1 צפייה בגלריה
משפחת בן יאיר. האב ירון, בת הזוג ירין והילדים נטע, הילה, ארייה ואימרי
(צילום: ריאן פרויס)
"ב-7 באוקטובר היינו בבית והתעוררנו לזוועות בטלוויזיה. עזבנו לבד, עוד לפני שהודיעו על פינוי, פשוט ברחנו מהעיר", סיפר האב ירון. "שלושה ילדים ובת זוג בהיריון, כל אחד יצא עם תיק על הגב, לא ידענו אפילו לאן. נשארנו לישון אצל המשפחה בחדרה. הבנו שחיזבאללה הם איום אמיתי ולא רצינו לחיות בפחד יותר".
"טיילנו ממקום למקום בארץ, אבודים. אחרי שבוע התחילו פינויים מסודרים והגענו למלון קרלטון בתל אביב למשך חודש. קיבלנו שני חדרים: לי, לבת הזוג שלי ולילדים".
החיים במלון: "בשבוע הראשון זה פנאן, חדר עם נוף לים, אבל אז זה נהיה סיוט. אני רגיל לבשל כל יום ופתאום יש רק אוכל של מלון, שאני לא אוהב. גם כמה אפשר להיות במלון, שבועיים? אתה רוצה את הפינה שלך. ואז נולד לנו ילד. בחדר נוספו פתאום עגלה, לול וצעצועים שאין איפה לאחסן, נהיה צפוף. היינו חייבים לברוח משם".
הבריחה: "עברנו למלון דירות, התגלגלנו מבית לבית. ובינתיים, אני לא עובד וחברה שלי לא עובדת ויש לנו תינוק וילדים וביזבזנו את כל החסכונות בתוך חודשיים, אנחנו על אדים וגם עקצו אותנו. ככה התגלגלנו עד שמצאנו אחלה דירה בשכונת מונטיפיורי. פנטהאוז, עם שלושה חדרים וסלון. ויש גם גג למנגלים".
ההחלטה: "נולדתי בקריית שמונה. ההורים שלי וכל המשפחה משם. זה היה הבית, לא תיכננו שום דבר אחר. במזגנים התחלתי לעבוד אחרי בית הספר וב-2004 פתחתי עסק. אבל בקריית שמונה לא משנה כמה קשה אתה עובד, אתה לא חי טוב. יש מלחמות קשות על לקוחות. השינויים בעקבות המלחמה גרמו לי לחלום בגדול. הבנתי שאני לא רוצה לחזור לקריית שמונה".
העיר הגדולה: "הילדים יצאו לגני שעשועים, לנמל, לפארק, התחילו לחיות. הבנות אמרו שטוב להן עכשיו בלב. המחשבה על הילדים פלוס העתיד הכלכלי גרמה לנו להבין שאנחנו צריכים להישאר. למרות שכולנו בטראומה, הילדים נהנים וזה עוזר להם להבריא. כולם גם רשומים לבתי ספר. עדיין קשה להם מבחינה לימודית, אבל כבר יש להם חברים והם יוצאים מהשעמום".
להתחיל מחדש: "עוד לא מצאתי פה חברים, אבל אולי זה עוד יגיע. בינתיים אני כבר יוצא לקניות בשוק הכרמל, נהייתי תל-אביבי".
"הילדים נהנים וזה עוזר להם להבריא... הבנתי שאני לא רוצה לחזור לקריית שמונה"
פרנסה: "בתל אביב הכרנו את וולט. בהתחלה לא היה לנו מקרר, אז הזמנו מלא אוכל מבחוץ וכל מה שהגיע ‑ שמתי בפח. לא מצאתי אוכל ביתי שאהבתי. אמרתי ראבק, מה קורה פה? ואז הכרתי צעירה שמוכרת ג'חנונים מהבית ברמת גן, הייתי נוסע לשם ורואה אותה לוקחת הזמנות בכמויות, כשאין לה זמן לנשום. התחלתי לחשוב שיאללה, אני גם יכול.
"אנשים בתל אביב עובדים עד הלילה ואין להם זמן לבשל, אז הם מזמינים אוכל של בית. זה נורמה כאן. בקריית שמונה האנשים משועממים ומבשלים כל הזמן. אף אחד לא קונה בחוץ. סידרתי את המטבח, אזרתי אומץ וקפצתי למים. עכשיו אני מבשל למחייתי כבר חודשיים, פתחתי דף פייסבוק והייתה היענות. יש לי כבר קבוצת לקוחות קבועים".
הסיכוי לחזור: "אין כזה. אני תל אביבי. התאהבתי בחיים פה. אני מפחד להתאכזב, אבל כולנו תקווה. מהמדינה אין אמנם עזרה, אבל אנחנו לא מתבכיינים, עובדים קשה וכולם מאושרים. אנחנו חיים ובריאים והכל בסדר".
