ראש הממשלה נתניהו מבין היטב שניסיון ההפיכה המשפטית היה כושל, חפוז, מסוכן לשלטונו. בחלומותיו הוורודים נראה שהיה רוצה שהחקיקה תעבור, או תשמש כלי נשק אימתני במו"מ חשאי לחנינה. אך בין החלומות ובין המציאות יש את סוכנויות דירוג האשראי, הקריסה בסקרים, הרוב הנשחק בכנסת. בעיקר, יש את המחאה: ההתעוררות הציבורית המרשימה, הנחושה והרחבה ביותר בתולדות ישראל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
רחבה היא המילה הקריטית. בניגוד למחאת בלפור, המחאה נגד ההפיכה המשפטית רתמה אליה את המרכז הישראלי וחלקים בימין. סקרים עקביים מראים שלפחות 25% מהישראלים שמגדירים את עצמם "ימין" מתנגדים בנחרצות גמורה להצעות של שמחה רוטמן ויריב לוין. חלק גדול מהם הודיע - דרך סקרים - שהוא נוטש את הליכוד ומפלגות הימין ועובר למרכז, בדרך כלל למחנה הממלכתי ובני גנץ. רגע השיא היה 26 במארס, אחרי ניסיון הפיטורים של שר הביטחון גלנט והתגובה ההמונית, המרגשת, של מאות אלפי ישראלים שיצאו לרחובות. ההפיכה קרסה.
נתניהו, השרדן מס' 1, הבין. הוא שינה כיוון. הלך למו"מ בבית הנשיא, כפי שדרשו למעשה גנץ ויו"ר האופוזיציה לפיד מהרגע הראשון. אמר לאנשיו שאין מגבלת זמן למגעים. הרחיק מהם את לוין ורוטמן. האם זה נבע מכוונותיו הטובות, המיטיבות כלפי שלטון החוק? מאהבתו לביהמ"ש העליון? או מהתרשמות יתרה מגודל הקהל בקפלן? לא. זה נבע מהסקרים. באמת של החיים, כמו שאומרים, הסקרים הרגו את מחטף ההפיכה בחודש מארס. הסקרים הללו לא היו קורים בלי המחאה.
ממשלת נתניהו היא ממשלה לא פופולרית, מאוד. זו לא אבחנה שלי, אלא נתון שעולה מכל בדיקה אמפירית. היא גמרה לעצמה את הקרדיט הציבורי אחרי חודש. הרומן הסוער עם הכהניזם עולה לה במחיר יקר, כפי שגילו בליכוד השבוע. מי שנכנס למיטה עם פרובוקטור, שלא יתפלא שהוא נופל בהצבעה בכנסת. שותפות הגורל עם החרדים מעוררת זעם עצום, גם בקרב מצביעי הקואליציה.
על הדרישה לחוקה בכלל אין מה להשחית מילים. מי שחושב שהכנסת הנוכחית היא גוף שיחוקק פה חוקה ליברלית, עדיף שיעסוק בהקמת ממשלה עולמית בין–גלקטית. הסבירות גבוהה יותר
ההצלחה של המחאה לבלום לפי שעה את ההפיכה היא ההישג הפוליטי הגדול ביותר של האופוזיציה; למעשה, אחד ההישגים הגדולים ביותר של אופוזיציה בישראל, מאז קום המדינה. חשבו על זה: קמה ממשלה, הודיעה שהדבר הכי חשוב לה הוא "לתקן" את מערכת המשפט, וכעבור חודשיים נאלצה להתקפל. לא רק מהחקיקה; אריה דרעי, נניח, יושב בבית. וכל זה בשעה שיש לה 64 קולות בכנסת וציבור לא קטן שתומך במהלכים הללו.
וההצלחה הזו, עושה רושם, גרמה לכל מיני גורמים תחושה שאו-טו-טו הממשלה נופלת. גורמים אחרים השתכנעו שהם יכולים לכפות חוקה ליברלית על הקואליציה הכי פופוליסטית-לאומנית שהייתה פה.
הטיעונים של אלה וגם אלה בנויים לתלפיות: האם אפשר לתת אמון בכל הסכם, דחייה או אפילו גניזה של החקיקה, כאשר לקואליציה יש את הידיים בכנסת להעביר מה שהיא רוצה? כאשר לוין ממשיך לרקום במערה הסודית של חסמב"ה איזה שיקוי של אנטי-הפרדת רשויות? האם, לאור השינוי הדמוגרפי הצפוי פה, לא ראוי שיוגנו פה זכויות הציבור הישראלי כולו בחוקה של ממש - כך שלא כל ממשלה תוכל לעלות ולרסק את הדמוקרטיה, כפי שתיכננו לעשות שמשון ויובב, רוטמן את לוין?
