בשעה מוקדמת של בוקר 22 במרץ השנה, נפתחו דלתות האגף הביטחוני של כלא אוּקשה בקזבלנקה, מבתי הסוהר הקשוחים והנודעים לשמצה במרוקו. האסירים הצטוו לעמוד בדום ליד מיטותיהם, ושקט השתרר באגף. כמה מהסוהרים נכנסו, והקריאו שלושה שמות. שלושתם, כך הסתבר, היו של ישראלים: ג'ורג' בית עדה; אחיו, משה (צ'יקו) בית עדה; וליאור חדד. אתם משוחררים, נמסר להם. קחו את החפצים שלכם, וצאו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האחים בית עדה התחבקו בהתרגשות. שלוש שנות המאסר שנגזרו על השלושה, בגין פרשת זיוף דרכונים, הגיעו לקיצן. הסיוט, לפחות כרגע, הסתיים. אמנם צ'יקו בית עדה עוד מבוקש בישראל בחשד למעורבות בהברחת מכולה מפרו לקנדה ובה 800 קילו קוק, אבל כולם ידעו שאין הסכם הסגרה בין ישראל למרוקו. גם הישראלי השלישי, ליאור חדד, ידע היטב שבארץ הוא החשוד העיקרי ברצח שזיעזע את העולם התחתון ב־2012. אבל כל עוד הוא במרוקו – כך היה משוכנע – הוא בטוח.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שלושת הישראלים המאושרים אספו את מעט המיטלטלים שלהם, והתקדמו אל עבר שער הכניסה של הכלא. לאוקשה הם לא יתגעגעו, זה בטוח. אבל רגע לפני החופש, זה קרה: בהפתעה מוחלטת, זינקו סוהרים לעבר ליאור חדד, ואזקו אותו בידיו וברגליו. הוא ביקש לדעת מה קורה, אבל לא נענה. בעוד חבריו למאסר, האחים בית עדה, יוצאים לרחובותיה הציוריים של קזבלנקה, הוא נדחף לניידת, ויוצא לנסיעה ארוכה של כ־240 ק"מ, למתקן כליאה אחר, בעיר מרקש. כל ניסיונותיו להבין לאן הוא מובל ולמה, נענים בפניהם החתומות של אנשי שב"ס המרוקאי. משם, הוא שוב מוצא, ומובל אזוק ליעד נוסף. רק כשהוא מתקרב לשם, ומבחין במטוסים הנוחתים וממריאים, מתחיל חדד לחבר את הנקודות.
אולם הנוסעים של שדה התעופה מרקש־מנארה ידוע בעיצוב שלו, שמשלב בין מוטיבים של אמנות מרוקאית עם השראה מערבסקות, לבין עיצוב מודרני. אבל ספק גדול אם חדד חשב על אדריכלות באותם רגעים, כשהובל למקום צדדי, שם חיכו לו שלושה גברים.
"אתם הישראלים, נכון?" שאל חדד בעברית את השלושה, מתחיל להבין את עומק המלכודת אליה נפל.
סנ"צ ג'י.אר דוידוב, מפקד ימ"ר לכיש, הינהן. זה היה המאני־טיים של המבצע הסבוך שעליו עבדו ביחידה שלו בחודשים האחרונים. הכל יכול להשתבש עכשיו: אולי המידע על המעצר הרגיש דלף? אולי ידם הארוכה של אלו שלחדד יש עימם חשבון פתוח בישראל תגיע גם לכאן? כל תקלה עכשיו, היא לא רק בעיה משטרתית, אלא פיגוע דיפלומטי בלב מערכת היחסים העדינה שנרקמת בין ירושלים לרבאט. "הגענו למרוקו כמה ימים קודם, ותיכננו יחד עם אנשי הקשר שלנו שם את המבצע המורכב הזה", מספר דוידוב לראשונה על הפעולה הרגישה. "העלינו את כל התרחישים האפשריים, ועשינו תרגילי הטעיה ושינוי תוכניות ברגע האחרון, עד שנעלה איתו בבטחה למטוס לישראל, כולל אפשרות שמשהו ישתבש במהלך בטיסה עצמה".
