השבוע היה לי רגע של נחת ופליאה: שמעתי ברדיו את אביה פרחי מסבירה מה זה "פיק מי גירל" (pick me girl). לאלה שעברו את שנות העשרים ושעוד אין להם ילדים או ילדות בגיל ההתבגרות, אצטט את ההסבר של פרחי: "אומרים את זה על בנות שכשהן ליד בנים הן מורידות בנות אחרות כדי להרים לעצמן. הן בדרך כלל יגידו: 'תראו את כל המתאמצות האלה, איך הן מתאפרות, איך הן שמות מיני'. כאילו לעומתי, שאני לא מתאמצת. פיק מי גירל היא בחורה שמנסה להשיג אישור של בחורים על ידי הקטנה עצמית. היא מתנהגת בצורה אחרת כשהיא ליד בנים. היא תגיד 'אני לא אוהבת בנות, עם בנים הרבה יותר פשוט, הם זורמים איתי, הם לא מחפשים תשומת לב'" (מתוך התוכנית "בוקר חדש" ב-99FM).
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• תראו מה עשה היהודי, רמז אילון מאסק
• כך שוחטים אווזה המטילה ביצי זהב
• מצעד שהוא בה בעת מחאה, חגיגה ופחד
• שמרו על ילדיכם! אבי מעוז חזר
מילון הסלנג האינטרנטי urbandictionary מגדיר זאת כך: "פיק מי גירל היא מי שמחפשת לקבל תוקף מגברים באמצעות רמיזה ישירה או עקיפה שלפיה היא לא כמו בחורות אחרות". לכאורה נראה שיש פה עוד הגדרת גנאי או דרך להשמיץ נשים, אבל בעיניי הביטוי הזה והשימוש בו מדגימים את המאבק של נשים צעירות בסקסיזם. זה למעשה מונח שמעביר שני מסרים מאוד חשובים: 1. שיתוף פעולה עם הקטנת נשים זו פעולה סקסיסטית ואנחנו נחשוף אותה ונדאג שיהיה ברור שזה לא מגניב. 2. פעולות שמקטינות נשים יכולות להיעשות על ידי נשים, וזה שהן נשים לא מגן עליהן מביקורת.
במציאות של היום, עם עליית כוחות שוביניסטיים שלא מסתירים זאת ועם הפרסום העגום של מדד השוויון המגדרי בישראל, ניחמה אותי ההבנה שיש מאבק של צעירות בסקסיזם ושהוא הופך לסלנג יום-יומי. העובדה שהמונח "פיק מי גירל" אומץ בשיח זו בשורה, כי אף שהוא עצמו חדש, "התנהגות פיק מי" אינה חדשה כלל. בגיל ההתבגרות שלי, וגם כצעירה בשנות ה-20, התנהגות כזו הייתה פעמים רבות כורח המציאות המורכבת והלא נעימה שחווינו כנשים.
כבר כילדה הבנתי שלהיות בת זה לא טוב. בהתחלה לא ידעתי להצביע על הסיבות לכך שחשבתי ככה, אבל היום אני מבינה שהיו בסביבה אינסוף מסרים שדאגו להבהיר זאת. בספרות, בקולנוע, בפרסומות, בבית הספר – בכל מקום גדלתי על הסטריאוטיפים והסטיגמות שלפיהם נשים הן קודם כל טיפשות, או לפחות טיפשות יותר מגברים, שהן מתעסקות בשטויות, שהן עסוקות עד כדי גיחוך במראה החיצוני שלהן, שהן חופרות, שהן רכלניות, פטפטניות, חלשות ותלותיות, ושהן שק של נחשים ומתנהגות נורא אחת לשנייה.
המסר הזה עבר לכולנו ורבות עבדו מאוד קשה כדי שלא להפגין ולו לרגע את התכונות הסטריאוטיפיות האלה. אבל זה היה קשה, כי רוב הזמן המסרים היו סותרים -– תהיי יפה! אבל באופן טבעי! תיראי תמיד טוב! אבל בלי להתאמץ! תהיי רכה ועדינה! אבל חזקה ואמיצה ולא פחדנית וחלשה! כי כזה הוא הסקסיזם: הוא מעמיד נשים (גם גברים, אבל זה דיון אחר) בסיטואציות בלתי אפשריות. לפעמים הסיטואציות היו ממש מגוחכות, למשל הצורך להיראות "טבעית ולא מתאמצת" באמצעות איפור "בלתי נראה", יקר להחריד שדרש הרבה עבודה.
