במשך קרוב לעשור שרית (שם בדוי) מתמודדת עם התעללות ואיומים מצד מי שהיה בעלה. כשהיו נשואים היא ספגה ממנו אלימות קשה על בסיס יומי, וגם היום, כשנתיים לאחר שהתגרשו הוא ממשיך לאיים יום-יום על חייה. "כשהיינו נשואים הוא כמעט שלא עבד", היא מספרת. "הייתי מרוויחה 4,000 שקל בחודש ונותנת לו הכול. אם לא הייתי מעבירה לו את הכסף הייתי חוטפת מכות נמרצות".
אלימות נגד נשים - כתבות נוספות
"הוא היה מכה אותי בלי הרף, אפילו כשהייתי בהיריון", מוסיפה שרית, "הייתי הולכת לעבודה עם סימנים על הפנים ועל הגוף. הוא לא הרשה לי לדבר עם אנשים, הרחיק אותי מכולם. הוא שבר לי את היד ואת הכתף. היה אומר, 'אני ארצח אותך, אני אזרוק אותך מהחלון'. פחדתי ממנו, ואני עדיין מפחדת".
שרית ברחה כמה פעמים מהבית. "אבל לא התלוננתי", היא אומרת, "לא לרווחה, לא לאף אחד. המצב השתנה מבחינתי אחרי שהילד נולד, אז לא הייתי מסוגלת לספוג יותר. הוא היה מתעצבן שהילד בוכה ואז מרביץ גם לו. סיפרתי לחברה והיא לקחה אותי לעובדת סוציאלית שהדריכה אותי מה צריך לעשות. מהר מאוד עברתי למקלט".
כמו נשים רבות ללא מעגלי תמיכה מצאה עצמה שרית חוזרת למערכת היחסים האלימה חודשים ספורים לאחר שיצאה מהמקלט. "במשך ארבעה ימים היה בסדר, רגוע, ואז התחילה אלימות גרועה יותר. הוא היה קורא לי זונה ומרביץ לי בראש. יום למחרת הוא איים שירצח אותי וברחתי שוב. מאז אני חיה בפחד מתמיד על החיים שלי. הרווחה מתעקשת שאני אגור קרוב אליו כדי שהוא יהיה בקשר עם הילד. אני בטיפול פסיכיאטרי ועדיין מתמודדת עם שברים שלא התאחו".
שנת קורונה - שנת אלימות
את הסיפור הפרטי של שרית מכירות על גופן נשים אחרות. מאות אלפי נשים וילדים בישראל חיים במעגל האלימות, ותחת השלכות מגפת הקורונה, מספרם רק הלך וגדל.
לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים שיצוין בסוף החודש, מפרסמת ויצו את דוח האלימות השנתי שלה ובו נתונים מטלטלים על השנה החולפת. נתוני הדוח חושפים גידול בהיקף אירועי האלימות בעקבות גלי התפשטות המגפה, הסגרים ואובדן מקומות העבודה - מלווים במענים דלים מצד המדינה שהתמודדה במקביל עם משבר פוליטי מתמשך והיעדר תקציב מדינה.
בשנת 2020 נרצחו 26 נשים (מתוכן 13 בידי בני זוגן), לעומת 17 נשים שנרצחו ב-2019 (מתוכן 5 בידי בני זוגן). 4 מתוך 13 נשים שנרצחו בידי בני הזוג בשנה שעברה התלוננו במשטרה על אלימות לפני הרצח. כמחצית מהנשים שנרצחו על ידי בן משפחתן היו מוכרות לשירותי הרווחה.
בשנת הקורונה, סך הפניות למוקד 118 בשל כל סוגי האלימות במשפחה הוכפל לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת. העלייה הגדולה ביותר הייתה במספר הפניות בנושא אלימות בין בני זוג, עלייה של 315%.
במאי 2020, מיד לאחר תום הסגר הראשון שבו הייתה המדינה נתונה בשל מגפת הקורונה, מספר הפניות בבקשה למקלט לנשים מוכות היה גדול ב-27% ממספרן בשנה הקודמת, וביוני 2020 מספר הפניות בבקשה למקלט היה גדול ב-28% מהמספר ב-2019.
עוד עולה מהדוח כי שנת 2020 שברה שיא במספר הפניות לקו הגברים של ויצו - שהינו קו ייעוץ ליציאה ממעגל האלימות במשפחה. בסך הכול, הייתה עלייה של 43% במספר הפניות, כאשר השיא נרשם בתקופת הסגר הראשון - אז זינק ב-300% מספר פניות הגברים.