איך חדד הגיב?
"הוא לא ציפה לזה. היה בהלם מוחלט, בשוק. הפרצוף שלו היה לבן לגמרי. הוא לא אמר לנו בהתחלה כלום. אדם שלא אשם בדבר, בדרך כלל מגיב".
אבל הוא ידע מי אתה? הבין למה באתם?
"כן, הוא ידע וישב בשקט. היה בינינו שיח פשוט: 'שלום, מה שלומך? מה קורה? איך החיים במרוקו?' הוא סיפר שהיו לו שם חיים מצוינים, שהוא נהנה כל השנים מחיי פאר מהכסף שעשה מהיום שנמלט מהארץ ועד למעצרו בפרשת הדרכונים. הוא סיפר שגם בכלא הקשה הזה, הוא קיבל עזרה מבפנים והיו לו שם תנאים טובים".
מה אמרתם לו?
"שהוא מגורש לישראל, והסברנו לו שכדאי לו מאוד לשמור על פאסון ושקט ולא לעשות שם מהומות ובלגן, כי הכל מתואם. הוא הבין, הקשיב לנו ושתק. אבל המעצר שלו הוא גם מסר".
איזה מסר?
"שתיק רצח חי לנצח. העובדה שיש תיקים פתוחים שאנחנו לא מצליחים להגיש בהם כתבי אישום, לא אומרת שאין לנו ראיות בהם. אדם שלקח חיים של מישהו אחר - צריך לדעת שהוא ייתפס".
עשור לאחור. השנה היא 2012, שלום דומרני הוא הבוס הכל־יכול של הפשע בדרום, אבל מתחת לרגליו האדמה מתחילה לבעור. הכסף הגדול באזור הוא בכריית חול, וארגונים מתחרים מתחילים ללטוש עיניים למיליונים ששוכבים בדיונות. הסימן הראשון שמשהו קורה בעולם התחתון הוא לא כשהגופות מתחילות להיערם – זה הרגע שבו המלחמה כבר בעיצומה – אלא כשחיילי הארגון, בעיקר דרגי הביניים, מתחילים לחפש ארגונים אחרים. זה מה שקרה עם ציון יאנה, שהיה מזוהה עם הארגון של דומרני.
ביולי 2012 יאנה החליט לעשות מעשה: לעזוב את דומרני ולעבור לארגון של סלאח ג'רושי מרמלה. יאנה, אז בשנות ה־30 לחייו, היה כבר בעל תיק פלילי עשיר. במשטרה טוענים כי הוא היה "קבלן הפיצוצים" של ארגון דומרני, זה שמייצר ומצמיד מטענים לרכבים של אויבים. ואז, יאנה החליט לחפש ארגון אחר. "צריך להבין שבאותם ימים לערוק מארגון כזה, נחשב למעשה חמור", מסביר סנ"צ דוידוב. "זה לא כמו היום, שכולם בוגדים בכולם. אז לעבור מצד לצד היה החלטה מודעת, ודומרני לא ראה את זה בעין יפה. תחשבי שהוא אוטוריטה באזור, ורואה את האנשים שלו מהגרים לארגון אחר. זאת פגיעה בו ובמעמדו, ומבחינתו צריך לשים לזה סוף. וזה גם העברת מסר לעריקים הפוטנציאליים הבאים. ואז הם החליטו שם להוריד אותם".
על פי כתב האישום, מי שקיבל את המשימה לחסל את יאנה היה ליאור חדד. חדד היה אז בן 27, וכבר הספיק לצבור חמש הרשעות בעבירות של שוד, איומים, סמים ורכוש. בגילו הצעיר, הוא גם היה בוגר של שלושה מאסרים בפועל. עתה התברג בארגון דומרני, וחיפש איך לזנק לצמרת. במשטרה מאמינים שחיסול אסטרטגי של שני "עריקים" היה משדרג מאוד את מעמדו בארגון. אבל היה קאץ' קטן: כמו יאנה, גם ליאור חדד גדל באשקלון. "משימת חיסול של אדם שהוא יריב לארגון מתקבלת תמיד בהבנה ובאהדה אצל אנשי הביצוע", מסביר חייל לשעבר בארגון פשיעה. "אבל כשמדברים על חיסול של חבר ילדות, זה הרבה יותר קשה. זה אדם שגדלת איתו, שאכלת איתו, שהייתי איתו בסכנות ובשמחות. ועוד יותר קשה אם זה מישהו בכיר ממך".
