בדיוק היום לפני 20 שנה יצא סא"ל אייל וייס, אז מפקד יחידת העילית דובדבן, למבצע ללכידת מבוקשים בכפר צידא. הימים היו סוערים, ימי האינתיפאדה השנייה. גל פיגועים שטף את המדינה. וייס, שתיכנן את המבצע ועמד בראשו, הורה על הריסת קיר במבנה שבו התבצר מבוקש. חלקו העליון של הבית התמוטט ונפל על חומה בקרבת המבנה, שלידה עמד וייס עם חייליו. הוא נהרג במקום. הוא היה הקצין הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג באינתיפאדה הזו.
וייס היה מפקד נערץ. הוא התחיל את דרכו בנח"ל, עבר לפקד על פלגת האימונים בסיירת מטכ"ל, ואז שב לנח"ל כמפקד גדוד 931. בשנת 2001, באמצע האינתיפאדה, הוא מונה למפקד דובדבן. בתקופה הקצרה שבה פיקד על היחידה הביא אותה להישגים יוצאי דופן. תחת פיקודו היא זכתה בצל"ש הרמטכ"ל ובפרס ראש הממשלה בגין פעילות מיוחדת, והייתה היחידה הראשונה בצה"ל שזכתה בתארים אלה.
וייס היה רק בן 34 במותו - קצין בדרגה גבוהה עם שאיפות גדולות. הוא הותיר אחריו רעיה, שיר וייס, שהייתה אז בת 27, ותינוקת קטנה, חושן, שהתייתמה מאב בגיל שמונה חודשים.
שיר עמלה אתמול בשעות הערב על אזכרתו של אייל, האזכרה ה-20. היא לא שוכחת לרגע את היום הנורא ההוא. "אחרי תקופה ארוכה אייל היה אמור להגיע הביתה לסופ"ש", היא מספרת, "הכרתי את הפעילות שלו. הייתי בעצמי חלק מכוחות הביטחון. יום לפני כן הוא ביקר אצלי ביחידה, הכיר לי את מפקד האוגדה, אני נזפתי בהם שאני לא רואה אותו מספיק, והמפקד הבטיח לי שלמחרת הוא יהיה בבית. ניקיתי את הבית ותכננו את הסופ"ש כמו לו"ז צבאי, אבל אייל התעכב, לא הגיע, והתחלתי טיפה לדאוג. שטפתי כלים, ופתאום אני רואה מהחלון שארבעה קצינים הולכים בשביל של הבית. בהתחלה חשבתי שאייל הגיע עם חבר'ה, אבל המחשבה חלפה מהר. פתחתי להם את הדלת, הסתכלתי עליהם ואמרתי: 'לא נכון'. התחננתי שיגידו לי שהוא נפצע. אבל זה לא מה שהם סיפרו לי. חושן התעוררה מהרעש ואחד הקצינים היה איתה במשך כמה שעות, טיפל בה ודאג לה".
שיר ידעה על החלומות הגדולים של בעלה. בצמרת צה"ל נמצאים כיום אלופים שהיו בתפקידים מקבילים לוייס בזמנו, או אפילו בדרג נמוך יותר. "היה לי ברור שזה המסלול שלו, קיבלתי את זה ופרגנתי לזה", היא אומרת, "החלום שלו היה להגיע ליחידה מיוחדת והוא הצליח להגשים את זה - גם למטכ"ל וגם לדובדבן. הוא רצה לפקד ולהנחיל ערכים טובים לחיילים, לעשות בכל מקום שהוא יגיע אליו הכי טוב שהוא יכול. הוא כיוון ללכת עד הסוף, להיות רמטכ"ל. עוד לפני שהוא נהרג כבר דובר על תפקיד חדש עבורו בתור מח"ט".
היא הפכה לאלמנה צעירה. "כשיש ילדה בבית - מתבגרים", אומרת שיר, "הייתי חייבת להתאפס כדי לגדל אותה שמחה ובריאה. בשנים הראשונות זה היה על אוטומט. אמרו לי אז שהזמן יעשה את שלו, והזמן אכן מכהה את התחושות הקשות, מאפשר לחיות לצד זה, ומצד שני הוא מחדד את הקושי. אני לא יכולה שלא לחשוב איך היא הייתה אם הוא היה פה, כיצד זה היה משפיע על האישיות שלה והחוויות שלה. זה לחיות בתחושת פספוס והחמצה. הם פיספסו אחד את השני. המשפחה שלנו התפספסה. המשפחה שחלמנו עליה".
שיר עוד חולמת לפעמים על אייל, מרגישה אותו, בעיקר לפני האזכרות. מאמינה שהוא רואה אותה מהמקום שבו הוא נמצא. וישנה כמובן גם הבת, חושן, היצירה המשותפת שלהם. "קיבלתי פעם מתנה עם אבני חושן ואמרתי לאייל שזה שם יפה לבת", היא מספרת, "הוא מיד התלהב ואמר שחושן זה גם השם של חטיבת הנח"ל, ושאם תהיה לנו בת כך נקרא לה. חושן מזכירה לי אותו כל הזמן. בהבעות, בפרקציוניזם, בדרך שבה היא מדברת, הוא השאיר לי מתנה גדולה".
חושן וייס עוד מעט בת 21. היא לא זוכרת כלום מאביה. "אין לי זיכרונות שלו, אין לי ריח שלו. שום דבר מוחשי", היא מספרת, "יש לי המון סיפורים ומהם נבנתה לי דמות בראש. דמות של אדם חזק, שמוביל אחריו, מצטיין בכל. אדם עם עוצמה. אני חושבת שלקחתי הרבה ממנו. אמא שלי רואה אותו בי".
חושן, שנולדה לתוך השכול, מספרת: "אפשר להתגעגע למישהו שלא קיים. אני רואה מה זה קשר קרוב של אבא ובת אצל חברים. זה משהו שהייתי מאוד רוצה שיהיה לי. בשבילי אבא זה ראשי תיבות של אהבה בריאות ואושר. שלושת הדברים שהייתי רוצה שתמיד יהיו לי".
בצל האובדן שלתוכו גדלה, חושן בחרה לא להתגייס לצה"ל. "הרגשתי שיש לי קושי לשים עליי מדים", היא מודה, "שיש לי הרבה אחריות על הכתפיים בתור 'הבת של', ובכלל, להיכנס למערכת של צה"ל, למקומות שהוא היה בהם, זה להיכנס לדמות שלו. גם היה בי כעס. הוא היה מפקד נערץ והיה לו מאוד חשוב להוביל, ואני נשארתי עם התחושה שהוא השאיר תינוקת קטנה בבית ויצא למשימות שיש בהן סיכון".
בתהליך לקבלת הפטור מגיוס עברה במוחה פעמים רבות התהייה מה אביה היה חושב על כך. "בסוף הבנתי שהוא לא כאן, הוא לא יודע מה חוויתי, אילו חיים עברתי אחרי מותו ואיך זה השפיע עליי. הרגשתי שאני לא צריכה לחיות לפי השיפוטיות הזאת", היא אומרת.
בניגוד לאמה, היא לא חולמת על אביה. "אני רק מקווה שהוא רואה אותי מלמעלה וגאה בי", היא אומרת, "יש תמיד את התקווה הזאת שלמרות הכל הוא איכשהו פה. אני ישנה עם החולצות שלו ומנסה להריח אותו, אבל לא נשאר כלום. יש לנו תמונות יחד ובעיקר המון סיפורים שרק גורמים לי להבין עד כמה הפספוס הוא גדול".
