אחרי שנתיים שבהן המסכה הייתה הסממן המרכזי למגפת הקורונה, הבוקר (ראשון) אזרחי ישראל התעוררו לבוקר שבו לא חלה החובה לעטות אותה במקומות סגורים. זאת אחרי שאתמול, דקות ספורות אחרי צאת השבת ופתיחת חגיגות המימונה, חובת עטיית המסכות בחללים סגורים בוטלה, פרט לטיסות, בתי חולים, קופות חולים, מרכזים רפואיים ובתי אבות.
אבל לא כולם מסירים את המסכה בחללים הסגורים כל כך מהר, מכל מיני סיבות. ישנם כאלו שחוששים כי הקורונה עדיין כאן, ויש את אלו שאומרים כי אחד הדברים הטובים שהקורונה הביאה עמה, מעבר לעבודה מהבית - זה המסכות וההגנה שלהן מפני וירוסים ומחלות מידבקות.
אנה פוזניאקוב, מנהלת מעבדות הקורונה של מכבי שירותי בריאות בבאר שבע, לא מתכוונת להוריד את המסכה בקרוב. לדברי אנה, שעובדת במכבי כבר יותר מ-25 שנה, מבחינתה הקורונה עשתה רק טוב. "אני חושבת שמאוד חשוב עדיין לשמור ולשים את המסכות כי עדיין יש קורונה, למרות שיש ירידה בכמות הבדיקות. יש אנשים שעושים אנטיגן בבית ואז לא מדווחים. חשוב לשמור על עצמנו ועל המטופלים".
אנה לא מדברת רק על חייה המקצועיים, והיא ממשיכה להקפיד על עטיית המסכה גם בחייה האישיים. "בגלל שאני עובדת עם אנשים חולים אז חשוב לי לשמור עליהם, ולכן אני משאירה את המסכות גם בחיי הפרטיים", אמרה. "ברחוב פגשתי את השכנה עם שני הילדים ועצרנו ודיברנו. היה חשוב לשים את המסכה. אם אני לבד אז אני יכולה להוריד מסכה, אבל גם בשטח פתוח אם נפגשים עם אנשים אני חושבת שעדיין צריך לשים אותה. אם מדברים עם מישהו צמוד פחות משני מטרים, זה יכול להדביק. לדעתי צריך לשמור על עצמנו גם באוטובוס לדוגמה.
"אני חושבת שהורידו מהר מדי את המסכות במקומות הסגורים. אני חושבת שלא צריך בכלל להוריד את המסכות גם כשיש שפעת. לפני הקורונה מי ששם את המסכה היה פחות חולה. גם לסתם וירוסים עונתיים זו הגנה, ולא רק נגד קורונה. אנחנו יודעים שהמסכה זה הדבר הראשון שמונע את הווירוסים האלו, בעיקר במקומות שבהם יש אוכלוסיות בסיכון וגם כאלו שעובדים עם אוכלוסיות בסיכון כמוני".
גם עו"ד ענבל פלאח-יעקב לא מתכוונת להוריד את המסכה כל כך מהר. היא עוסקת בליטיגציה בתחום האזרחי בבתי המשפט, ומשמשת גם כחברת מועצת העיר בת ים שמחזיקה את תיק בריאות הציבור - כך שהיא נחשפת למאות אנשים בכל יום. "מתוקף תפקידי כמחזיקת תיק הבריאות אני חשופה למידע רב באשר להמלצות משרד הבריאות, ולחשש הגדול מכך שהמחלה עדיין בקרבנו וייתכנו עוד התפרצויות של וריאנטים שונים. אני מרגישה כי יש לי אחריות ציבורית לשמש דוגמה".
7 צפייה בגלריה
"ייתכן שזה ייראה חריג, אבל אני מחויבת לשמור על עצמי, ילדיי וסביבתי". ענבל פלאח–יעקב
(צילום: רויטל אלקיים)
"כמו כן, מתוקף עיסוקי כעורכת דין אני חשופה למאות אנשים ביום וחושבת כי ייטב לנו, במיוחד עכשיו לאור החשיפה הגדולה באירועי הפסח השונים ולפני אירועי יום העצמאות הנרחבים, להמשיך ולעטות מסכה במקומות סגורים והומי אדם כדי להישמר ולשמור על השגרה המבורכת", המשיכה פלאח-יעקב.