אבל סנ"צ דוידוב אומר שעם כל הכבוד לסנטימנטים מהשכונה, "במקרה כזה, הרגשות שלהם נעלמים. בסוף יש ראש ארגון, וכשמישהו מאיים עליו - אז כל זה גובר על הרגש".
חדד, כך לפי כתב האישום, תיכנן בדקדקנות במשך כחודשיים את הרצח. הוא רכש "טלפון מבצעי" ששימש לניהול שיחות עם יאנה ואחיו. בשיחות שלהם, טען כי עזב את דומרני, והוא מחפש עכשיו אפיקים חדשים. הוא הציע ליאנה ואחיו שותפות בעסקי הקיוסקים שלו באשדוד ובאשקלון, והבטיח להם שגם יקבלו ממנו רכב חדש, מאזדה 3, במתנה. לכזה מערוף, האחים לא סירבו.
יום מסירת הרכב נקבע ל־12 באוקטובר 2012 באשקלון. חדד הגיע עם המאזדה – בדיעבד התברר שהייתה גנובה והוצמדו לה לוחיות רישוי של רכב אחר, שבכלל הורד מהכביש – ומסר את המפתחות ליאנה ואחיו. מה שהאחים לא ידעו זה שמתחת למושב הנהג ולמושב הנוסע, הוטמנו לבנות חבלה במשקל של חצי קילו כל אחת. חדד נתן להם את הרכב, נפרד לשלום, ונכנס לרכב שלו, התרחק, ואז נעמד במקביל למאזדה הממולכדת. על פי כתב האישום, הוא חיכה ששני האחים יתיישבו במושביהם, חייך אליהם - ואז הפעיל את המטענים בשלט רחוק, ונמלט.
יאנה ספג פגיעה קטלנית. המטען מתחת למושב של אחיו בייבוס לא פעל, אבל האח נפצע גם הוא קשה. על פי כתב האישום, בייבוס הצליח להיחלץ, וניסה להציל את אחיו, ללא הצלחה. בעודו לכוד ברכב הבוער, אמר יאנה לאחיו: "יוחאי, כולם מנאייכ, תעשה מה שאני הייתי עושה במקומך" (כלומר, תנקום - ש"מ). בייבוס החל לבכות ולצעוק: "הצילו, אחי באוטו, הרגו את אח שלי, הרגו את אח שלי".
בתחילה חשבו בימ"ר לכיש כי מדובר ב"תאונת עבודה" של "קבלן הפיצוצים" יאנה. אבל אז התברר כי ליאור חדד – יחד עם עוד חייל נוסף – עזב את הארץ באותו יום, טס לאירופה ומשם למרוקו. חוקרי הימ"ר הבינו שלא מדובר בתאונה, אלא באירוע נפיץ במיוחד שעלול להבעיר את הדרום, ופתחו בחקירה. "חקרנו עשרות חשודים בהם אנשי ארגונו של דומרני, כולל את שלום דומרני עצמו", נזכר דוידוב. "היה שם ביניהם שיח סביב הרצח, ויש גם מודיעין שנכנס לתמונה. ואז אנחנו מבינים שחדד עומד מאחורי הרצח. הוא פעל כמו מחסל מקצועי: בא, עשה את העבודה שהוטלה עליו - ונמלט לחו"ל".
