כשהברון פייר דה קוברטן הגה בסוף המאה ה-19 את רעיון תחיית המשחקים האולימפיים, הוא חלם שיוכל להשתמש בספורט לטשטוש ההבדלים הדתיים, קירוב לבבות ומיתון הלאומנות. פחות דגלי מדינות, פחות המנונים, פחות טבלאות דירוג של האומות השונות לפי סך הזכיות במדליות, ומנגד יותר פסטיבל מקרב של רב-תרבותיות שבו לא הניצחון הוא הדבר העיקרי אלא ההשתתפות.
מלחמת העולם הראשונה והלאומנות הגואה באירופה, ולאחר מכן אירועי ספורט כגון אליפות עולם בכדורגל באיטליה של מוסולני ב-1934 והמשחקים האולימפיים בברלין של היטלר ב-1936 היו סטירה מצלצלת לאידיאלים של דה קוברטן. מלחמת עולם השנייה וחלוקת העולם לגוש מזרח (טוטליטרי) ומערב (דמוקרטי) כבר היו נוקאאוט. במציאות הדו-גושית לא רק שהספורט לא קידם את הרב-לאומיות והרב-תרבותיות, אלא עיקר זכות קיומו היה היכולת להשתמש במשחקים ככלי תעמולה פוליטי. בהמשך, הניצחון הפך לא לדבר העיקרי, אלא לדבר היחיד.
גישה קיצונית של המשטר לספורט בעולם הדו-גושי באה לידי ביטוי בסיפור האישי הבא: בתחילת שנות ה-70 הייתה אמי פסנתרנית של אגודת התעמלות מכשירים עתירת הישגים בעיר גומל שבבלארוס (שבה נערכים בימים אלה המגעים להפסקת אש בין נציגי רוסיה ואוקראינה). בנות 15-14 באגודה זו שהתקבלו לסגל נבחרת בלארוס באותן שנים קיבלו מהמדינה משכורת גבוהה משמעותית מהשכר הממוצע במשק – מה שמלמד על התיעדוף והחשיבות שלה זכה הספורט מצד המשטר בגלל היותו כלי לחימה פוליטי.
מהצד השני של הגלובוס תלמידים אולי לא קיבלו שכר של רופא בגלל היותם ספורטאים מצטיינים, אבל מוכרים לנו הסיפורים על מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, שבשיא המלחמה הקרה מצא לנכון לטלפן לשחמטאי בובי פישר על מנת שזה לא יבזה את ארה"ב באי-התייצבות לסדרת משחקים על תואר אלוף העולם מול בוריס ספסקי הרוסי.
משהבנו את החשיבות התעמולתית של הספורט עבור המעצמות בשני הגושים, נשאלת השאלה מה עשו הגופים המושלים של הספורט העולמי (למשל הוועד אולימפי הבינלאומי או התאחדות הכדורגל העולמית FIFA) לנוכח הפלישה הרוסית לאוקראינה? העובדות מלמדות שעד 28 בפברואר הן בעיקר נהנו מהאירועים, ואולי אף עודדו אותם.
העוצמה התעמולתית של הספורט יצרה מצב שבמסגרתו משטרים בכלל ומשטרים טוטליטריים במיוחד היו מוכנים להשקיע משאבי עתק במטרה לקיים אירועי ספורט בשטחם. קרבות בין-גושיים בשדה הספורט כגון, משחק ה"דם במים" בין ברה"מ להונגריה במשחקי מלבורן 1956, "נס על קרח" בין ברה"מ לארה"ב במשחקי לייק פלאסיד 1980 או סדרת משחקי השחמט בין פישר לספסקי חוללו סערה תקשורתית בעולם כולו והביאו לנסיקה בתגמולי זכויות השידור שגובים הגופים המושלים בספורט העולמי ובכנסות למדינות המארחות.
הרצון העז להשתמש באירועי ספורט לצורך מינוף פוליטי הביא לכך שגם בעשורים האחרונים היינו עדים לפרשיות פליליות הקשורות לטובות הנאה ושוחד בהיקפים חסרי תקדים במטרה להשפיע על החלטות FIFA והוועד האולימפי הבינלאומי בהתייחס למקום קיום התחרויות.
הפיזור הגאו-פוליטי של אירועי ספורט גדולים בעשורים האחרונים מעלה סימני שאלה: המשחקים האולימפיים בקיץ 2008 - בבייג'ין, סין; משחקי החורף 2014 - סוצ'י, רוסיה; משחקי אירופה 2015 – באקו, אזרבייג'ן; גביע העולם בכדורגל 2018 – רוסיה; משחקי אירופה 2019 – מינסק, בלארוס; אולימפיאדת החורף 2022 - בייג'ין, סין; גביע העולם בכדורגל 2022 - קטאר. לא קשה לזהות קו מחבר בין המדינות הללו.
"נס על קרח" ב-1980. ארה"ב מדהימה את ברה"מ
שערוריות הקשורות למקום האירוח לא התחילו כמובן במאה ה-21. למשל, ב-2 לאוקטובר 1968, עשרה ימים לפני פתיחת המשחקים האולימפיים במקסיקו, טבחו השלטונות בעשרות ואולי מאות אזרחים לא חמושים שביקשו למחות נגד אירוח המשחקים (טבח טלטלולקו). דבר זה לא הפריע לוועד האולימפי הבינלאומי לקיים את המשחקים כסדרם.
להגנת התנהלות זו עמדו תמיד לצד הגופים המושלים בספורט כמה עקרונות פשוטים ולכאורה הגיוניים: (1) אל לנו להחרים מדינות מסיבות פוליטיות, היות ואין לערבב בין ספורט ופוליטיקה. (2) אל לנו להחרים מדינות מסיבות פוליטיות ולפגוע על ידי כך בספורטאים, שאינם קשורים לעימות.
שתי הטענות לא באמת מחזיקות מים, היות וכאמור - משטרים מתקצבים ומטפחים מצוינות ספורטיבית מתוך כוונה להשתמש בהם ככלי ללחימה פוליטית, ולאורך שנים - עד היום - הלכו רחוק עד כדי בסימום מכוון של ספורטאים, דבר הפוגע ומסכן את בריאותם, כדי להשיג את המטרה.
דבר חסר תקדים קרה לעולם לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה: שווייץ, שעבורה הניטרליות הפכה במאה ה-20 לסוג של דת, הכריזה שהפעם היא לוקחת צד.
ד"ר איליה מורגולבמציאות זו לא השאירה למעשה שום ברירה גם לגופים המושלים של הספורט העולמי, ובזה אחר זה הודיעו FIFA, UEFA, הוועד האולימפי הבינלאומי וגופים רבים נוספים על ביטול תחרויות שהיו מתוכננות להתקיים ברוסיה ובלארוס.
חלק אף החליטו על הרחקת נבחרת רוסיה מהשתתפות במפעלים הבינלאומיים (למשל FIFA ואיגוד ההוקי קרח הבינלאומי). הגדיל לעשות איגוד הג'ודו העולמי שהדיח את ולדימיר פוטין מתפקיד נשיא של כבוד בארגון.
כך נפלה מדיניות "הישיבה על הגדר" שטיפחו המושלים בספורט העולמי במאה ה-20. נקווה שלא נראה אותה חוזרת במאה ה-21.
- ד"ר איליה מורגולב הוא ראש לימודי חינוך גופני במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. חוקר ומרצה במכללה האקדמית בווינגייט ובפקולטה לניהול ע"ש גילפורד גלייזר באוניברסיטת בן גוריון בנגב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