יום במקלט לנשים מוכות, 2020
(כתבתה של הדר גיל-עד | צילום: ניצן דרור)
באותה שנה, נרשמו במשטרת ישראל 20,140 עבירות אלימות גופנית ואיומים שבוצעו בין בני זוג. זוהי עלייה של 11.6% בהשוואה לשנת 2019. בולטות במיוחד העליות בתיקי האיומים - עלייה של 13.2% - שהם 1,392 תיקים, והעלייה במספר התיקים בהליכי שיפוט בגין הטרדה מאיימת, שעומדת על 18%.
מבין העבירות הלא-נפוצות - בולטות במיוחד העליות בתיקי ניסיון לרצח: משני תיקים בלבד ב-2019 ל-14 תיקים ב-2020. מספר העצורים בגין עבירות אלימות במשפחה בשנת 2020 עלה ב-30%.
למרות העלייה החדה במקרי האלימות ועל אף שהממשלה הקודמת אימצה את עיקרי התוכנית הלאומית לטיפול באלימות במשפחה - בפועל לא נעשו פעולות מהותיות כדי לשפר את המענים שניתנים מטעם המדינה. בשנים 2017 עד 2020 הקצתה ממשלת ישראל רק 128 מיליון שקלים מתוך 300 מיליון שקלים שלפי ההערכה דרושים ליישום התוכנית. עקב המחסור בהעברת התקציב הנחוץ - ההתמודדות עם האלימות הגוברת נותרה חלקית ומלווה בפתרונות זמניים.
"המערכות בארץ לא מגינות עליי"
את הנתונים הכואבים האלה חווה ריקי (40) על בשרה. "האלימות התחילה מתחילת הקשר", היא מספרת. "ידעתי שהוא אלים, אבל לא חשבתי שזה יופנה אליי. שפת הגוף שלו תמיד הייתה אלימה, הוא היה מדבר איתי והייתי מתכווצת. לצערי, בשלבים הראשונים לא ייחסתי לזה חשיבות. בראש שלי חשבתי שאני אשנה אותו.
"במשך כל שנות הנישואים שלנו הייתי שקופה. הוא אף פעם לא היה בבית, זה היה דפוס התנהגותי. הגעתי למצב שאני רוצה למות, והוא היה אומר לי, 'תתאבדי, לא אכפת לי'. האלימות הפיזית הייתה כלפי הילדים. באחת הפעמים הילד לא הקשיב לו אז הוא הרים אותו והעיף אותו. הילד התרסק על הפנים ושבר את האף. הוא היה חיוור ודימם, חשבתי שהוא הולך למות. בנקודה הזאת החלטתי שאני רוצה להיפרד".
במשך תקופה ממושכת הוא איים על ריקי. "הזמנתי כמה פעמים משטרה, הגשתי תלונות והוצאו צווי הגנה נגדו, אבל הוא ממשיך לאיים עליי. עד היום אני מתמודדת עם פחדים. הוא לא מוכן לתת לי גט, הוא רוצה שלום בית, אבל מוסיף לאיים ולהתעלל בנו, גם מרחוק. המערכות בארץ לא מגינות עליי. אני מרגישה שאני צריכה להיאבק על תחושת הביטחון שלי. הרגשתי שהרווחה מנסה להאשים אותי באלימות שלו נגד הילד.
"משהו צריך להשתנות", אומרת ריקי, "עוצרים את הגברים האלימים אבל התיק נסגר ולא עושים עם זה כלום. החוקר אמר לי, 'אני מצטער בשבילך, אני מפחד שיקרה לך משהו. אבל הידיים שלנו כבולות'. אני לבד".
זמן פעולה
"הנתונים משקפים עשייה חלקית וחסרה של המדינה בנושא צמצום האלימות כלפי נשים וילדיהן", מסבירה רבקה נוימן, מנהלת אגף קידום מעמד האישה בויצו. "אנו קוראות למדינת ישראל לנקוט צעד דרמטי בנושא, לצמצם את נגע האלימות נגד נשים ולהצטרף מיד ל'אמנת איסטנבול' של מועצת אירופה - האמנה למניעה ולמאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה".
"יש להעמיד תקציב ראוי לטובת מימון הפעילות - לפחות 250 מיליון שקל לביצוע התוכנית הבין־משרדית במלואה", מוסיפה נוימן, "אסור להתעלם מעליית המדרגה במספר המקרים ובנזקים שנגרמו בעקבות היקפי ההתעללות בנשים וילדיהן ועוצמתם במהלך הסגרים. הקורונה לא נגמרה ואנחנו נחווה אותה ואת נזקיה ארוכי הטווח עוד שנים רבות. ממשלת השינוי יכולה לייצר את ההבדל - פחות הבטחות ריקות מתוכן ויותר עשייה נחושה ורחבת היקף".