מרוקו הייתה בעשור הקודם מקום מפלט ללא מעט עבריינים תוצרת הארץ. מצד אחד, היא קיבלה בברכה ישראלים, במיוחד כאלו שבאו להשקיע בה; ומצד שני, אין הסכם הסגרה בינה לבין ישראל. עם הזמן, נוצרו מעין "מושבות עבריינים" במרוקו. דומרני עצמו מצא שם מקלט, וכך גם עבריינים בכירים אחרים, כמו גבי בן הרוש, אבי רוחן, האחים קראג'ה ועוד. גם היום, טוענים במשטרה, יש המשתמשים במרוקו כארץ מקלט, ובשנה שעברה נמלטו אליה שישה בכירים בארגון חרירי.
חדד נחת שם ב־23 באוקטובר 2012, ולפי המידע המשטרתי, זכה לסיוע מהחיילים של דומרני. "אנחנו יודעים שרבים מאנשי הארגון של דומרני ביקרו את חדד שם, ואף שהו איתו במשך תקופות ארוכות, כולל דומרני עצמו", מספר דוידוב. החוקרים בישראל העבירו לחדד את המסר כי הוא חשוד ברצח ובניסיון רצח, אבל חדד בחר להישאר מוגן, במרוקו. לימים סיפר כי הקים במרוקו מזקקה ומפעל מקומי לערק, וכן חברה להשכרת רכבי יוקרה. לדבריו, הוא חי חיי תענוגות, גר בווילה מפוארת ומאובטחת בשכונת יוקרה וגילגל סכומים גדולים.
אבל על פי החשד, את הכסף הגדול באמת עשה חדד במקום אחר לגמרי. ב־2019 התפוצצה ברעש גדול במרוקו פרשת הדרכונים המזויפים. על פי הרשויות במרוקו, רשת מתוחכמת, שרובה ישראלית, סיפקה מסמכים מזויפים שאיפשרו למאות – יש הטוענים אלפי – ישראלים לקבל דרכון מרוקאי. דרכון זה מאפשר לעבריינים ישראלים לנוע בשם בדוי ברחבי העולם כמעט ללא חשש; ופלח נוסף של צרכנים היה ערביי ישראל, שרבים מהם העדיפו דרכון של מדינה איסלאמית. עלות של כל דרכון הגיעה לאלפי דולרים, והרשת, על פי הנטען, דאגה גם לשחד פקידים במרוקו, כדי שינפיקו את המסמכים הנדרשים לצורך קבלת הדרכון.
הפרשה זכתה לסיקור אינטנסיבי מאוד במרוקו ובעולם הערבי, והביכה את ישראל. במהלך 2019 נעצרו, נשפטו ונאסרו כמה ישראלים בקשר לפרשה, ביניהם גם ליאור חדד. כששמעו בימ"ר לכיש כי הוא נידון לשלוש שנות מאסר, הבינו כי זו ההזדמנות שלהם לסגור את התיק מ־2012.
אלא שבתחילה, כל הניסיונות של החוקרים לשים עליו את ידם עלו בתוהו. סנ"צ דוידוב: "בכל פעם שפניתי בעניינו למטה הארצי - אמרו לי שצריך לחכות לטיימינג הנכון".
אבל עם חתימת ההסכמים עם מרוקו, לפני כשנתיים, ההזדמנות שהחוקרים חיכו לה, הגיעה. במשטרה הבינו שבגלל שמדובר בשיתוף פעולה ראשון בין המשטרה הישראלית לרשויות במרוקו, יהיו לא מעט גורמים שינסו לטרפד את המהלך. לכן, התנאי הראשון של המבצע היה חשאיות מוחלטת, ורק מעטים במשטרה ידעו על מה שקורה. "כשהגענו למרוקו היה לנו חשש גדול, והלכנו על גחלים ממש", אומר דוידוב. "זאת פעילות ראשונה בין המשטרות, היה מספר מצומצם של אנשי קשר שידעו על בואנו, כי פחדנו שזה יישרף. אחרי הכל, כשלוקחים מושבה יהודית־ישראלית של עבריינים בכירים, שנחשבת חזקה מאוד במרוקו - בסוף אתה מפחד שם, כי כל המבצע והתוכנית היו יכולים ליפול. המשימה שלנו הייתה איך שהם מגרשים אותו משם - לקטוף אותו לידינו, ולהגיע למצב שאף אחד לא ירגיש מסביב מה קורה".