אכן טיעונים טובים. אך פוליטיקה היא אמנות האפשר. כאשר שאלתי את משמיעי הטיעונים כיצד כל זה יקרה, היו שאמרו לי - אם נלחץ מספיק חזק, הממשלה תיפול. הקשיתי. מאיפה היא תיפול. אין תשובה. שאלתי - ומה יהיה עם בוחרי הימין והמרכז? האם הם יישארו בעסק הזה? הם הגיעו להגן על הדמוקרטיה ממש. לאו דווקא להפיל את נתניהו. אהה, צעק עליי בן-שיחי, להפיל את ביבי זה הדבר היחיד שיציל את הדמוקרטיה. רגע־רגע, השבתי, פה זה לא בלפור. העוצמה של המחאה, אמרנו, זה כי היא רחבה כל כך.
על הדרישה לחוקה בכלל אין מה להשחית מילים. מי שחושב שהכנסת הנוכחית היא גוף שיחוקק פה חוקה ליברלית, עדיף שיעסוק בהקמת ממשלה עולמית בין־גלקטית. הסבירות גבוהה יותר.
ח"כ חילי טרופר הופיע השבוע במרכז רבין בהשקת ספרו (המצוין) של היועץ האסטרטגי איתי בן-חורין, ששמו "ניהול משברים". בן-חורין הוא אחד האישים שקשורים ב"אחים לנשק", התארגנות מחאה בולטת ביותר. טרופר רואיין על הבימה בידי שותפתו של בן-חורין, טל אלכסנדרוביץ'-שגב. בשורות הראשונות, לצד בכירים במשק, ישבו גורמים בולטים במחאה, בין היתר הפרסומאי אילן שילוח, עו"ד גלעד שר, יוסי קוצ'יק, שקמה ברסלר והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ.
לטרופר, שניחן בהשפעה ניכרת על המחנה הממלכתי וגנץ, היה מסר. "המהפכה המשפטית נעצרה בזכות המחאה העממית האדירה. יש בנו צניעות ואנו לא לוקחים על זה קרדיט", הוא פירגן. "עצירת החקיקה היא שיעור גדול לממשלה על מגבלות הכוח. צריך להגיד את האמת, הם (הממשלה, נ"א) ניצחו ניצחון מובהק בבחירות דמוקרטיות, והם ומצביעיהם התמלאו תקווה אדירה. יש משהו מרגש בתקווה, והיא ממלאת את הלב, אבל מתברר שכאשר היא עולה על גדותיה היא יכולה להיות גם מסוכנת. היא מסנוורת. התקווה של הממשלה הנבחרת הביאה אותם להיבריס והם בחרו לשעוט קדימה, לא לעצור אפילו לא לדקה בשפה שלהם ולמחוץ ציבור ענק. הם רצו להכניע, לא לדבר ולא להסכים. הם חזקים והם יכולים הכל. כך חשבו".
בשלב הזה, הוא עבר למחאה. "המחאה האדירה וההמונים שיוצאים לרחובות ממלאים את הלב של כולנו בתקווה. אבל צריך להיזהר שהיא לא תעלה על גדותיה עד שתסנוור אותנו. שלא תביא אותנו להיות תמונת ראי של מי שאומר לא לדבר איתם, אפילו לא דקה, אפילו לא הסכמה אחת. עד שנכניע אותם". זו הייתה אזהרה של טרופר: לא לשכוח להושיט יד - או לשלם מחיר בתמיכה הציבורית.
כעבור פחות מיממה התפרסמו פרטים על הצעות הנידונות בבית הנשיא: הסכמה של הקואליציה לדחיית חקיקת ההפיכה המשפטית, בפרט בנושא מינוי שופטים, עד כנס החורף; הצהרה של האופוזיציה על תמיכה בשני שינויים, בעניין עילת הסבירות והייעוץ המשפטי של שרי ממשלה בפני ערכאות. בשני המקרים, לא מדובר בהצעות המקוריות של לוין ורוטמן, אלא ברעיונות המופיעים במתווה הנשיא. אפשר להתווכח אם תהיה לאלה השפעה מעשית, אך ברור שהשינויים האלה לא יהרסו את הדמוקרטיה הישראלית. אחרי הפרסומים, הכל הסתבך. כולם הכחישו. הליכוד חזר בו. הוא כן דורש חקיקה. בית הנשיא גינה את ההדלפות. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, המצב על סף פיצוץ. גנץ ולפיד חשים לחץ אדיר מציבור המחאה לפרוש.
