"חשבתי לעצמי - מתי אני אצא מכאן? האם אני אראה את המשפחה שלי שוב? האם אני אחזור לחיים הרגילים שלי? האם לא אמות?". בריאיון ראשון לאחר שחרורה משבי חמאס, לפני כמעט חודש, מספרת סהר קלדרון בת ה-16 על 52 הימים בשבי, ועל אביה עופר שנשאר מאחור, בעזה.
בריאיון ל"ניו יורק טיימס" מהדירה שבה מתגוררת המשפחה כעת במרכז - הרחק מביתם בקיבוץ ניר עוז - סיפרה סהר על החשש הכבד בזמן הפצצות צה"ל ברצועה: "שמעתי את הפיצוצים והיו המון פעמים שאמרתי לעצמי - בסוף אני אמות מהטילים של ישראל ולא מהחמאס. אני מבקשת - תפסיקו את המלחמה, תוציאו את כל החטופים".
סהר ראתה לאחרונה את אביה ב-7 באוקטובר, כשהמחבלים פשטו על ניר עוז. היא הייתה בביתו עם אחיה ארז, בן 13. אמה הדס הייתה בביתה שלה בקיבוץ. כשהמחבלים נכנסו לבית המשפחה, ברחה סהר עם אחיה ואביה דרך החלון והתחבאה בשיח. היא ואביה הסירו את הבגדים הלבנים שלבשו כדי שיהיה קשה יותר להבחין בהם.
שם, בשיחים, היא צפתה בטבח בקיבוץ. לדבריה, המחבלים מעזה ירו, העלו בתים באש ובזזו כל מה שיכלו. "אופניים, טרקטורים, מקררים, אופנועים, טלוויזיות, הכול", היא משחזרת. "ראיתי את המחבלים מחזיקים שקיות עמוסות בדברים".
שעתיים חלפו, והרגליים שלה נרדמו אחרי כריעה כה ממושכת. "ראיתי את הכול ורק חשבתי - איך זה קרה? אני יושבת בשיחים ומתפללת ומקווה שהם לא יגיעו אלינו". אבל הם אותרו, ונאלצו לברוח. סהר לא הצליחה להשיג את אביה ואחיה, ותוך זמן קצר הם נפרדו. אחד המחבלים ירה לעבר רגליה ופספס, ועשרה מחבלים חמושים - לבושים בבגדים אזרחיים - תפסו אותה. שניים מהם העלו אותה על סוג של אופנוע, והסיעו אותה לכיוון עזה.
"האופנוע נסע דרך השדות והיו אלפי מחבלים, אנשים, אזרחים עזתים", תיארה הדס בריאיון ל"ניו יורק טיימס". "טרקטורים, טנדרים, דברים מהבתים שלנו. ראיתי הרבה ילדים קטנים ואימהות מעזה. ואנשים שבאים כדי להכות אותנו. כשחצינו לעזה, מעולם לא הרגשתי פחד כזה. זה היה פחד מוות".
היא הוחזקה בנפרד מקרובי משפחתה, ולא ידעה שסבתה כרמלה דן ובת דודתה נויה (13) נרצחו ב-7 באוקטובר. היא גם לא ידעה מה קרה לאחיה ולאביה. "לא ידעתי כמה חטופים יש. חשבתי שזה רק אני והאנשים שהיו איתי. לא ידעתי מי חי ומי מת. חשבתי ששכחו אותי".
לגבי התנאים בשבי היא לא רצתה לפרט, ורק אמרה: "זה חוסר אונים מוחלט. מי שנמצא בשבי לא יודע שום דבר על מה שקורה בחוץ. התנאים היו ממש-ממש קשים. הייתי רעבה, אנשים שם היו רעבים כל הזמן ואי אפשר היה לעשות משהו בנוגע לזה".
גם האב עופר והאח ארז נחטפו לעזה, אבל כאמור סהר לא ידעה דבר על כך במשך 51 יום. "אמרו לי שאני חוזרת לישראל שעה לפני. הייתי בטוחה שהם משקרים עד שבאו לקחת אותי. נלקחנו לטנדר לבן ואז פגשתי את אח שלי. הייתי כל כך שמחה לראות אותו. התחלתי לבכות. ואז אמרתי לעצמי - לפחות יש לי אותו". הם נסעו ברחובות עזה, והועברו לצלב האדום, שהוציא אותה מהרצועה.
בישראל סהר התאחדה עם אמה, אחותה ואחיה הגדול. היא חשה תחושת הקלה, אבל אז הבינה שאביה עדיין בעזה, והשאלות הקשות שוב חזרו. "איך הוא? האם הוא בסדר? עם מי הוא? איך שומרים עליו? הרגשתי שהשארתי אותו מאחור".
כמעט חודש אחרי השחרור מהשבי, האם הדס אמרה ל"ניו יורק טיימס" כי סהר וארז סובלים מנדודי שינה ומהתקפי חרדה. "הם איבדו את הילדות שלהם. הם מפחדים שמאחורי כל דלת בבית יש מחבלים".
לדבריה, רק חזרתו של האב עופר יכולה לגרום להחלמתם: "אנחנו יודעים שהוא בחיים. אנחנו רוצים אותו בחזרה, חי".
