השחקנית ג'ניפר לורנס, מאמי לאומית במונחים אמריקניים, ידועה כמי שגילמה נשים חזקות בסרטים כמו "משחקי הרעב", "קר עד העצם" ובכלל, כפמיניסטית שהתבטאה בחריפות נגד ניצול והחפצת נשים בהוליווד, חזרה לאחרונה ככוכבת והמפיקה של "לא לוקחים קשה" - קומדיית סקס שמנרמלת ניצול והחפצת נשים, וכבר עוררה תגובות קשות על כך שהיא מלאה במסרים רעילים על מיניות גברית ונשית.
לורנס מגלמת נהגת אובר שעומדת בפני משבר כלכלי ומחליטה לענות למודעה בעיתון של זוג הורים המחפשים מישהי שתשכב עם בנם כדי שחלילה לא יגיע לקולג' בתול. התסריטאים סיפרו שקיבלו את הרעיון ממודעה אמיתית שהתפרסמה באתר המודעות המוכר "קרייג'ס ליסט". במקום לכתוב סיפור ביקורתי על הלחץ המופעל על גברים לקיים יחסי מין כמה שיותר וכמה שיותר מהר, ועל כמה הלחץ הזה מסוכן ואלים עבור גברים ונשים, הם בחרו לצדד בהורים והציגו את דמותו של הנער כגרוטסקית ומעוררת רחמים, ובכך הדהדו את המסרים הרעילים שהביאו מלכתחילה את ההורים האמיתיים לפרסם את המודעה.
כדי לעמעם את העובדה שבבירור מדובר בשידול לזנות, ההורים משלמים במכונית ולא בכסף. למעשה, הסרט משתמש בכל טקטיקה אפשרית כדי לעמעם את המציאות של עולם הזנות ולגרום לצופים להרגיש כמה שיותר בנוח עם הסיטואציה. כך למשל, חלק גדול מבניית הדמות של לורנס מתמקד בכך שהיא אישה שמנתקת בין רגשות למין, שעבורה סקס הוא דבר של מה בכך, ולפעמים רק אמצעי להשגת מטרה (סצנה שלמה מוקדשת לשיחה של לורנס וחברותיה המספרות כיצד השיגו דברים תמורת מין), כך שלא תהיה לצופים סיבה לחשוש שהחלטתה להיענות למודעה עקב מצוקה כלכלית תגרום לה גם למצוקה רגשית. היא הרי פיצחה את השיטה והצליחה להפריד בין הגוף לנפש.
לעומתה, הנער פרסי מוצג כילד חלש וא-מיני. יש לו תחביבים ילדותיים כמו דאגה לכלבים עזובים, הוא מתעסק בדברים "נשיים" כמו רגשות וממש לא מעניין אותו לאבד את בתוליו. בקיצור - ההפך מגבר. כלומר, ממה שהסרט מגדיר כגבר.
בניית הדמויות בסרט משרתת את הנירמול של מעשה הזנות. לורנס היפה והכריזמטית היא הפנטזיה הגברית בהתגלמותה. היא לא חלשה או מנוצלת אף שהיא נענית לשידול הזנות, והאפקט הקומי נוצר כשהנער הבתול דוחה את חיזוריה ובכך מסמן שהוא הבעיה. הסירוב הזה כמובן לא מתקבל, אלא רק גורם למיניות של לורנס להפוך לאגרסיבית יותר ויותר עד כדי אלימות של ממש. אבל גם כאן הסוגייה נפתרת מאליה, כי הרי "אישה לא יכולה לכפות את עצמה על גבר". קל וחומר אם היא נראית כמו ג'ניפר לורנס.
כמו הרבה סרטים מז'אנר קומדיית הסקס, גם פה סירוב הוא רק התחלה של משא ומתן. את מערכת היחסים אפשר לזהות ולהגדיר כ"גרומינג": דמותה של לורנס מבוגרת מפרסי ביותר מעשור והיא "צדה" אותו רק כדי לשכב איתו. הצגת האישה בעמדת הגרומרית משאירה משום מה את הסרט במחוזות הקומדיה, אבל לו התהפכו המגדרים היה ברור שגבר ש"צד" אישה צעירה כדי לשכב איתה זו מציאות אפלה שלעולם לא הייתה מוצגת באותו אופן בקולנוע.
שירי כהןסתיו יהלוםהסרט "לא לוקחים קשה" לא מביא איתו שום אמירה ביקורתית על תעשיית המין, ורחוק מהקומדיה הנשית הבועטת שלה קיווינו. הוא מצטרף לשורה ארוכה של קומדיות סקס שמפיצות מסרים רעילים על מיניות והסכמה. ואף שבמרכזו דמות נשית מינית וחזקה, הוא לא מתעמק במיניות של דמותה של לורנס, אלא מציג אותה כמשהו שקיים רק עבור גברים ורק כדי שגברים יוכלו לקחת עליה בעלות ובכך לבסס את גבריותם.
הסרט מלמד נשים שאין שום נזק בלהמיר את מיניותן בסחורה, ושמקסימום הן עלולות להיקלע להרפתקה משעשעת עם ילד-גבר שלא מהווה שום איום אמיתי על ביטחונן. כיאה לז'אנר, המסר שאיתו יוצאים גברים מהסרט הוא שעדיף להיות זנאי מאשר בתול.
- שירי כהן היא מנהלת דוברות ומדיה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