סנ"צ דוידוב: "כשהגענו למרוקו היה לנו חשש גדול, והלכנו על גחלים ממש. זאת פעילות ראשונה בין המשטרות, היה מספר מצומצם של אנשי קשר שידעו על בואנו, כי פחדנו שזה יישרף. אחרי הכל, כשלוקחים מושבה יהודית–ישראלית של עבריינים בכירים, שנחשבת חזקה מאוד במרוקו - בסוף אתה מפחד שם, כי כל המבצע והתוכנית היו יכולים ליפול"
דוידוב ואנשיו נסעו למרוקו לסדרת תיאומים מקדימים. "הכל התבצע דרך נציג משטרת ישראל באפריקה, שאחראי גם על מרוקו. גם הצד המרוקאי מידר את אנשיו. נפגשנו שם עם כמה אנשים שהשתיקה יפה להם, ותיאמנו איתם הכל. סיכמנו איתם שיביאו אותו לשדה תעופה מסוים, אבל ברגע האחרון שינינו את המקום, כדי לעשות תרגיל הטעיה במידה שהעסק הודלף. הרי אנחנו לא מכירים את הכוח של העבריינים האלה במרוקו, ולא יודעים באמת איזו השפעה יש להם שם ומה יכול להשתבש".
ממה חששתם?
"קחי בחשבון שחדד חי שם עשר שנים והגיע לטופ. את לא יכולה לדעת מה הוא עשה ועם מי הוא רקם שם קשרים בחלונות הגבוהים. בשנייה הכל יכול היה להתפוצץ לנו בפנים. אנחנו נמצאים בארץ זרה, במדינה מוסלמית, וכשאת שומעת אותו, שהוא הקים שם אימפריה כלכלית וחי כמו מלך, אז את לא יודעת אילו קשרים הוא פיתח. את גם לא יודעת מי שייך שם למי, או מי נותן שם שוחד למי, והכל יכול עוד לקרות, כך שזה מלחיץ. לכן, גם העלייה שלנו איתו למטוס הייתה חתיכת פרויקט. לקחנו מטוס נוסעים רגיל, עם שני שוטרים שהתלוו אליי. אתה לא יודע מי נמצא איתך במטוס ומה יכול לקרות בכל רגע, וכל הזמן מסתכל מסביב, בודק מה קורה ואיך קורה. שיתפנו בעניין רק את חברת אל על ואת הקברניט במטוס. פחדנו להגיע בטיסת קונקשן, כדי שהוא לא יברח".
ומה עם כל הרכוש שלו? מפעל הערק, העסק של מכוניות היוקרה, הווילה המפוארת? איפה כל זה?
"כל מה שהיה לו נעלם. הבית, הרכוש, המפעלים, הנדל"ן, הנכסים – הרשויות במרוקו השביתו אותו לגמרי. לקחו לו את כל הכסף המזומן. חדד הגיע לארץ בלי כלום, לגמרי לבד. רק הוא, ותיק צד קטן".
אבל עם תיק גדול בבית המשפט. עם הבאתו לארץ, ממש בפתח היציאה מהמטוס, חדד נעצר רשמית בחשד לרצח. החשש הגדול היה שגם פה בארץ, מישהו עלול לנסות לחסל אותו, או כנקמה, או מחשש שיתחיל לספק מידע על תיקים אחרים. לכן, במשך 40 יום ו־40 לילה, תחת צו איסור פרסום גורף, החוקרים לא הזיזו עין מחדד – עד שביום שישי שעבר הוגש כתב האישום. "הוא לא מודה", אומר דוידוב, שעוקב מקרוב אחרי חקירותיו של חדד. "בהתחלה הוא גם שמר על זכות השתיקה".
היה ניסיון שלכם לגייס אותו כעד מדינה נגד דומרני?
"המטרה שלנו בכל תיק פשע חמור היא לראות מי עומד מאחוריו. אבל כשאתה מבין מי האדם שעומד לפניך, וכבר במפגש הראשון איתו אתה רואה מישהו שהוא בלוק, ואין לך איתו שיתוף פעולה, אז אתה יודע שאין לך טעם לפנות אליו".
