אני כותב את הדברים הבאים בחרדת קודש, כמי שפעיל בזירה הלאומית מזה כעשור, בקידום ושילוב בני החברה הנוצרית בצבא ובשירות הלאומי, ובזירה הבינלאומית דרך דיפלומטיה ציבורית והצגת החיים האזרחיים של מיעוטים ישראליים בקמפוסים ובקהילות שונות בעולם. אני כותב את הדברים האלה כמי שקידם בעשור האחרון את מיצוי הזכויות של קהילת צד"ל, שאני חלק ממנה, וכפעיל בארגוני הקהילה הגאה השונים כחלק מזהותי הלהט"בית. אבל בראש ובראשונה אני כותב את הדברים כישראלי שאוהב את המדינה שבה הוא חי; ישראלי שהגיע לכאן מכורח נסיבות. לא יהודי ולא ערבי-ישראלי-פלסטיני.
הקרע התרחב כשהפסקנו לדבר אידאולוגיה והתחלנו לדבר זהות. כלומר, לעסוק במה שמפריד בינינו במקום בעקרונות המשותפים שעליהם אנחנו מסכימים. תפקיד הדיפלומטיה הציבורית הוא להציג את הערכים של החברה הישראלית ולא את האינטרסים הפוליטיים הרגעיים של ממשלה כזאת או אחרת, שמטבעה היא זמנית. התפקיד שלנו הוא לתווך את המציאות הישראלית לעולם, ובכנות - הממשלה הנוכחית היא הסיוט של כל מי שמנסה לעשות זאת: שר אחד קורא למחוק כפר פלסטיני, שרה אחרת להוטה לתת לגיטימציה למי שלא רוצה להעניק שירות לאדם בעל דת/אורח חיים שונה, האחרים עסוקים בהחלשת מערכת משפט והרשימה עוד ארוכה.
כשאני בוחן את ההקצנה הגוברת בשיח הזהותי בחברה הישראלית שלתוכה נחתי, אני לא יכול שלא להשוות אותה למשבר שליווה את לבנון מולדתי מיום היווסדה. אלא שבשונה מלבנון, ישראל הושתתה על ערכים דמוקרטיים וליברליים שהתקבלו על ידי הרוב המוחלט של הציבור. הפערים האידיאולוגיים בישראל תמיד היו נשלטים וניתנים לגישור, בעוד אלה בלבנון התמצו בשאלה איזו זהות תשלוט.
מה שמפחיד כאמור הוא שהשיח הפסיק להיות אידיאולוגי. המחנות לא מחולקים יותר לפי ההגדרות הקלאסיות של שמאל וימין (כלכלה, מדיניות חוץ וביטחון), אלא איזו זהות פוליטית אתה מאמץ. במקום דיון אמיתי על תיקון נחוץ במערכת המשפט, אנחנו רבים על זהות אלה שמקדמים את המהלכים.
ג'ונתן אלחוריהחודשים האחרונים טלטלו כל אחד ממנגנוני הזהות השונים הנמצאים בי. עד עתה ידעתי לנווט ביניהם בשביל שבו אני צועד בתוך החברה הישראלית, אבל לא עוד. הזהות הלהט"בית שלי נכנסה למגננה מפני השיח שמנהלים אישים מרכזיים בקואליציה הנוכחית. הזהות הימנית-ליברלית שבי מתפרקת כי לא לימין כזה ייחלתי. זהות הפליט שבי מתערערת מול היחס לזר. ובעיקר, מתערערת הזהות הישראלית שלי, שבזכותה היה לי את הכוח להילחם על קיומה על כל במה אפשרית בעולם, זו שפילסה את דרכי אל תוך המיינסטרים. בלעדיה אוותר בלי זהות במרחב הציבורי.
למרות כל זאת נשאר בי ניצוץ אופטימי. אני שומע מסביב קולות של הסכמה ושיח של אנשי ימין ושמאל על הצורך לצמצם את הפערים שמפרידים בינינו על מנת שנוכל להמשיך לחיות יחד. כדי שזה יקרה עלינו לעצור הכל, לשים רגע בצד את שיח הזהויות שמדגיש את השוני, ולהציב בראש את הזהות הישראלית. בניגוד ללבנון, הדמוקרטיה כאן חזקה. יש לה שורשים עמוקים. אני מאמין בה, ויותר מזה אני מאמין בנו כחברה הרוצה עתיד. כבר איבדתי מדינה אחת. לא אוכל להרשות לעצמי לאבד אחת נוספת.
- ג'ונתן אלחורי הוא פעיל בתחום הדיפלומטיה הציבורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
