים והנשק, לקח אותי על הידיים ורקד איתי. כולם סיפרו שהוא היה כל כך שמח, הרים אותי על הכתפיים וחייך בלי סוף. בסיום החתונה הוא נכנס שוב ללבנון".
לדבריה, אביה נוכח בחייה כל העת. "גם בתמונות שבחדר שלי, גם בשירים שאהב, מכל דבר קטן אפשר לפתח שיחה שלמה עליו. בתחושה שלי הוא תמיד איתי ושומר עליי, וברגעים מסוימים הוא מנחה אותי מה נכון ומה לא".
"כל מי שאני היום - נולד כשאבא נפל" / דורון קניגסבוך, בנו של סמל שמעון קניגסבוך ז"ל שנפל בששת הימים
דורון קניגסבוך (60) היה רק בן ארבע כשאביו נפל בקרב, והוא בן 28 בלבד. "אף פעם לא סיפרו לי שאבא שלי נהרג", אמר קניגסבוך. "לא דיברו על זה במשפחה שלנו. אין לי זיכרון מאבא שלי, ואמא שלי גם לא סיפרה עליו".
האב, סמל שמעון קניגסבוך ז"ל, יליד תל אביב, שירת כלוחם בחיל השריון ועבד כאיש חינוך. כשפרצה מלחמת ששת הימים, נקרא האב למילואים ונפל ביומה הראשון של המלחמה, בקרב במשלט המאזר שבהרי הגלבוע. שלושה ימים לאחר מכן, באותה מלחמה, נפל גם אחיו, סגן שלמה קניגסבוך ז"ל. "דווקא עם הדוד שלי יש לי זיכרון בודד", תיאר קניגסבוך. "היה לנו ארגז צעצועים, ובו טנק קטן ירוק מפלסטיק והוא זרק אותו למעלה ותפס, וזאת התמונה היחידה שנשארה לי מהשנים האלו. יש רגעים שבהם אני מנסה 'לדוג' הבזקי זיכרון מהתקופה ההיא. לפעמים היה נדמה לי שיש איזה שביב של רגע שבו הייתי על המיטה בחדר של הוריי ואבא שיחק איתי, ואפילו שלא בטוח שזה אכן קרה ולמרות שאני לא ממש מצליח לזהות פרטים כמו פניו, ידיו או המגע שלו, אני נוצר עימי את אותו שביב של זיכרון".
כשנפל האב, שמעון, הוא הותיר אחריו אישה הרה ושני ילדים. בנו השלישי, שנולד אחרי נפילתו, נקרא על שמו ועל שם אחיו שנפל אף הוא - אבי-שמעון-שלמה. לפני כמה שנים נפטר אבי-שמעון-שלמה ז"ל. קניגסבוך סיפר שעד היום קשה לו לומר את המילה "אבא". "זאת בדרך כלל המילה הראשונה שילדים אומרים, ואני לא זוכר את עצמי מוציא את המילה הזאת מהפה".
כמו לרבים באותה תקופה, גם לו אין תיעודים רבים מאביו, פרט לתמונות בודדות בשחור-לבן וסרט ישן שצולם במסרטה, שבו נראה שמעון חולף על פני העדשה לשניות ספורות. "אני נאחז בקטע הווידאו הזה", הוא אמר, "זה התיעוד היחידי שבו ראיתי את אבא בתנועה מסוימת. אין את הקול שלו, אבל הפיסה הזו של הסרט היא עולם ומלואו עבורי". לדבריו, השנים שחלפו לא היכהו את הכאב, להפך. "עם השנים החיסרון שלו מתעצם כי אני מתחיל להבין את ההשלכות של האובדן", הוא שיתף.
הוא הוסיף: "כל מי שאני היום, זה מאותו אירוע שאבא שלי נהרג. כל הילדות שלי הייתי מרוכז בזה. הייתי ילד שקט ומופנם, חסר ביטחון עצמי שמנסה להסתיר מילדי הכיתה את זה שאני יתום. מאוד התביישתי בזה. היום כבר לא. אני עדיין חי עם תחושות של החמצה. חסרה הדמות שאתה מעריץ אותה, מחקה אותה ועדיין יש געגוע לאדם שאני לא זוכר. לילות שדיברתי איתו מהמיטה והוא לא ענה. גם ההכרה, או יותר נכון - אי ההכרה של המדינה ביתומי צה"ל - היא צורמת וכואבת. מבחינת המדינה יש את האלמנות ואת ההורים השכולים, ואילו אנחנו לא קיימים. יש יתומים שהגיעו לפת לחם. ההכרה היא לא רק ממסדית. אני למשל לא זוכר אותנו, הילדים, בוכים. בתור ילד אתה נתפס כחזק, לא חלקתי שיחות עם אחים שלי על אבא. לאלמנות ולהורים נותנים את המקום לכאוב, ואנחנו גם לא רצינו להעמיס עליהם".
