הערב (רביעי) נשב כולנו על שרפרפים נמוכים, בבתי כנסת אפלוליים למחצה, ונקרא את ספר איכה. ניזכר במה שעוללו לנו שני החורבנות הקשים בתולדות עמנו. "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?", נצטט את תהייתו של ירמיהו, נביא החורבן הראשון - ולא נזדקק לתשובות.
שישה באב תשפ"ג, שלשום, ייזכר בתולדות העם השב לציון כיום של תמרור אזהרה. להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה בתזמונים אכזריים ומצמררים. המאורעות המפלגים ביותר בתולדות העם היהודי נופלים על ימי האבלות על חורבן בתי המקדש. ההתנתקות מגוש קטיף, על זיכרונותיה הטראומטיים, יושמה בערב ט' באב. גם הפילוג הנוראי סביב ההצבעה על צמצום עילת הסבירות קורה סביב ט' באב. התזמון הטרגי הזה מעורר מחשבות נוגות על הלקח שמעולם לא נלמד. על מורשת שנאת האחר שממשיכה לפלג אותנו גם בפתחה של השנה ה-1954 לחורבן הבית השני. על חוסר היכולת שלנו להקשיב האחד לרעהו, להבין את כאבו, לבוא לקראתו, למצוא בלב מקום שיכיל את תעוקתו.
השבוע הוזמנתי למפגש שיח בירושלים. לצידי ישבו עיתונאים בכירים מעברי המתרס השונים. ניסינו לעשות את המעשה הכי לא פופולרי בימים האלה - להקשיב האחד לרעהו. לדבר זה עם זה. השיח עצמו היה טוב. אולם בצאתי מהאירוע התנפל עליי אדם בדגלי מחאה שראה בי את נציגו של הרוע עלי אדמות. הוא הטיח בי מילים קשות ומכוערות, דיבר במשטמה על עצם קיומי ומה שאני מייצג, הפגין רוע. לא כעסתי עליו. חמלתי. עליו, על עצמי, על כולנו. כאבתי את שאירע לנו, את אובדן היכולת להקשיב.
כמי שמשויך למחנה הימין, אני לא רואה אסון בצמצומה של עילת הסבירות - אבל אני רואה אסון נוראי במציאות שנוצרה בעקבותיו. היום שבו נחצתה ממלכת ישראל דה-פקטו לחצי עם שצוחק וחצי עם שזועק - החזיר לתודעתי את כל מה שלמדתי כל השנים על השסע ותוצאותיו, על החורבן ומניעיו. באגדות חז"ל על סיפורי החורבן אתה מוצא את הטריגרים הצדדיים, הכמעט שוליים, שגררו אל החורבן הגדול: ויכוח על דופן של כרכרה, ריב על תרנגול ותרנגולת, תקרית בחתונה שאורח לא קרוא גורש ממנה. וכשראיתי השבוע את הרחובות המדממים, וצפיתי בעיניים כלות באירוע דריסה ברעננה, בניפוץ שמשת מכונית עם ילדים בכביש בגין, בירי באוויר בפתחו של קיבוץ ובקריאות גנאי הדדיות ברחובות - נמלאתי פחד מצמית. ההיסטוריה משכפלת את עצמה במגושמות גמלונית מחליאה.
אריה ארליךכיהודי חרדי אני יודע שהבית השלישי טרם נבנה במובנו המלא. לכך אני עדיין מייחל. אבל הבית הלאומי שבו אנו חיים, החברה הישראלית שכולנו חלק מהמארג ההולך ונפרם שלה - שניהם חווים תהליך מדאיג של חורבן מזורז. שביב האופטימיות נעוץ בעצם היכולת שאולי עוד נותרה לנו - להביט האחד בעיני רעהו, להשתחרר מדעות קדומות, ולהקשיב; להשתמש בחוטים האחרונים שנותרו מהאריג הקרוע כדי לתפור מהם יצירה חדשה.
על סיפו של תהום חברתי, נדרשת בגרות ואחריות מכל הצדדים. הצד שניצח כשהצליח להעביר את החוק חרף ההתנגדויות, והצד שניצח בהצלחתו לגבות תג מחיר חריף מאין כמותו. עכשיו, במקום חגיגות ראווה מטופשות מכאן וצעדי ייאוש אובדניים משם - הלוואי שכולנו נמצא את העוז לגלות אחריות למען מה שנותר מהמקום הזה. הגיע הזמן להרגיע, לחבר מחדש. ערב תשעה באב תשפ"ג. דווקא עכשיו.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין של העיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