ואיפה הוא נמצא מהרגע שיש נגדו כתב אישום?
"העברנו אותו לכלא שנמצאים בו אנשי דומרני".
זה לא מסוכן עבורו?
"להפך, כי מהרגע שהוגש נגדו כתב אישום, זה סימן עבורם שהוא שתק ולא דיבר, ויש להם אינטרס להגן עליו".
ולמה אנשי ג'רושי, שהנרצח עבר לארגונם, לא ביצעו פעולת נקם?
"כי המחויבות שלהם ליאנה לא הייתה עדיין כזו חזקה. זה לא קורה כמו בסרטים ולא תמיד האנשים נוקמים. וצריך להבהיר את זה לאותם ליצנים, שחושבים שיעמדו אחריהם ברגע האמת: בסוף־בסוף, אתם נשארים לבד. תמיד לבד".
הגרסה שמספרים בסביבתו של חדד על יום הפיצוץ ההוא, שונה לגמרי מזו של המשטרה. לדברי מקורביו, "הוא, המנוח ואחיו היו חברים. הם בעצמם היו אנשי ביצוע של דומרני בארגון ולא אנשים תמימים. באותה מידה גם הוא יכול היה לשבת איתם באותו רכב ולהתפוצץ".
אז למה הוא ברח לחו"ל?
"משום שהוא נבהל והבין שגם הוא נמצא על הכוונת ופחד שיחסלו גם אותו. זאת גם הסיבה שנשאר שם ולא חזר לארץ".
אלא שלסיפור הזה יש עוד צלע, שלישית. בינתיים, יוחאי בייבוס, האח של הנרצח, אמנם החלים מפציעתו הקשה כתוצאה מהפיצוץ ברכב, אבל המשיך במסלול העברייני, ומרצה כיום עונש מאסר. "אם את תוהה למה הוא לא נסע כל השנים האלה למרוקו כדי לנקום", אומר דוידוב, "זה מכיוון שלא היה לו סיכוי שם מול חדד, שהיה לו הרבה כוח במרוקו".
ערכתם עימות ביניהם?
"לא הפגשנו אותם, כי אנחנו יודעים מה יקרה... יכול להיות שאחד מהם לא יוכל להעיד. יש שנאה תהומית, שהצטברה אצלו נגד חדד במשך עשר שנים. לא רק שהוא לקח את החיים של אחיו וניסה לחסל גם אותו, אלא כל המשפחה שלו התרסקה לגמרי".
ולהערכתך, הוא יעיד נגד חדד במשפט? הרי לכאורה הוא עד הזהב, היה שם ברגע שהכל קרה.
"עד היום הוא לא שיתף איתנו פעולה. אנחנו חשבנו על האפשרות שהוא לא ירצה להעיד ויוכרז עד עוין, ולכן חיזקנו את הראיות בהתאם".
כי מה? כי ירצה למלא את משאלתו האחרונה של אחיו ולנקום?
"תשמעי, זה אדם שקיעקע על הצוואר שלו את יום המוות של אחיו: 22.10.2012. אז תביני שבכל בוקר שהבן אדם קם ומסתכל על עצמו במראה - הוא רואה לנגד עיניו את תאריך החיסול".
***
עו"ד אייל אוחיון, פרקליטו של ליאור חדד מסר בתגובה: "צר לי על החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום חמור שכזה כנגד מרשי, אשר לא הייתה לו כל מעורבות באירוע, ובנקל יכול היה אף הוא עצמו להיפגע במהלכו. במהלך חודש וחצי של מעצר לא הוטחה במרשי כל ראיה ישירה או עקיפה, אשר יש בה בכדי ללמד על מעורבות כזו או אחרת באותו אירוע מצער. לא בכדי מרשי שוחרר במהלך הארכת המעצר כנגדו, החלטה אשר בוטלה בהמשך על ידי ערכאת הערר. החלטת פרקליטות מחוז דרום להגיש נגדו כתב אישום הינה החלטה תמוהה ומצערת".