הייתה לו ילדות קשה כבן הדור השני לשואה. הוא אדם מקסים, רגוע ונעים הליכות. הוא תרם לנזקקים, והיה מעין "סבא טוב" לילדי השכנים. הוא תמיד אהב לעזור. הדברים האלה ועוד נשמעים היום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בדיון הטיעונים לעונש של חיים פרידריך, בן 73, שהורשע בניסיון לרצוח את מי שהייתה אשתו יותר משני עשורים. פרידריך ארב לה מתחת לביתה כשבידיו שני סכינים, לפת אותה בחוזקה, דקר אותה שוב ושוב ולא חדל עד ששכן שנזעק לעזרתה משך אותו מעליה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מליצי היושר, שהגיעו לספר על האדם שהכירו ולבקש מהשופטים לחוס עליו, יושבים בספסל הראשון. כולם מעט נרגשים, נלהבים לקראת ההזדמנות לעמוד בפני השופטים ולהגן על בן הדוד, החבר, השכן. את דבריהם שומעים שלושת השופטים בראשות בני שגיא, שנשען לאחור על כיסאו המורם, משלב את ידיו על חזו, מוכן שישחקו העדים לפניו. בפינת הספסל יושבת גם הקורבן של ניסיון הרצח הזה, שהגיעה לדיון כדי לשמוע דברי הלל על התוקף שלה, בעלה לשעבר. כך נראים בדרך כלל דיונים בשלב הטיעונים לעונש. מי שנקלע במקרה לדיון כזה עוד עלול לחשוב שמדובר בדיונים של ועדת פרס ישראל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קודם, הנה העובדות: חיים וציפורה (שמה של האישה בדוי) התחתנו ב-1997. נישואים ראשונים עבורו, שניים עבורה. הם גרו בירושלים עם בתה, בדירה ששייכת לציפורה. ב-2018 ביקשה ציפורה להתגרש מחיים, אך לבקשתו הסכימה לתת הזדמנות לשלום בית. שלום לא היה בבית אלא מריבות, בעיקר סביב נושאים כספיים. הטיפול הזוגי של השניים התפוצץ. אחרי שנה הפרידו כוחות. ציפורה, שטיפלה באימה הקשישה שהתגוררה ברחוב קליי בתל אביב, עברה לגור אצלה באופן קבוע. חיים נשאר לבד.
בספטמבר 2019 הודיעה ציפורה לחיים שהיא רוצה להתגרש. ב-27 באוקטובר אותה שנה התקשרה עורכת הדין של ציפורה לחיים והציעה לו הצעה כספית כדי לסיים את הנישואים. "היא לא תתגרש", הודיע חיים לעורכת הדין. באותו ערב התקשר לציפורה נסער, אך היא סירבה לדבר איתו. כל אותו הלילה הוא לא ישן. הנחישות של ציפורה להתגרש השאירה אותו מתוסכל וכועס כנראה, וגם חרד מבחינה כלכלית. הוא לא עבד ולא היה לו בית. הוא היה תלוי באשתו לחלוטין.
בשעה ארבע בבוקר, לאחר שארז בתיק שחור שני סכיני מטבח וגם אוכל - כריך ובננה - למקרה שיחוש רעב, הוא עלה למונית שלקחה אותו לרחוב קליי בתל אביב. כשהגיע המתין שציפורה תצא מביתה לחדר הכושר, כפי שעשתה מדי בוקר. בשעה חמש וחצי ציפורה יצאה מהבית. חיים המתין עד שדלת הבניין תיטרק מאחוריה והתנפל עליה. הוא תפס אותה בתנועת חיבוק כשהוא אוחז בידיו בשני סכינים. הוא דקר אותה שוב ושוב בצווארה, בחזה, בבטנה ובמותנה. ציפורה השתמשה בכל הכוח שהיה בה כדי להדוף את חיים. היא נלחמה על חייה.
