השדולה לזכר הנרצחים ממסיבות ה-7 באוקטובר ערכה הבוקר (שלישי) דיון מיוחד לזכרה של שיראל גולן, ששרדה את הטבח בפסטיבל הנובה ברעים, אך שמה קץ לחייה ביום הולדתה ה-22 לפני כשבועיים. אחיה אייל סיפר בכינוס, כמו שאמר כבר בעבר, כי "מאז שניצלה זיהיתי שיש לה סימפטומים של פוסט-טראומה, והמדינה לא טיפלה בה". השדולה התכנסה לזכרה - וגם עבור הפיקוח על המענים לניצולים ומשפחותיהם, כדי למנוע את המקרה הבא.
אחיה של שיראל בישיבת השדולה - ועדויות השורדים: "אף אחד לא לוקח אחריות"
(צילום: ערוץ הכנסת)
"שיראל ניצלה מהמסיבה באופן פיזי, אבל הנפש שלה הייתה מצולקת. עם עזרה נכונה מהגורמים הרלוונטיים היה אפשר לרפא אותה", אמר האח אייל בפתח הדיון. לדבריו, שיראל ניצלה את המגיע לה מבחינת הטיפולים שהציע הביטוח הלאומי במסגרת "נוהל חרדה" לניצולים, וכשסיימה את הטיפולים במסגרת הזו היא הופנתה למחלקת הרווחה של המועצה האזורית לב השרון לפי מקום מגוריה. במועצה, כך סיפר אייל, היא לוותה על ידי עובד סוציאלי שהוחלף. היא התבקשה להגיע לחתום על טפסים, וכשהודיעה שהיא לא מסוגלת נמסר לה כי "אלו הנהלים".
האח תיאר כי "מצבה הידרדר. היא הפסיקה להגיע גם למפגשים של עמותות הנובה. לא היה מעקב מטעם אף גורם אחריה. אימי זעקה את זעקת שיראל, היא הפצירה בפני מחלקת הרווחה כי שיראת לא במצב נפשי לצאת מהבית. היא הייתה מוצפת בחרדות ביום וסיוטים בלילה, אבל התחנונים והבקשות שלנו שיגיעו לשיראל לא עזרו. הם נפלו על אוזניים ערלות ואטומות".
לאחר מכן שיראל אושפזה בבית החולים לב השרון. כבר למחרת, סיפר אייל, היא הייתה שבר כלי - עם סימני אלימות. לדבריו, שיראל לקתה בהתקף חרדה קשה באשפוז כששמעה דוברי ערבית במחלקה. "היא צעקה שמדובר במחבלי נוחבה, והמאבטחים הגיבו כלפיה באלימות פיזית קשה מאוד. בהמשך קיימו בעניינה ועדה מטעם משרד הבריאות, והחליטו לשחרר אותה באופן מיידי. לא התחשבו במצבה הנפשי", אמר. בעקבות אותו אשפוז שיראל "הסתגרה בתוך עצמה וחיה בפחד. מצבה הנפשי הידרדר מיום ליום. לא משנה כמה זעקנו, אף גורם לא הגיע".
אייל סיכם את דבריו, ואמר: "כולנו יודעים איך סיפורה העצוב הסתיים. גורמי הרווחה, אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות והמדינה - כולם כשלו כישלון חרוץ בשמירה ובטיפול בה. מי יודע כמה עוד שורדים נמצאים היום על הקצה?". ליאור, אח נוסף של שיראל, הוסיף: "הבחורה הצעירה שתלתה את עצמה לא הייתה שיראל גולן. במשך שנה זהותה של אחותי נמחקה אט-אט, בשיטתיות ובעקביות, על ידי מוסדות המדינה. לא נותר בה עוד כוח. מאז אני מאבד את דעתי.
"שיראל לא הלכה לחינם, את זאת אנחנו חייבים לה. באופן אישי, בתור נכה צה"ל, קשה לי שלא לראות קו ישיר בין המקרה של שיראל למקרה של איציק סעידיאן. המעשה שלו הרעיד את עמודי הפלישתים במשרד הביטחון, ואולי היא תצליח להרעיד את עמודי הפלישתים של הביטוח הלאומי - לנתץ אותם, כדי שלא יסבלו עוד ניצולי נובה".
