ר' ואני גדלנו יחד בשכונת ילדותנו בבת ים. מגיל קטן נמתחה בינינו תחרות משום שהיינו מאוד דומים: שני "חנונים", שבמקום לשחק כדורגל בקצה הרחוב לוקחים שלושה אוטובוסים לחוגי מחוננים ברמת אביב. מהסוג שנכנס לדיכאון כשהוא לא מקבל את הציון הגבוה ביותר ושנחשב תמיד לחביב המורים. לפחות מבחינה חומרית, התחרות הסתיימה בנוקאאוט לטובתי עם הגיוס לצה"ל: התקבלתי לפרויקט חמ"ן תלפיות של 8200, בעוד ר' נשלח לחי"ר.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הסרבנות אינה האיום החמור
• מה רוצים משרה נתניהו?
• חוק החולה הנוטה למות הוא סוד מדינה
• הקיצונים הדתיים משני הצדדים הם אויב
כל יום שעבר מהרגע שלבשנו מדים הרחיב את הפער לטובתי. ביחידה המופלאה הזו אספתי רשת קשרים יקרים מפז, נחשפתי למגוון אפשרויות חיים שלא שיערתי שקיימות בכלל ורכשתי מיומנויות חשובות ומקצוע עם ביקוש אדיר באזרחות. כשהשתחררתי עבדתי בשכר מופלג באחד מגופי הביטחון, בעוד ר' שימש כמאבטח. כך, במקביל ללימודים ששנינו עשינו, חסכתי לא מעט בעוד ר' בקושי שרד כסטודנט מבריק ללא חגורות תמיכה.
בהמשך השנים כשנפגשנו התברר שהוא המשיך לעשות מילואים קרביים שהפריעו לו בפיתוח הקריירה, בעוד שאני עשיתי מילואים ביחידה שבמסגרתה, לצד התרומה, התקדמתי ורכשתי עוד מיומנויות ומשאבים ששימשו אותי בהמשך. לא יכולתי לבקש מקפצה טובה יותר לחיים מאשר השירות ביחידה, שלא רק זיכה אותי בחברי נפש אלא גם מילא אותי בגאווה אמיתית כציוני שפועל למען ביטחון ישראל. אינני יחיד: הטייסים, בוגרי 8200 ושאר היחידות המיוחדות – כולנו קיבלנו מצה"ל משאבים יקרי ערך שבלעדיהם לא היינו מגיעים לאן שהגענו. נָתַנּוּ המון - וקיבלנו המון.
נקודה אחת לא סיפרתי עד כה: בשנת 1990, כשהפכתי בעצמי לאחד ממפקדי חמ"ן תלפיות, גיליתי שהאיתור לפרויקט נעשה רק במספר מצומצם של תיכונים יוקרתיים. התיכון שבו למדתי בבת ים לא נכלל בהם. למען הדיוק, אף תיכון בבת ים. זה היה מוזר. רק לאחר שנים גיליתי שהייתה זו פרוטקציה שהכניסה אותי למסלול הזה; התברר שההבדל ביני לבין ר' לא היה שהייתי מוצלח ממנו, אלא שלמזלי אחותי נישאה לבעל קשרים. לי היה מי ש"דאג".
כשהתגייסו המילואימניקים מיחידתי, מהטייסות ומעוד יחידות עילית למחאה כנגד הרפורמה המשפטית, לא הופתעתי. מדובר ביפים שבישראלים, שתמיד לוקחים אחריות ורצים ראשונים למאבק. כן הופתעתי לקרוא על כוונתם להפסיק להתנדב למילואים. במשך 12 שנה שירתי בהתנדבות כמילואימניק ביחידה. פורמלית לא הייתי חייב, אבל בעיניי אי-התייצבות הייתה שבירת הברית הלא כתובה ביחידה שכשצריכים אותך - אתה מתייצב. וגם כפיות טובה; כולנו נעשינו למי שאנחנו גם בזכות היחידות המיוחדות שלנו.
פרופ' יובל אלבשןהכוונה שלא להתנדב למילואים במסגרת המחאה מובנת, על רקע התסכול מהתנהלותם הכוחנית של מובילי הרפורמה, אך עדיין אינה הגונה. ל-ר' ולחבריו בחי"ר, שנתנו לא פחות מאיתנו וקיבלו הרבה פחות, אין את האפשרות לנצל את הצורך בהם להשפעה פוליטית. להם יש תחליף. זה לא ראוי. במיוחד למי שעושה זאת בשם ערכי הדמוקרטיה והשוויון.
בניגוד לדברי הבלע של נציגי הממשלה, החברים ביחידות העילית ובטייסות אינם נפולת של נמושות. להפך. כמו כל המילואימניקים, הם העילית שבעילית. דווקא משום כך אפשר לבקש מהם לשקול שוב את כוונותיהם כשהם משקללים לא רק את החברים שנשארו ביחידות, אלא גם את ר' וחבריו. זו לא רק חובתנו. זו גם זכותם.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