היחידה שכן סיפרה לו על אביו היתה דודתו, בת שבע וינברג, אחותם של שמעון ושלמה שנפלו, ואימו של אלוף-משנה דרור וינברג ז"ל, שנפל בשנת 2002 בפיגוע בציר המתפללים בחברון, והוא הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפיאדה השניה. "גרנו שני רחובות אחד מהשני", סיפר קניגסבוך, "אצל בת שבע בבית יש תמונות של אבא, והיא הייתה מדברת על זה בצורה חופשית. היינו אצלה המון ורשמתי אלפי שעות עם בני הדודים שלי. דרור היה לי כאח. ההפרש בגילים בינינו היה רק שנה, וכשהוא נפל היה לי קשה מאוד. מותו טילטל אותי. איך זה קורה שוב? כשמדברים למשל על גיוס חרדים, העיניים שלי אחרות לגמרי. אני רואה בזה דם מול דם. אם אתה לא מתגייס, מישהו אחר יתגייס וייתכן שיהרג".
על יום הזיכרון אמר קניגסבוך: "עבורי היום הזה הוא דווקא על הכאב של היעדר הזיכרון, מאותן ארבע השנים שבהן היה לי אבא".
"במודע או לא במודע, אני הולך בדרכו" / אל"מ (מיל') משה-חי טל, בנו של סמל משה טל ז"ל שנפל ביום כיפור
40 יום לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, נישאו הוריו של משה-חי טל. "כשאבא יצא למלחמה, אמא הייתה בתחילת ההיריון ואין לנו עד היום תשובה אם הוא ידע על כך. אמא שלחה גלויה שבה בישרה לו על אודות הבשורה המשמחת, אבל אנחנו לא יודעים אם היא אי פעם הגיעה אליו".
האב, משה טל ז"ל, נולד בירושלים והיה תלמיד ישיבה שהצטיין בלימודיו וחלם להיות איש חינוך, בדגש על עבודה לצד נוער בסיכון. הוא התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר ושירת כלוחם בחיל השריון. קצת יותר מחודש ימים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוא נישא לחברת ילדותו, יפה. עם פרוץ המלחמה יצא משה לקרב, נלחם בקרבות הבלימה בסיני ואף השתתף בחציית תעלת סואץ. הוא לחם עד תום המלחמה ונפל יום אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, במארב של המצרים צפונית לסואץ. כשהיה באזור הקרבות, נודע לרעייתו שהם מצפים לילד. שבעה חודשים לאחר נפילתו נולד משה-חי טל (49) שנקרא על שמו. הבן, אלוף-משנה (מיל') שסיים 25 שנות שירות בחיל האוויר, מתגורר בירושלים ועובד כמורה בתיכון, מחנך ומאמן אישי, כפי שחלם להיות אביו.
"בשנים האחרונות אני עוסק בשאלה אם אפשר לאהוב או להתגעגע בכלל לאדם שלא הכרת, ובאופן מפתיע זה מאוד חזק", סיפר משה-חי טל. "אני זוכר מילדות את החוסר הזה ואת הרגש של הגעגוע. פעם הייתי אומר שלא הכרתי אותו, היום אני אומר שלא פגשתי אותו - כי אני כן מרגיש שהכרתי אותו, מסיפורים של חברים ומקריאה של חומרים שהוא כתב. במהלך השנים הלכה ונבנתה לי דמות בראש והיום אני מצליח להתגעגע, לאהוב, לחשוב עליו. אני תוהה אם היה בינינו דיאלוג איך הוא היה מתנהל, מה הוא היה אומר, חושב או עושה".
