החשיפות האחרונות על גל אוחובסקי ("כאן") ועל איתי פנקס-ארד ("ידיעות אחרונות") שוברות לב ופוצעות נפש יותר מגילויים "רגילים" על מפורסמים שהם עברייני מין, או טורפים מיומנים שעורכים מסעות ציד בשדות ציד שהטרף בהם קל. נכון שניצול סמכות לצורך כפיית עצמך על גופו ועל נפשו של אחר היא מיומנות אכזרית ועתיקה. לפעמים כוח מאיים, ולעיתים כוח של דמות נערצת הוא רב-קסם וכריזמטי, באופן שמבלבל את הקורבן ומשחק לו בראש.
כשהטורפים האלה משתמשים בכוחם לכפות את עצמם על קורבנותיהם החלשים, התלויים בהם או מעריצים אותם – הם מצמיתים ומקפיאים אותם. זה קורה הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים כתקיפה מינית "קלאסית", של זר מרושע שאורב לטרפו, מזנק עליו מתוך החושך ומבצע בו את זממו. לא, לרוב זה אדם מוכר, בעל סמכות או הילה. וזה חלום בלהות לקורבן. בנוסף לסבל הפיזי והנפשי, התרסקות האמון היא דרמטית.
כאן זה חמור ומכאיב אפילו יותר. פנקס ואוחובסקי הוותיק ממנו, שעל פניו גם עשה מעשים חמורים הרבה יותר, הם דמויות אייקוניות בקהילתם. פורצי דרך, מובילי מהפכה שעוד לא הסתיימה למתן זכויות שוות לקהילת הלהטב"ק. שניהם מודלים נפלאים עבור הומואים צעירים. הם סבלו בעצמם, הם נשאו את נס המרד, הם הצליחו, הם בנו זוגיות ומשפחה. להומו צעיר, מפוחד ומבולבל – הם-הם הדמויות שאפשר להתבונן בהן ולהגיד – אני אתגבר.
רוב הפונקציונרים בקהילה, אלה שכל כך אוהבים ויודעים להתראיין, ירדו לפתע למחתרת. פחדנים. השתיקה הזאת חמורה לפחות כמו ההודעות הרפות שיצאו מפיהם של פוליטיקאים ופוליטיקאיות שנחשבים ידידי הקהילה
מה עבר על מי שנפלו קורבן למושאי ההערצה שלהם? שלא יכלו בכלל להגיד להם "לא", כי מי הם לעומת מנהיגיהם הנערצים? מה עובר כעת על נערות ונערים ש"איגי", ארגון הנוער הגאה, שהוא ביתם, ובאמת עושה עבודה נפלאה, נחשף עבורם פתאום בפן הכי מבעית ולא מוסרי שלו: מקום שבו יש מבוגרים, לא כולם חלילה, שבאים ללקט אותם לצורכיהם כשבא להם?
אני בת דורו של גל אוחובסקי. ראיתי מקרוב, ועל פני עשורים, את סבלם של החברים ההומואים שלי. לפעמים אני אפילו מתרעמת מעט על הומואים צעירים שמתנשאים על המבוגרים. ההומואים בני דורי שיצאו מהארון היו האמיצים שבאנשים. הם בנו, בדמם ממש, מסד מפואר עבור הבאים אחריהם. איזו תופת הם עברו: גירוש מהבית, שיטוט ברחובות, אלימות קשה. אבל מה נגיד כעת לאותם צעירים כשלוחמי הצדק המבוגרים מתעמרים בהם ומנצלים את אמונם?
שוויון לקהילה הגאה משמש כבר מזמן ראיה כבדת משקל לטיבה של כל חברה אנושית. ככל שחברה היא נאורה, סובלנית, שוויונית, מתקדמת ובריאה יותר – כך הקהילה בה היא שוות-זכויות יותר. בקרב על זכויות האדם זה מאבק דגל. לא יכול להיות ובלתי נסבל שמנהיגי המאבק ירמסו ויענו את החלשים בתוך קהילתם.
והשתיקה מכאיבה לא פחות. רוב הפונקציונרים בקהילה, אלה שכל כך אוהבים ויודעים להתראיין, אלופי המדיה והניו-מדיה, ירדו לפתע למחתרת. פחדנים. השתיקה הזאת חמורה לפחות כמו הראיונות המגומגמים והמביכים וההודעות הרפות שיצאו פה ושם מתוך הקהילה, או מפיהם של פוליטיקאים ופוליטיקאיות שנחשבים ידידי הקהילה. אלה מגדילים לעשות ו"מברכים" את אוחובסקי ואת פנקס על שהתפטרו מתפקידיהם. ממש פרס ישראל מגיע להם. אפשר לחשוב שיכלו להמשיך בהם אפילו דקה.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבייש רק דבר אחד נכון לעשות, ואין כאן מחד ומאידך - להגיד לקורבנות: מאמינים לכם. לגנות את התוקפן, ולהאמין לקורבן, לחזק ולחבק אותו. כל מה שפחות מזה הוא לא מוסרי, הוא מכאיב והוא אטום, מיושן ובומרי. הגיע הזמן שמהפכת MeToo# תגיע באיחור בלתי אופנתי גם לקהילה הגאה.
האירועים האחרונים קשים מאוד לקהילה ומזעזעים אותה, אבל אין לזלזל בחשיבותם. רק כך, מתוך החשיפה הכואבת הזאת, ומתוך אמון בקורבן וחיזוקו, בוודאי לא מהסתרה, מכיסתוח ומציפוף שורות – יבוא התיקון האמיתי.
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