במחאה, המילה המקובלת היא "סלמי". יתבעו מאיתנו ויתור פה, ואז, לאט-לאט, יעבירו את הכל. אסור לזוז במילימטר. אסור בכלל לנהל מו"מ. שיתקפלו לגמרי, ואז אולי נדבר איתם. "איתם" זה עם הליכוד.
כ–40% מהציבור וקרוב למחצית מהציבור היהודי רוצה ב"רפורמה" המשפטית או בחלקים ממנה. גם אחרי המחאות, ההידרדרות הכלכלית, הרעת מצבה הבינלאומי של ישראל - הם ממשיכים לרצות שינוי
אפשר להבין את החשדנות. עד לפני חודשיים נתניהו נשבע להעביר את חוקי ההפיכה. היום הוא ניאות לדחייה. מחרתיים הוא יכול להביא הכל להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת.
ובכל זאת - מי שרוצה בפיצוץ המו"מ בבית הנשיא, לפחות מהצד של האופוזיציה, מתעלם מהיגיון ומציאות פוליטית ומדגמן איוולת. הרי כל עוד לנתניהו יש שליטה בכנסת, החרב המתהפכת של חקיקה מזעזעת, גם בתחום המשפטי, וגם כזו שתפגע בדמוקרטיה, תמשיך לרחף. יש שדורשים "גניזה" של החוקים. נו, ואם הוא יודיע שהוא גונז - אפשר להאמין לו?
הנה המציאות: הימין ניצח בבחירות. אין דבר שלוין רוצה יותר מאשר פיצוץ השיחות בבית הנשיא ביוזמת גנץ ו/או לפיד. כך, גם מול חבריו בליכוד, רה"מ, מצביעי הימין המתונים, יוכל לוין לומר את מה שהוא אומר כל העת לצוות המו"מ - הם לא רוצים הסכמה, וההתנגדות שלהם לרפורמה היא רק תירוץ להפלת הממשלה.
יש לי עוד חדשה: סלמי יכול לקרות בכל מקרה, ובלי שום הסכמה. בעצם, על זה לוין בונה. אם המגעים יתפוצצו, חלק ממצביעי הימין יחזרו הביתה. הוא יכול להביא חוק אחר מחוקי ההפיכה, אולי פחות פרובוקטיבי מהוועדה למינוי שופטים. זה יהיה חד־צדדי. מי שזועק סלמי כל היום, שלא יתפלא שבסוף יאכל לקרדה.
זה לא אומר שאפשר להתפשר על הדמוקרטיה. שאפשר למנות מינוי פוליטי, ולו רק אחד, לביהמ"ש העליון. זה הרבה יותר פשוט: עבור האופוזיציה, המשך דיונים עד אינסוף עדיף בהרבה מחקיקה מסוכנת שתהרוס את הדמוקרטיה.
הנה נקודה שלישית. הסקרים בידי המחנה הממלכתי ויש עתיד מצביעים על כך שרוב מוחלט של המצביעים שלהם רוצים פשרה. רוצים הסכם, ומוכנים להמשיך לנהל מו"מ. ההיגיון הבריא של המצביעים האלה יציב הרבה יותר משל גורמים אחרים; הם מבינים שמגעים, ועדות, דוחות, פשרות על פשרות - הן הדרך המיטבית להרוג יוזמות פוליטיות גרועות. נתניהו והליכוד רואים שההפיכה היא אזור מוכה אסון רדיואקטיבי. אם הם רוצים לשוב לשם, בהתלהבות, שום דבר לא יעצור אותם. אם הם רוצים להתרחק, כדאי לתת להם.
מי שחושבים שבפוליטיקה מנהיגים, ובפרט נתניהו, מכנסים מסיבת עיתונאים, דופקים על החזה ואומרים "טעיתי! החקיקה תיגנז ואביא חוקה ליברלית לישראל!" כנראה שלא חיים בישראל. לא רק בגלל תו התקן המקומי (לעולם אל תודה בטעות), אלא בגלל, שימו לב, שיש ציבור במדינת ישראל שרוצה ב"רפורמה" המשפטית, או בחלקים ממנה (כפי שהוצעו). המספרים גבוהים: כ-40% מהציבור וקרוב למחצית מהציבור היהודי. גם אחרי המחאות, ההידרדרות הכלכלית, הרעת מצבה הבינלאומי של ישראל - הם ממשיכים לרצות בשינוי הזה. וזה לאו דווקא ישתנה.