לדבריו, "באופן מפתיע, בכל שנה אני שומע סיפורים חדשים שלא שמעתי עד היום, עוד זוויות על אבא. אני מרגיש שזה משהו שהולך ומתמלא. בשנים הראשונות דמותו הייתה תמונה בשחור לבן, משהו קצת מרוחק, ועם השנים הוא מקבל צבע ועומק. אבל הזמן שעובר לא מקל על הכאב או מכהה את הזיכרון. להפך, הוא מעמיק אותו. אני זוכר את עצמי בוכה באזכרות אבל לא בטוח כמה הייתי מודע, אולי רק חיקיתי את הסביבה. עם השנים הקשר הולך ומתחזק והחוסר הולך וגדל. גם הרגש מתפתח. במיוחד כשנולדו לי הילדים שלי, ובכל מיני צמתים בחיים, האובדן חוזר".
משה-חי רואה בבחירה של אמו לקרוא לו על שם אביו - זכות. "זה מגיע עם אחריות גדולה, זאת חבילה שאתה הולך איתה, לטוב ולמוטב. אני צריך להצדיק את השם, להיות ראוי לו. וזה גם אות של כבוד. נשיאת שמו הייתה חזקה במיוחד בימי הזיכרון בשנים בהן שירתי בצבא. בשעה 11, לבוש מדים, הייתי עולה לקבר שלו ועומד בצפירה, ומולי הקבר עם השם שלו שהוא גם שלי".
דמותו של האב, כפי שהצטיירה בראשו של משה-חי, הנחתה אותו בדרכו. לדבריו, בחייו עשה כמה בחירות שהיו קשורות בקורות חייו של אביו. "העובדה שנשארתי 25 שנה בצבא, התמדתי במקום שהוא נהרג בו, בטח יש לזה קשר שאי אפשר לנתק. הוא תיכנן לעסוק בחינוך ולעבור לגור בפריפריה, כך כתב במכתבים לאמא שלי, והנה אני מוצא את עצמי מורה ומחנך. אני חושב שאני במודע ולא במודע, הולך בדרכו".
יפה, אמו של משה-חי, נישאה בשנית כשהיה תינוק ונולדו לו אחים מנישואיה השניים. "הרגשתי מחובק ואהוב בתוך המשפחה", הוא שיתף. "גדלתי בבית שמח מאוד שהיה בו מקום גם לכאב שלי, לתחושת החוסר ולתחושת ההחמצה. פיספסתי בנאדם מאוד מיוחד, מה שהוא הספיק עד גיל 20 אנשים לא מספיקים עד גיל 80". אחרי השחרור, התחיל משה-חי להרצות על סיפורו האישי. "אני מספר שם שאני סוג של פוקס. לא תיכננו אותי. אבל עם הזמן הבנתי שאין פוקס. דברים לא קורים סתם, אם הגעתי לעולם יש סיבה וצריך לחיות חיים עם משמעות. זה מתקשר גם לעולם של אמונה, כששואלים איך אפשר להאמין בישות שלא רואים - אז זאת ההוכחה שזה אפשרי, כמו שאני מתגעגע לאבא שלא פגשתי. יש רגש שהוא עמוק".
"אי אפשר להכיר באמת אדם שלא פגשת" / רב"ט אביב בן שבת, בתו של רב-סמל בכיר יעקב בן שבת ז"ל שנפל באינתיפאדה השנייה
אביב בן שבת גאה ללבוש את מדי צה"ל. היא מרגישה שהיא הולכת בעקבות אביה, לומדת אותו ומנסה להתחקות אחרי דמותו: האיש המסור במדים, שלא הספיקה להכיר.
אביה, רב-סמל בכיר יעקב בן שבת ז"ל, נולד בפרדס חנה. הוא התגייס לחיל התקשוב והמשיך לשני עשורים של שירות קבע. יעקב נישא לטניה, ויחד הם הביאו לעולם שלושה ילדים: אביב הקטנה, ואחיה הגדולים פז ויקיר. בספטמבר 2003, בשיאה של האינתיפיאדה השנייה שגבתה קורבנות רבים, יצא יעקב (39) מבסיסו בבה"ד 7 בצריפין, לכיוון הטרמפיאדה. הוא ביקש לצאת מוקדם מהרגיל כדי לעזור בארגון יום ההולדת לבתו הבכורה שחגגה שמונה שנים, ותיכנן לאסוף את העוגה שהוזמנה מהקונדיטוריה. לבסוף, התעכב מעט ויצא בשעה שבה נהג לעזוב את הבסיס.