על רקע המסרים הסותרים, ובעיקר בשל המסר המרכזי שלפיו נשים ככלל הן קלות דעת, חומריות, שטחיות, פטפטניות וביצ'יות, רבות פיתחו הן הזדהות עם הסקסיזם והן עמדה כללית שמסכימה עם הסטריאוטיפים אבל מציגה את עצמן כיוצאות מן הכלל. התוצאה כללה על פי רוב התנהגות של "פיק מי". כלומר, באופן ישיר או עקיף הן הקטינו אחרות כמשתייכות ל"כלל" הנשים, והוציאו את עצמן מכלל הנשים ה"רגילות".
הכירו את ה"פיק-מי גירל" על פי טיקטוק:
הזדהות של קבוצות מוחלשות עם קבוצות רוב דומיננטיות היא לא תופעה חריגה. בפסיכולוגיה החברתית, תיאוריית הזהות החברתית של טג'פל (Tajfel) והתיאוריה של אריק נואלס (Knowles) מסבירות באופן ברור כיצד בחברה שבה יש פערי מעמדות, ולא ניתן לעבור מקבוצה אחת לאחרת, מעדיפים לעיתים חברים במיעוט להזדהות עם הרוב ולראות את קבוצתם כפחות טובה ולכן ראויה להישאר במעמדה הנחות. התנהגות כזאת מסייעת לקבל ולעכל מצבים שקשה לשנות, ומשאירה את התפיסה שלנו את העולם כמקום צפוי ומסודר. זה כמובן מסביר גם למה בכל מיני חברות ותרבויות נמנעות קבוצות מיעוט מלהתקומם במחאה על אי-שוויון חברתי ומעמדי.
לעניינינו, לאורך ההיסטוריה וגם בימינו אלה, לא נדיר לראות נשים שמזדהות עם קבוצות וגופים שבהגדרתם מדירים ומפלים אותן. לאורך כל המאבק לשוויון מגדרי, תמיד היו נשים שהתנגדו למתן זכות הצבעה, למתן זכויות על נכסים, להסדרים ואמנות שתפקידם להגן על נשים, ולמעשה לכל מהלך שיזמו ארגונים שפעלו לשוויון בין המינים.
אני יכולה להבין אותן, ההתנגדות לקבוצות הרוב או לעמדות שלהן דורשת משאבים נפשיים וגובה מחירים גבוהים. יעידו על כך ככל הנראה התגובות שאקבל על המאמר הזה.
עם זאת, חשוב לזכור שבתרבות סקסיסטית לא יועיל לנשים להזדהות עם עמדות סקסיסטיות או לנסות להציג את עצמן כשונות או יוצאות מן כלל. במוקדם או במאוחר, הן תישפטנה ותיפגענה על ידי אותן עמדות. צעירות שמתנהגות כמו "פיק מי" יתבגרו לעולם שימשיך לצפות מהן להיראות צעירות ולא מתאמצות, ומהר מאוד הן יבינו שהצורך להיראות כך כל הזמן ידרוש מהן מאמצים יותר ויותר גדולים. הן יבינו שהציפייה שהן יתנהגו "כמו בנים" ופחות "יחפרו" תרגיש יותר ויותר כמו השתקה. לכן, המטרה היא לשנות את התרבות הסקסיסטית: לשים לב לספרים, לסרטים, לסדרות, לפרסומות, לכל הדברים מסביב שממשיכים להעביר מסרים סקסיסטיים על אופיין של נשים, על תפקידן ועל מקומן בעולם - ולגנות אותם.
ד"ר תאיר תג'ר שפריראוניברסיטת בר אילןיש גם להמשיך לחשוף ולתת שם להתנהגויות שמקטינות נשים ולגנות גם אותן. כמובן שיש לגנות את התרבות שגרמה לכך ולא את הנשים עצמן, כי השפלה או ביקורת אישית היא לא הדרך להיאבק באי-שוויון. המאבק צריך להיות מול מי שנמצאים ונמצאות בעמדות כוח וקבלת החלטות.
חשוב להבהיר: להגיד על מישהי ספציפית "פיק מי" כעלבון, זו לא התנהגות שתועיל למאבק באי-השוויון. להיפך, היא תגרום לכך שנשים ירגישו שעכשיו, בנוסף לכל ההתנהגויות שהן צריכות לסגל לעצמן, נוספה עוד אחת שהן יכולות להישפט עליה. ובנוסף, זה יהיה עוד עלבון ברשימה הארוכה שעדיין מופנית כלפי נשים. המונח "פיק מי גירל" והשימוש בו בשיח היומיומי משמחים אותי כי הם מסמלים התקדמות במאבק נגד דיכוי של נשים. אני רק מקווה שהשימוש יהיה לטובה.
- ד"ר תאיר תג'ר שפריר היא מרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