ח"כ קארין אלהרר, יו"ר השדולה, אמרה בפתח הדיון כי "המקרה הטראגי של שיראל זעזע את כולנו, זה לא היה צריך לקרות. שיראל צעירה, יפה ומוכשרת, שרדה את התופת. תעודת הפטירה אמנם על אוקטובר 2024, אבל הקושי הגדול היה הרבה קודם. אנחנו רוצים לוודא שמדינת ישראל, על כל המשרדים והעמותות, יודעת לתת את המענה כדי למנוע את המקרה הבא. נדרוש ונברר איך ניתנים מענים נפשיים מספקים גם עבור המשפחות". היו"ר אפרת רייטן הוסיפה: "לא הכרנו את שיראל, אבל כשפורסמה הידיעה נשבר לכולנו הלב. אנחנו רוצים לצאת מהדיון עם פתרונות ועזרה. מקומות שבהם נוכל לסייע ולעשות אחרת, דרך תקציבים והעלאת מודעות".
"אחרי שש וחצי שעות של אימה בלתי נתפסת - זה לא נגמר"
דרין קומרוב, אחת משורדות מסיבת הנובה, סיפרה בדיון על המצוקה שעימה מתמודדים שורדים רבים. "ב-7 באוקטובר מצאתי את עצמי שוהה שש וחצי שעות בתוך קרוואן בלב שטח הלחימה. הייתי שם עם שישה חברים. מחבלים ניסו לפרוץ את הדלתות בכוח, הם ירו עלינו ושוב ושוב. שמעתי כל ירייה שנחתה על הקירות, כשבחוץ השתוללה זוועה. שמענו זעקות של חפים מפשע. קולות של אונס. קולות של רצח מתמשך. כל דקה הייתה מלחמה על החיים, ואני הייתי שם באמצע הגיהינום, בלי שום עזרה. אחרי שש וחצי שעות של אימה בלתי נתפסת יצאנו מהקרוואן. בחפ"ק טיפלנו בפצועים, והוקפנו בגופות של חברים. בכל גופה שם התעללו. אלה תמונות שלא יצאו לי מהראש", תיארה.
היא הוסיפה: "השעות האלה בתוך הקרוואן, זה לא כל הסיפור. זה לא היה סוף הדרמה ולא סוף הזוועה. גם אחרי שיצאתי משם זה לא נגמר. הרצח והאלימות נמשכו, הם נמשכים עד היום. הכאב הזה ממשיך לחיות איתי בכל יום מחדש. הטראומה היא משהו שאני עדיין חיה אותו. היא לא מסתכמת רק בזיכרונות הקשים. היא ממשיכה גם בצורה אחרת, במלחמה בירוקרטית מול ביטוח לאומי, מול הוועדות, מול הדרישות והטפסים. בזמן שמוסד אחד לא מסונכרן עם השני, אני נזרקת ביניהם. זו עוד מלחמה בפני עצמה, מלחמה יומיומית של חוסר היגיון, חוסר תיאום ואטימות.
"לא אבקש רחמים, אך אדרוש את מה שמגיע לי כאדם. אני מבקשת את הזכות לחיות, את התמיכה להחלים, את האפשרות לעמוד על הרגליים מחדש. אל תשאירו אותנו לבד מול המערכת הזו. אל תפקירו אותנו לנפילה איטית לתוך תהום של חוסר תקווה. הכאב שלי אמיתי, גם אם הוא בלתי נראה. אני נלחמת עליו בכל יום מחדש. המדינה שלנו לא הייתה ב-7 באוקטובר, ואף אחד לא לוקח אחריות. לפחות שייקחו אחריות על הטיפול בי, על התמיכה בי, על האפשרות שלי לחיות בכבוד", אמרה קומרוב.
גם אסנת, שבנה אלעד שרד את התופת, סיפרה: "אני נמצאת כן בוועדות כבר תקופה ארוכה. הצענו בעבר לעשות דאטה בייס של כל השורדים. להתקשר אחד-אחד כדי לוודא מה קורה איתם, להגיע אליהם הביתה. למנוע אסונות. צריך לדעת בשקיפות מלאה מה קורה עם הילדים האלה. יש כל כך הרבה אנשים שלא מגיעים אליהם. מקרה כזה מצער כמו של שיראל קרה בגלל שדברים נפלו בין הכיסאות. צריך לקחת את כל הנתונים, הילדים האלה והמשפחות שלהם חייבים לקבל את כל המענים הראויים. זו החובה המוסרית שלנו. הם חווים חרדות, חלקם לא עובדים, חלקם מנותקי קשר. מישהו יודע מה קורה איתם?".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות, היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771.