כשהגיע לטרמפיאדה, קיבל שיחת טלפון מבנו, שביקש עזרה בשיעורי הבית. יעקב השיב לו שהוא בדרך אליו, אלא שהאב מעולם לא שב. מחבל מתאבד פוצץ עצמו במקום, יעקב נפצע קשה, ומותו נקבע בדרך לבית החולים אסף הרופא. בפיגוע נרצחו עוד שמונה בני אדם. אביב, בתו הקטנה של יעקב הייתה אז רק בת שנה וחצי. כיום היא חיילת בדרגת רב"ט שמשרתת כמשקית ת"ש באמ"ן. "אני חיה את אבא דרך סיפורים, אין לי שום זיכרון ממנו", היא שיתפה. "גדלתי במשפחה מחבקת ותומכת, אבל החיסרון תמיד מורגש. זה לגדול בלי דמות אבהית. מהמקום הזה אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורים על אבא, לקרוא עליו, לדבר עליו. כל מה שאני עוסקת בו הוא במטרה להמשיך את הדרך שלו ולשמר את זיכרונו כמי שהיה אוהב אדם ועזר תמיד לאחרים. אני אדם חיובי ושמח ומנסה לראות כמה שיותר את הטוב. אלו תכונות שמשותפות לנו.
"שמעתי עליו הכל, אבל באמת להכיר אותו - אני לא לגמרי יכולה. אי אפשר להכיר באמת אדם שלא פגשת אף פעם". אחיה, לעומתה, כן זוכרים את האב. "זה מוזר כי אצלם זה געגוע למשהו קיים ואצלי זה געגוע לדמות", היא סיפרה. "כל אחד חווה אחרת את השכול. יכול להיות שלהם אולי יותר קשה כי אבא שלהם נעלם פשוט. אני, לעומת זאת, גדלתי בלעדיו מלכתחילה. לוקח זמן להבין איפה אבא ולמה הוא לא חוזר".
את החיסרון של אביה היא מרגישה תמיד, אבל לדבריה החלל הזה מתעצם בשנים האחרונות. "זה מורגש בעיקר בשירות הצבאי", היא אמרה. "הוא ממש חסר פתאום. הייתה לו קריירה צבאית, ואני התגייסתי גם בבקשה להבין למה הוא נשאר במערכת 20 שנה, למה הוא אהב כל כך את המערכת והיה גאה במדים שלו. אני חיה את זה כבר 20 שנה. בחיים לא הייתה לי דמות של אבא. מאז שאני ילדה הלב מתכווץ לראות משפחה שמגיעה לאסוף ילד מהגן או ששני ההורים באים לאירועים, ואצלי זאת רק אמא. זה עוד אוזן קשבת שאין לי. האובדן פוגש אותי גם בדברים הקטנים, כמו לרצות לשבת איתו לקפה או ללכת לדבר איתו אחרי שהתווכחתי עם אמא".
למרות הרצון להתגייס ולנסות להכיר את אביה גם דרך המערכת שבה שירת, הסבירה אביב שהיה לה גם חשש. "היה לי ברור שאתגייס, אבל פחדתי בהתחלה. לא הייתי מוכנה נפשית ולא ידעתי להסביר את זה לעצמי. החלטתי לעשות שנת שירות ב'כנפיים של קרמבו' ורק אז להתגייס. וזאת הייתה ההחלטה הכי טובה שלקחתי. זה הכין אותי לחיים".
על אף היתמות מאב, אביב סיפרה כי לתחושתה, אבא שלה נוכח תמיד. "יש לי סיכה שהייתה לו על המדים ושמתי על הכומתה, וגם תמונת פספורט קטנה שלו בכיסוי של הדיסקית. ככה הוא תמיד איתי ואני מרגישה אותו בהרבה סיטואציות. הוא למשל אהב את הים, אז אני הולכת הרבה לשקיעות בחוף. כשהייתי ילדה כתבתי לו מכתבים, סיפרתי מה עובר עליי והנחתי אותם על קברו. הייתי מדברת איתו לפעמים, וגם כשידעתי שאין מי שיענה הרגשתי שיש".