"איך את שורדת? איך את נלחמת? איך את עוד חיה? כמה כוח יש לך?", הפטיר חיים תוך כדי הדקירות. גם ציפורה זעקה, בעיקר "הצילו". למשמע הצעקות, הרחוב הצפון-תל-אביבי התעורר. שכנים הזעיקו את המשטרה, ואחד מהם אף הגדיל לעשות ורץ למטה לזירת האירוע. הוא מצא את חיים רוכן מעל ציפורה ששכבה על הארץ. הוא ישב ללא תזוזה, הסכינים בידיו. השכן משך אותו בחולצתו ממנה, באומץ שכבר הוחלט כי מן הראוי שיזכה אותו בהדלקת משואה. חיים נשכב על הרצפה ועשה תנועות חיתוך על פרק כף ידו, עד שהשכן נטל מידיו את הסכינים.
בחזרה לקומת המרתף של בית המשפט המחוזי בתל אביב. חיים מובל על ידי שני אנשי יחידת נחשון - יחידת הליווי של שירות בתי הסוהר - אל תא העצורים, חלל מרווח שכולל שלושה ספסלי עץ ומופרד בזכוכית משאר האולם. הוא לובש חליפת טרנינג שחורה עם פסים לבנים בצדדים. לראשו כיפה שחורה. מסכה מסתירה זקן צרפתי לבן. הליכתו שפופה והוא נעזר במקל. הוא לא עשה חיים קלים למערכת המשפט. התעקש לנהל את המשפט עד תומו ואת אשתו, שהפכה בינתיים לגרושתו, אילץ להעיד. טען שהתכוון לשים קץ לחייו. לא לקח אחריות או התנצל.
השופטים לא האמינו לו, וקבעו שתכנן מראש לרצוח את ציפורה. הפרקליטות מבקשת היום לגזור עליו עונש ברף העליון, של בין 12 ל-16 שנות מאסר - מכה קשה לאדם בגילו. "צורך השעה", קוראת התובעת, עורכת הדין כנרת מור, לבקשתה להחמיר את הענישה במלחמה באלימות כלפי נשים. היא מגישה לשופטים תצהיר קורבן, שבו מספרת ציפורה שמאז האירוע היא סובלת מפגיעות פיזיות ונפשיות. שחייה לא חזרו להיות כפי שהיו. הסנגורית, עורכת הדין רותם טובול, מבקשת מהשופטים לחוס על הלקוח שלה ולגזור עליו שש שנות מאסר. כדי לשכנעם הביאה היום שורה של עדי אופי.
חיים מתיישב בספסל הקדמי, קרוב לזכוכית. תופס שורה ראשונה במופע האבסורד "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". ראשון עולה להעיד בן-דודו מדרגה שנייה. הוא מבקש לספר לשופטים כיצד גדלו בני הדודים עם "עננת טראומת השואה מעלינו". כיצד אביו של חיים, מנחם מנדל, נאלץ לעזוב את ביתו בהונגריה ב-1943 ונשלח למחנה כפייה ברוסיה, רק כדי לחזור הביתה ב-1945 ולגלות שאיבד את אשתו וחמשת ילדיו שנרצחו. בישראל הוא נישא מחדש ונולדו לו שלושה ילדים, בהם הנאשם. "מהטראומה, כל חייו הוא הלך עם פרוסת לחם בכיס", מעיד בן-הדוד בהתרגשות.
השופט בני שגיא פחות מתרגש. "אנחנו לא בבית משפט לנוער", הוא גוער בעד ומורה לו לקצר את תולדות המשפחה. העד מסכם את פליאתו הרבה ממעשיו האלימים של בן-דודו: "מהיכרותי את המשפחה לעומק, וילדיי ונכדיי שמכירים את המשפחה ואת הנאשם, לא מתחברת לנו הנקודה שהוא עומד בגינה למשפט. הרגש, כנראה, או התהליך שעבר עד לאותו רגע שהוא הלך ועשה את המעשה, אני לא מערער על נקודה זו, הייתה סיבה מאוד מעמיקה. והסיבה היא לא טכנית אלא רגשית. כאן הרגש גבר על ההיגיון".
"תודה לעד", מזרז מי מהשופטים את הסרט הנע. שני עולה להעיד שכן לשעבר. יועץ משפטי של עירייה, כך ש"המשפט לא זר לי. אומנם לא הפלילי אבל האזרחי". גם הוא מבקש להמחיש את ההפתעה שאחזה בו למשמע פרץ האלימות של הנאשם שלפניהם. "מצער אותי מאוד להיות במעמד זה", הוא נושא עיניו לשופטים, שיושבים בכיסאות מסתובבים על במה מוגבהת.