לדבריה, למרות שהחוק מתיר להסיר את המסכות, הקורונה עדיין לא נעלמה ומבחינתה היא כבר התרגלה, והמסכה היא חלק מחייה. "בסופו של יום, המסכה אינה מונעת מאיתנו דבר ואינה מפריעה להלך החיים התקין, ולכן נכון יהיה בזמן אירועים כה מרוכזים והומי אדם להשאירה, ולא רק כדי לשמור על חיינו ובריאותינו אלא גם כדי לשמור על חייהם של המבוגרים ואנשים סביבנו שנמצאים ברמת סיכון בריאותית. אני בוחרת לעשות זאת על אף שאני מחוסנת, ילדיי מחוסנים וכל סביבתי הבוגרת מחוסנת. אני משתדלת, באמצעים שעומדים לרשותי, להקטין את הסיכוי להידבק בקורונה - ואני לא היחידה. ייתכן שזה ייראה חריג בעייני אחדים, אך בראייתי אני מחויבת ורוצה לשמור על עצמי, ילדיי וסביבתי".
"לדעתי זה מוקדם מדי, כי אנחנו אחרי ולפני אירועים המוניים וגם לא ממש ירדנו בתחלואה", המשיכה פלאח-יעקב. "יש ירידה, אבל עדיין יש כ-4,000 מאומתים ביום ובין 10 ל-11 חולים קשים ביום, אז מן הראוי היה להשאיר את המסכות עוד קצת לטעמי ולראות אם אנחנו שומרים על סוג של יציבות ברמת המאומתים והתחלואה הקלה. לקראת הקיץ, שאז יש קושי לעטות את המסכה, אפשר יהיה להסירה אולי לגמרי לאחר ניתוח מעמיק לטעמי. אפשר היה לעשות את זה בצורה יותר הדרגתית".
הדס קורמש בלישה, סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן, אמרה כי "מהרגע בו החלה חובת עטיית המסכות - השתדלתי להקפיד כמה שניתן". עם זאת קורמש, בת 22 מרמת גן, מודה שיש מקומות שבהם היא פחות מקפידה על כך. "באירועים חברתיים, משפחתיים, מסעדות וכו' אני פחות מקפידה, אבל בדרך כלל כשמדובר בקניונים, תחבורה ציבורית, בתי חולים, קופות חולים וסופרים, או בקיצור מקומות צפופים או מקומות עם אנשים בעלי סיכויי הדבקה גבוהים - אמשיך לעטות מסכה.
"אני מניחה שזה נובע מהרגל, מפחד מהידבקות. בכל זאת עדיין לא אובחנתי כחולה, למרות שאני כמעט בטוחה שחליתי. להבדיל מהאנשים שמחפשים להידבק, אני די חרדה מהמחשבה הזו. בנוסף, לדעתי הקורונה עדיין איתנו ותהיה איתנו לעוד תקופה ארוכה, וכל עוד הנתונים לא יראו אחרת - המסכה תישאר קרובה אליי. בכל הנוגע לבדיקות ובידודים? אני מרגישה שזאת המחויבות האישית שלי ושל כולנו להמשיך להיבדק גם כשיגידו שזה לא חובה. אני לא מוכנה להיות זו שחלילה תדביק את הקרובים שלי".
לדברי לירז טל, פסיכולוגית חינוכית מומחית, אין זה לגמרי מפתיע שיש כאלו, בין אם מבוגרים או ילדים, שקשה להם עדיין להוריד את המסכה. "רואים את זה הרבה אצל ילדים, שנוצרה התניה בין המסכה לתחושת ביטחון", הסבירה. "הרבה ילדים מסתתרים מאחורי המסכה וזה נותן תחושת מוגנות. מאוד קשה לעשות את המעבר. כאנשים אנחנו יותר אוהבים את המוכר והבטוח מאשר שינויים. בחיים, גם אירועים חיוביים שגורמים לשינויים גורמים ללחץ, ולכן אנחנו נוטים להיצמד למוכר ולבטוח. הילדים לרוב מסתגלים מהר, כמו שהסתגלו מהר למסכות.
"שום דבר במציאות החיצונית לא באמת השתנה. זה כמו לשאול למה אנשים אז הלכו בלי מסכות? זה שיש או אין וירוס לא השתנה. החרדה היא לא רציונלית, אלא תחושה אישית של ביטחון של כל אחד. הרבה אנשים מפחדים בנושא הבריאותי ורגישים יותר לחרדה. אנשים שדואגים יותר, במיוחד בפן הבריאותי, המסכה יכולה להרגיע אותם - כי זה סוג של מחסום פיזי".
עם זאת, טל הצביעה על נורת אזהרה. "הרבה יגידו לעצמם שנוח להם עם מסכה, והרבה פעמים הם לא מודעים שהם פשוט בחרדה או לחץ. אם רואים שהמחשבה הזו גורמת להם לחרדה נוספת שמשפיעה על התפקוד, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. אם בגלל החרדה הם נמנעים לעשות דברים מסוימים וזה מגביל אותם, אז זה הגיע למצב שהם צריכים לפנות לעזרה".
