שבוע חלף מאז הבחירות, ריח של שלטון מתחלף באוויר, המשאים ומתנים הקואליציוניים בשיאם, דרישות מתעופפות, סנסציות מודלפות ותמונת המצב של חלוקת התיקים ואיתה של הממשלה הבאה מתחילה להתבהר. אולם בחלוקת השלל, מסתמן, נותר בפינה בודד, זנוח ולא רצוי כהרגלו – תיק הרווחה.
קשה להתעלם מתחושת חוסר הנוחות, כמו גם האכזבה, שעולות סביב השאלה על מוטיבציית השליחות של נבחרי הציבור החדשים-ישנים, שמסתמן שלא רואים בתיק הזה כלי משמעותי מספיק לעשייה הציבורית שלהם. אבל המצב המטריד, שבו התיק שאמון על השירותים החברתיים בישראל עתיד להפוך לפרס ניחומים, או לחלק ממבצע של אחד פלוס אחד בסוף עונת הרכבת הממשלה, מצביע בראש ובראשונה על מצבו העגום של המשרד: על הציפייה הלא הגיונית משרי הרווחה המתחלפים לעשות קסמים ולהביא תוצאות בתקציבים מגוחכים; על ממשלות על גבי ממשלות שדחקו לתחתית סדר העדיפויות את רשת הביטחון החברתית שלנו ואת הצרכים שלה, שהרעיבו אותה, שאילצו אותה לפעול במשך שנים בחוסר.
אתגרים רבים יעמדו בפני מי שיישב בכיסא שר הרווחה בממשלה הבאה. תהליך ההפרטה הכניס אינטרסים כלכליים קרים ונטולי אמפתיה למסגרות שמיועדות לחסרי ישע והפך אותן במקרה הטוב ללא איכותיות, ובמקרה הרע למסוכנות. כבר שנים שאף ממשלה לא מוכנה לגעת בקצבאות הביטוח הלאומי השחוקות, ולצד העלייה ביוקר המחיה המשפחות שנתמכות בהן קורסות תחת הנטל.
במקביל תוכניות מצילות חיים מתוקצבות באופן חסר ולא מצליחות לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. למשל המיזם לביטחון תזונתי שהממשלה היוצאת הגדילה, אבל עדיין יכול לסייע רק ל-40 אלף משפחות מתוך חצי מיליון שזקוקות לעזרה, או התוכנית הלאומית למניעת אלימות המשפחה שכבר חמש שנים מתוקצבת בחסר.
וזה לא הכל: בשנים האחרונות החלה נטישה מאסיבית של מקצועות הרווחה במגזר הציבורי, בהם עובדים סוציאליים, מדריכים ועובדי סיעוד. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet לפני כמה חודשים אמר שר הרווחה היוצא מאיר כהן שבלי תוספת של חצי מיליארד שקל שתאפשר את העלאת שכר העובדים במסגרות הרווחה, הוא חושש שלא רחוק היום שלא יהיה מי שיתפעל אותן.
"אני מאוד מודאג", אמר אז, "אני חוזה שאם בדיוני התקציב הקרוב לא ייענו לבקשות שלנו, בעוד שנתיים נעמוד בפני שוקת שבורה. לא יהיה מי שיטפל בהורים שלנו, בילדים שלנו. לא יהיה. אני מבקר במסגרות, מחודש לחודש מרגישים את הקושי. השכר של העובדים זה הדבר החשוב ביותר. אם הוא יישאר כפי שהוא היום, לא יהיה מי שיטפל, לא יגיעו אנשים".
הדר גיל-עדצילום: עוז מועלםתחת אי-היציבות השלטונית בשנים האחרונות נאלצנו להיווכח שוב ושוב שכמעט בלתי אפשרי לבצע שינויים משמעותיים בחשיבה בטווחים קצרים של קדנציות של שנה. כמי שמלווה אוכלוסיות רווחה, אני רואה כמעט בכל יום את המחיר שהן משלמות על ההמתנה לשיקום תשתיות הרווחה שלנו, המתנה שפוגעת באיכות החיים שלהן בצורה אנושה. אני רואה את הצורך בהגדלת המשאבים במסגרות לנוער בסיכון כך שיהיה בכוחן לשקם בני נוער; את הצורך להשקיע בבתי אבות כדי שקשישים יוכלו להזדקן בכבוד; את הצורך להגדיל את מספר הבתים המיועדים לאנשים עם מוגבלות שיאפשרו להם להשתלב בקהילה; את הצורך להגדיל את כמות המענים לנשים וילדים במעגל האלימות על מנת שיוכלו להשתקם ולחיות חיים בטוחים, ועוד רבים נוספים.
אל תיתנו להם להמתין יותר. דרוש שר רווחה שיהיה מוכן להילחם על תהליך השיקום של השירותים החברתיים. שיראה בזה שליחות. ולצידו דרושה ממשלה שסוף-סוף תשים אותם גבוה בסדר העדיפויות, שלא תאלץ את המשרד להמשיך והתקיים על אדי דלק, שתכיר בו כמרכיב חיוני לחברה שוויונית ובטוחה.
- הדר גיל-עד היא כתבת הרווחה של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