"אני והנאשם היינו שכנים 18 שנה, אני מכיר אותו בצורה מאוד טובה. הנאשם הוא אדם שתמיד אהב לעזור. יש לי ארבעה ילדים, תמיד היה להם כמו סבא טוב. מעולם לא הראה סימן של אלימות פיזית או מילולית. תמיד היה ראשון בכל תקלה שיש, בין אם ברז שצריך לתקן או משהו שצריך להביא, תמיד נרתם לעזור לנזקקים, דברים שראיתי במו עיניי. חיים תמיד פתוח להקשיב, לשמוע, לקבל ולתת. הוא תמיד סלד מהמעשים בהם הורשע, אבל זה לא חיים".
זה דווקא כן חיים שיושב בספסל הנאשמים, מאזין לדברים רוב קשב, משלב ידיים על חזה מתוח ומחייך. פניו אדמדמות. השכן מסיים ופונה לצאת מהאולם. חיים מנופף לו לשלום. כל עד שיצא יקבל ממנו נפנוף חברי דומה. הבאה בתור - בת של חבר קרוב שגדל עם חיים בשכונת מאה שערים בירושלים. "ההיכרות שלי עם הנאשם מלידה", היא כמעט צועקת. "במשך 20 שנה לא שמעתי שום דבר רע שהוא אומר על אשתו. לא ראיתי שיש לו רגשות שליליים כלפיה, וזה היה ממש הפתעה בשבילי מה שקרה". קולה מתגבר מרגע לרגע. בתום עדותה היא מבקשת להדגיש עד כמה הדברים שהעידה הם בנפשה ומשתפת: "שניים מהבנים שלי לוחמי צה"ל, ובמקום להתכונן לבואם (לסוף השבוע - מ"ש) במטבח באתי לפה".
הלאה. "אני יוני בן מנחם. אני עיתונאי ומזרחן, הייתי מנכ"ל רשות השידור", קם איש שלא מוריד את המעיל ומזדהה. "כשנודע לי על האירוע, אגב, שמעתי על זה רק כשהוא התקשר אליי מהמעצר, הייתי בשוק מוחלט כיוון שזה ההיפך הגמור. לא מדובר באדם אלים, לא ראיתי שום סימן. הייתי כתב לענייני משפט ומשטרה הרבה שנים, ולא ראיתי שום סימן דומה אצל חיים. אני מבקש מבית המשפט לנהוג כלפיו במידת הרחמים המקסימלית. האיש הזה ראוי בהחלט לרחמים". אחרון עולה יו"ר עמותה שבה התנדב חיים בחלוקת אוכל לנזקקים. חיים עדיין מחייך.
כשעורכת הדין טובול מסכמת, ומספרת על התנאים הקשים שבהם הוא מוחזק כקשיש שגר כבר יותר משנתיים בתא מעצר, כיצד נדבק בקורונה ומצבו הבריאותי הידרדר וכמה מצבו הנפשי קשה – הוא מפסיק לחייך ופורץ בבכי חרישי. לרגעים הוא מליט את פניו בין ידיו. לבסוף הוא מבקש לדבר. ציפורה לא זזה ממקומה. מה היא תשמע היום שלא שמעה בשנתיים האחרונות שבהן התנהל המשפט? חיים פונה, דווקא עכשיו, לראשונה, לבקש ממנה סליחה. הוא נעמד על רגליו ומתקרב למיקרופון שתלוי מאחורי הזכוכית. קולו מהדהד ברמקולים.
"קודם כל כואב לי מאוד שאשתי נפגעה. זה מאוד כואב לי, וברוך השם ותודה לאל שהיא לא נפגעה קשה. אני הייתי איש טוב כל החיים שלי. לא עשיתי רע לאף אחד אלא רק טוב לאנשים. אני רוצה שבית המשפט יבין שאני אדם טוב. קרה דבר שלא יודע איך קרה לי. אני בלעתי כדורים, לא יודע. עשיתי דבר לא טוב. אני תפסתי את עצמי. אני יודע שאני לא בסדר. אני מאוד מצטער ומבקש סליחה מגרושתי. חבל שזה קרה. זה רע שזה קרה. אני נגד אלימות בכלל שקורית ברחוב או בין משפחות. אני אדם טוב". את גזר הדין יקבעו השופטים רק בעוד חודש.