תאמינו לי: חזרתי השבוע מטורקיה. המדינה עשויה לתת, שוב, את המפתחות לנשיא שנמצא דור שלם בשלטון. וזה אחרי אלפי מבנים שקרסו והרגו עשרות אלפים ברעידת אדמה אפוקליפטית, הידרדרות כלכלית שנמשכת שנים ושבר ביחסים עם המערב.
ארדואן התקרב השבוע לניצחון. האם עשורים של איסלאמיזם הובילו ל"תורתם אומנותם" טורקי?
רק הפתעה מהדהדת תוביל לניצחון האופוזיציה בטורקיה בסיבוב השני, בעוד פחות משבועיים. ארדואן התקרב קרבה מסוכנת לניצחון כבר בסיבוב הראשון; עכשיו יוכל לטעון שמדינתו היא דמוקרטיה תוססת.
הסתובבתי השבוע באיסטנבול ההומה, על שני צדדיה, האסייתי והאירופי. יש בה עירוב נפלא של ציוויליזציה מפוארת, כזו שעיצבה את האזור שלנו במשך מאות שנים, מסורתיות דתית וחילוניות גמורה. נערות בחולצות בטן ופירסינג בשכונת בשיקטאש, לצד נשים מכוסות מכף רגל ועד רוב הראש.
במקביל הופיעו החדשות בישראל על הוויתורים האפוקליפטיים למפלגות החרדיות. הכפלת קצבת האברך באופן שלמעשה יתגמל אי־יציאה לעבודה. זה העלה בי מחשבה: איך בעצם עובדת האיסלאמיזציה הטורקית? אחרי 20 שנה ויותר של מפלגה איסלאמית רבת-עוצמה, כמה טורקים אומרים בגאווה שתורתם=אמנותם?
שוחחתי עם ד"ר איתן חי כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה המודרנית מהאוניברסיטה העברית. הוא עלה מטורקיה בשנת 2006. הוא סיפר לי שאכן, משטר ארדואן הרחיב מאוד את בתי הספר שנחשבים לדתיים, ששמם "אימאם חטיפ". אלו בתי ספר על-יסודיים, והממשלה הטורקית הכפילה, שילשה ואז ריבעה את מספרם. בעבר עשו בהם שימוש להכשיר אימאמים לעתיד. ב־2018, הם קיבלו פי 2 תקציבים ויותר מבתי ספר רגילים. רגע, שאלתי אותו. מה זה אומר בתי ספר איסלאמיים. הם לומדים איסלאם כל היום?
ד"ר חי כהן צחק: "מה פתאום. אלה בתי ספר ממשלתיים. יש שם לימודי ליבה. מתמטיקה, פיזיקה, כימיה. יחד עם ערבית, משפט איסלאמי". הוא ציין שהיום יש לפחות אחד מהם שנחשב "ההרווארד של בתי הספר בטורקיה". אבל יש תפיסה בקיצוניות הסוניות, אמרתי לו, ששוללת לימודי חול. בפרט לבנות. "לא בטורקיה! ההפך. חלק מהמסדרים הדתיים הבולטים ממש מקדשים את החינוך המדעי. נניח סעיד נורסי. תורתו מתבססת על כך שהעולם המוסלמי נשאר מאחור, כי נבלמה התקדמותו בתחומים הטכנולוגיים והמתמטיים בימי הביניים. גם פאתוללה גולאן, שארדואן רואה כיריב הגדול שלו, יצא מאותו זרם מחשבה".
ניסיתי להבהיר: מה עם לימודי קוראן, חדית'. "אפילו האנשים הדתיים ביותר ששולחים לאימאם חטיפ, ברגע שילדיהם מסיימים לימודים יש להם כישורים לעבודה. אם אדם רוצה להמשיך להעמיק באיסלאם, נניח דרך מסדרים מסוימים, זה אחרי שעות הלימודים או שעות העבודה הרגילות". כמובן שיש אוניברסיטאות דתיות, ומגזר דתי ענף ומשגשג שהמדינה מסבסדת. אבל "מי שלא עובד, אפילו אצל הדתיים, זה מקסימום הנשים. הגבר הטורקי, גם אם הוא דתי מאוד, הוא עובד. יש מנגנוני צדקה, כמובן. אבל זה מיועד לחלשים. לא למובטלים שילמדו קוראן כל היום".
הוא לא עושה אידיאליזציה לטורקיה, לכשלי המשטר, המשבר הכלכלי והצייתנות הכללית. אבל בעניין מסוים, הוא לא מפסיק להיות מופתע. "אני חדש פה יחסית, ויש לי עדיין הלם תרבות", הוא ציין, "שיש פה אוכלוסייה שלמה שלא ממש עובדת".
לא צריך להיות חדש כדי להרגיש ככה, השבתי לו.
