המפליא בנבואותיו של פרופסור לייבוביץ לאחר מלחמת ששת הימים הוא בעיקר הדיוק והמיידיות של אבחנותיו, ימים בלבד לאחר שהתבהר גודל הנצחון הצבאי. לצד האיזמל הלוגי הממורט שלו, ורוחב אופקיו, האיש ראה עצמו אדם דתי ושומר מצוות, בנוסף להיותו לוגיקן נחרץ ומסקני. אפשר להבין מדוע נחשב למוקצה דווקא בקרב הציבור שומר המצוות, ועורר הסתייגות גם אצל אחרים, שכן לא פעם נראה שההיסק הלוגי נמהל אצלו ביהירות שגבלה בגסות רוח. הפרובוקטיביות נועדה למשוך תשומת לב, כך הסביר. אבל גם לוגית - לא לכל מדכא אפשר לקרוא נאצי. התואר הזה שמור לאושוויץ והפתרון הסופי.
הוויכוח סביב אמונותיו הדתיות של לייבוביץ מזכיר איכשהו – עם כל המרחק בין שני ההוגים – את החרם על שפינוזה. שניהם עוררו הערצה בציבור ה"נאור", ודחייה רבתי בציבור המסורתי. "אפיקורוס שומר מצוות", מצוטט עליו הרב קוק. אבל הוויכוח היום איננו על תקפותה של פרשנותו הדתית, אלא על תקפותן של קביעותיו באשר למציאות. באשר לאופן שבו התגלגלו הדברים מאז 1967. וכאן הוא מאיר עינים.
יש שתי גירסאות לזכותנו על ארץ ישראל: מגילת העצמאות, שאומרת "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". כשלצדה, כבר מההתחלה, עממה גחלת "הגאולה" של הרב קוק, זו שניצתה אחרי מלחמת יום הכיפורים בגוש אמונים ושוכללה בהמשך לנוסחתה הנוכחית במצע של עצמה יהודית, "מכח ההבטחה האלוקית לעם ישראל, ארץ ישראל לכל מרחביה המפורשים בתורה, שייכים לעם ישראל לכל דורותיו". מילואימניק בעזה חידד זאת לאקונית, כשהצטלם אומר: "לא נעצור עד שנסיים את המשימה שקבלנו, כובשים, מגרשים, מתיישבים, שמעת ביבי? כובשים, מגרשים, מתיישבים".
לכך התכוון לייבוביץ, גם אם כאמור הקצין מאוד. והבעיה גם איננה בית הדין בהאג, למרות שהפרשה מולו לא הסתיימה. הבעיה היא שבכך, על אפינו וחמתנו, ובמו ידינו, אנחנו מעצימים את אפוס הסבל והגבורה הפלסטיני לממדים אוניברסליים. אפוס שיזין את נחישותם להמשיך ללחום בנו, שעליו יגדלו הילדים שחמאס מגייס עכשיו. בעולם הולך וצומח על האפוס הזה תחום שלם של ספרות וקולנוע המאשים את הציונות ומאדיר את המאבק הפלסטיני. תנועות פוליטיות מאמצות אותו. המונים קוראים "מהנהר לים".
להזמת הסיפור הפלסטיני שימשה תמיד הקריאה במגילת העצמאות "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו מזה חדשים"
להזמת הסיפור הפלסטיני שימשה תמיד הקריאה במגילת העצמאות "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו מזה חדשים". ארגומנט מהותי בסיפור הציוני, באשר לצדקת מלחמת העצמאות ובעיית הפליטים שנוצרה בעקבותיה. טיעון שנשאר מרכזי עד אחרי 1973, כאשר הפרקים החדשים בשני האפוסים - סוגיות הכיבוש, אוסלו וההתנתקות - התמקמו בחזית הסכסוך.
וכעת אנחנו בפרק הבא. המסר שהעברנו בחורבן ובהרוגים, בעזה ובלבנון, הוא ברור - החלומות להחריב את מדינת היהודים נגוזו. אם יוצאים עכשיו במקום זאת, בהבטחה לנכבה שנייה - נותנים זריקת סטרואידים לאפוס הפלסטיני.
אפילו לאוזניים של מאמיני "התשובה הציונית ההולמת", המונח "גירוש" מצלצל רע
אפילו לאוזניים של מאמיני "התשובה הציונית ההולמת", המונח "גירוש" מצלצל רע. "הגירה מרצון" נשמע טוב יותר. דניאלה וייס כבר מקצה יעדים לכך במצרים, טורקיה, אמסטרדם וברלין. היא מאמינה בזה כנראה. אפשר להאמין, מי שרוצה בכך, שכדי לקיים בית לאומי צריך לדעת לשלוט, כפי שהתבטא פעם הרב לווינגר. למונח "לשלוט" יש כמה גרסאות שהוא לא היה מקבל כנראה, אבל בכל מקרה, לשלוט אין פירושו לגרש. ברגע שמדברים על גירוש או "הגירה מרצון", או בעצם כפיית "הגירה מרצון" - שהיא מה שמדובר כאן – מחזירים את שני הסיפורים, הציוני והפלסטיני, ישר ל-1948 ולגרסאות הסותרות באשר לפינוי הכפרים.
הצידוק שלנו להילחם ברוצחי חמאס לא זקוק לסימוכין, בוודאי לא להצטדקות. אבל אין בכך היתר, בוודאי לא הצדקה, לנכבה שניה. בכך נספק הוכחה ניצחת לצדקת הגירסה הפלסטינית באשר לראשונה. ולאשמתה של הציונות בכל הסיפור.
