אני אקרא לו כאן פאוזי. לא אכתוב את שמו האמיתי והמלא מסיבות מובנות. כמו פלסטינים רבים מרצועת עזה, גם הוא התפרנס מעבודה בישראל, ולמשך תקופה לפני הרבה שנים הוא הועסק בשיפוץ שערכנו, מגיע מדי בוקר לבית של סטיב ושלי. יום אחד, זה היה חג או חופש אחר, הייתי בחדר השינה כששמעתי צווחה מקפיאת דם מהחדר של בני נמרוד. רצתי לשם כל עוד נפשי בי, וכשהגעתי ראיתי את נמרוד מחוסר הכרה, מדמם כמויות בלתי נתפסות, ואת פאוזי רוכן מעליו – יסלח לי אלוהים אלפי סליחות על מה שעבר לי בראש – עד שעיניי הבינו שהוא קושר בחוזקה מגבת סביב העורק הראשי של יד ימין של הילד.
פאוזי צרח עליי משהו עם המילה מכונית. סטיב הצטרף אליו בצעקות ואני רצתי יחפה לחניה. גם בדרך לבית החולים נשאר נמרוד בזרועותיו של פאוזי, שניסה לעורר אותו בו בזמן כשהוא מהדק את המגבת על היד המדממת. תוך כדי נסיעה, כשהוא רועד – גם אנחנו רעדנו – פאוזי סיפר לנו שנמרוד ניסה לפתוח חלון שבור שאמור היה להיות מוחלף בשיפוץ, והזכוכית קרעה לו את העורק.
שבע שעות מוטרפות ישבנו שלושתנו – סטיב, פאוזי ואני – בחדר המתנה מחוץ לחדר ניתוח באיכילוב. פאוזי לא זז מאיתנו. בסוף הרופאים יצאו אלינו. המנתח הראשי אמר לפאוזי שחד-משמעית, אלמלא עצר את הדם במגבת, הילד שלי היה מת.
הקשר בינינו, לצערי ומסיבות שאולי אפשר להבין, נותק מאז. אני חושבת הרבה על פאוזי, ומן הסתם אפילו יותר מאז טבח 7 באוקטובר. האם הוא עדיין בחיים? האם ילדיו ונכדיו הם אנשים טובים וערכיים כמוהו? או שמא הפכו לאנשים מהסוג שראינו בשבת השחורה?
אין לי ספק שמשפחתו סובלת עכשיו תחת תקיפות צה"ל. ועדיין אני משוכנעת שהוא הכיר היטב ישראלים והבין שרובם המוחלט אינו צמא דם. האם הוא מבין מה אירע ב-7 באוקטובר, ואת האחריות של הנאצים מחמאס לסבל של העזתים, שמעניינים אותם כקליפת השום?
הלב שלי נשבר כשאני רואה סבל של חפים מפשע ושל ילדים שמעולם לא עשו משהו רע. ועדיין אני רוצה לצעוק לפאוזי, ולאחרים כמותו - אם מישהו היה טובח ללא הבחנה, שורף את תינוקך, אונס את בתך, מתעלל באביך הפצוע, גורר את אחותך לשבי גיהינום כאילו הייתה שרשרת פחיות מרעישות הקשורות לרכב חתונה, וגם מתעד את כל זה ומפיץ לכל עבר, כולל את החגיגות וריקודי הרוצחים, האם הייתם שותקים ומורידים את הראש? מגישים את הלחי השנייה? או מענישים באופן מיידי ובכוח על המעשים הלא אנושיים האלו?
אני מתפללת שפאוזי לא השתנה, ושבני משפחתו לא היו בין המבצעים או הצוהלים. ואני מתפללת שהם בריאים ושלמים. אבל כשאני חושבת על אחיי האהובים, גם אלה שחייהם הסתיימו אף שהם עדיין נושמים, על ילדה מתוקה שניצלה מהתופת אבל לא מהטראומה, על תינוק בן תשעה חודשים בשבי, על אלפי המשפחות שכבר לא יתאוששו – כשאני חושבת על כל אלה אני מבינה שאין לנו שום ברירה אלא להגיב, גם כשהתגובה פוגעת בחפים מפשע. האשמים הבלעדיים הם הנאצים מחמאס.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
