החרדים האשכנזים לא יתגייסו, לא הליטאים ולא החסידים. הם יסבלו קיצוץ תקציבי דרמטי, יצטרכו לצאת לעבודה כדי להתפרנס, אולי לתכנן מעט את גודל המשפחה, אבל בבקו״ם לא נראה אותם. לימוד תורה זה לא הסיפור, כמובן, אלא החשש מפריצת גדר במקרה של חשיפה בגיל צעיר לאורח חיים בלתי חרדי. גם הערבים לא יגיעו לבקו"ם. אולי יוקם מנגנון שיאפשר לחלקם להירשם כעובדי שירות לאומי בעיריות של אלעד או של טירה או בארגוני צדקה, ברמה אפסית של אמינות ויעילות. המעטים שיתגייסו יצולמו בעיתונים כחריגים מסוג יוסף חדאד או כמבולבלים המנהלים יחסים מורכבים עם קהילותיהם.
אצל הספרדים המצב שונה. עד שנות השמונים הם יכלו להתגייס, אבל הצבא הסליל אותם לתפקידים של חוטבי עצים ושואבי מים. נכון, היו תמיד גם קצינים קרביים וממלאי תפקידים חשובים, אבל המחקרים של זאב לרר ושל יגיל לוי מספקים סטטיסטיקה ברורה: מבחני הקב״א עוצבו באופן מפלה, והתפקידים הטובים בסיירות, בקורס טיס וביחידות הטכנולוגיה נשמרו לאחרים. במקרים הטובים השתלבו המזרחים בגדודים הרגילים של החטיבות הקרביות, לפעמים בפלוגות המפקדה וביחידות המנהלה, ורבים מהם נפלטו משירות.
תנועת ש״ס והישיבות הספרדיות הציעו לספרדים הדתיים פתרון זהותי אלטרנטיבי. במקום לראות בשירות צבאי משמעותי ובהצלחה כלכלית כרטיסי כניסה לחברה הישראלית המתמערבת, התגבשה הזהות סביב השתלבות ב״חברת הלומדים״, המתריסה כלפי האימפריאליזם התרבותי המערבי
תנועת ש״ס והישיבות הספרדיות הציעו לספרדים הדתיים פתרון זהותי אלטרנטיבי. במקום לראות בשירות צבאי משמעותי ובהצלחה כלכלית כרטיסי כניסה לחברה הישראלית המתמערבת, התגבשה הזהות סביב השתלבות ב״חברת הלומדים״, המתריסה כלפי האימפריאליזם התרבותי המערבי. ״החזרת העטרה ליושנה״, תוך שיפוצה בהוספת מאפיינים ליטאיים, כוננה קהילות מבוססות מחויבות ערכית, הרחיקה תושבי שכונות מפשיעה ויצרה שכבה רחבה של למדנים ספרדים רציניים. במקביל, היא התרחקה ממסורת המתינות הספרדית ולא סייעה להשתלבות בכלכלה ולתרומה למדינה. הציונות הדתית ורבניה דאז לא עשו דיים לצמצום הפער העדתי, ולכן המודל שהם הציבו כחלופה להיטמעות בתרבות המערב לא הועיל.
דור או שניים לא מספיקים כדי למסד בקרב הספרדים מנהגים המבוססים על חומרות שנועדו בעבר ליחידי סגולה, ואף לא מביא אותם לאמץ בלב שלם את התביעה החרדית לכפות על אחרים ״הסכם יששכר וזבולון״. יחסי הקרבה בין המסורתיות הפרגמטית ובין הלמדנים החדשים, שהקלו על השתרשות החרדיות, עשויים לפעול בשני הכיוונים. משום כך, כשיגויסו חרדים - הם יהיו ספרדים.
כל הסדר גיוס המבוסס על מכסות ימלא את השורות החסרות בבני עדות המזרח, כדי שיאפשרו לאשכנזים לנהל אורח חיים בדלני. די בהתבוננות מהירה בחיילי נצח יהודה או מסלולי נצח ושח״ר השונים כדי להבין לאן נושבת הרוח. ההתגייסות הספרדית, אם תתרחב, לא צריכה להקל במאומה על הצורך של החרדים האשכנזים לשלם מחיר כלכלי על בחירתם להימנע מתרומה, ואין להפוך את הספרדים לבני העניים הנמסרים לשלטונות במסגרת "גזירת קנטוניסטים" מודרנית. הראשונים שמבינים זאת הם מנהיגי ש״ס, הפוליטיקאים וחברי מועצת חכמי התורה כאחד, ומשום כך הם מתבטאים בנושא הגיוס כקיצונים שבאנשי הפלג הירושלמי.
הנושא האמיתי של מחלוקת הגיוס הוא השתלבות הספרדים הדתיים בצבא ובכלכלה. אצלם, יש סיכוי ריאלי לשינוי עמוק, ולא רק לשלילת קצבאות ותקציבים. אל הציבור שלהם יש להגיע שלא באמצעות ההנהגה הנוכחית שלו: זוהי הזדמנות נוספת להציע לו חלופה מכבדת ושוויונית, שמאפשרת לימוד תורה בתרומה לחברה ולמדינה ובפיתוח אישי, כלכלי והשכלתי.
פרופ׳ רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
