במסגרת המחאה נגד המהפכה המשפטית קם בשבועות האחרונים מיצג "סיפורה של שפחה" בהובלת תנועת "בונות אלטרנטיבה", שאיתה אני מזדהה ואליה הצטרפתי מתוך הבנה שהחקיקה תפגע בראש ובראשונה בנשים. ליתר דיוק - בכל הנשים, מכל הקבוצות בחברה. אולם חרף הצלחת המיצג והמסר שמהדהד בארץ ובעולם, נשים דתיות עוטות חיג'אב מהחברה הערבית ונשים דתיות יהודיות בעלות כיסויי ראש מגוונים נעדרות ממנו כמעט לחלוטין.
ניסיתי להבין מה הסיבות לכך וערכתי שיחות עם חברות ומכרות יהודיות ומוסלמיות דתיות. אני, החילונית היהודייה, יש יאמרו גם פריבילגית (אני מוחה בתוקף אבל זה נושא בפני עצמו), השתתפתי במיצג השפחות כי היה לי קל יחסית להזדהות עם הפרפורמנס החיצוני ועם החוויה הפנימית. עם זאת, להבנתי, ובהסתמך גם על מחקר אתנוגרפי שערכתי לפני כמה שנים בוואדי ערה, נשים דתיות שבחרו לעטות כיסוי ראש, הן מוסלמיות והן יהודיות, יתקשו להשתתף במיצג זה. כך גם בנותיהן, בניגוד לבנותינו שחלקן הגיעו עם האימהות במסגרת החינוך הליברלי לשוויון מגדרי ולהעצמה בין-דורית.
נשים מוסלמיות דתיות, למשל, בחרו ללבוש חיג'אב מסיבות שונות הקשורות בדת, לאום, תרבות וחברה. חלקן עשו גם בחירות אופנתיות בהקשר לכך וגאות ביופיים של פרטי הלבוש שלהן. לנשים אלה, כמו גם לחלק מהיהודיות הדתיות המשתייכות לקבוצות שונות בחברה קשה להזדהות עם מיצג "סיפורה של שפחה" ולא מסיבות פוליטיות שקשורות בעמדותיהן בעד או נגד החקיקה. עבור חלקן, עטיית כיסוי ראש, בחירת לבוש צנוע ושילוב בין דת לאופנה מייצגים כוח וחופש בחירה, לא דיכוי מגדרי.
אין עוררין על כך שנשים דתיות רבות, מוסלמיות ויהודיות, יכולות להזדהות עם מסרים של הצבת קו אדום (מאבק בדיכוי נשים, באלימות נגד נשים ועם שאיפה לשוויון מגדרי, לייצוג שוויוני בפוליטיקה, בשוק העבודה ובמוקדי ההשפעה השונים). למרות זאת, השימוש בסממני הלבוש החיצוניים בהשראת הספר של מרגרט אטווד מכניס את חלקן – אפילו את הפמיניסטיות שבהן - לקונפליקט פנימי עמוק. שכן מנקודת מבטן מנציח המיצג סטריאוטיפים וייצוגים של דיכוי נשים בהקשר לכיסויי הראש וללבוש הצנוע. ועבור חלק גדול מהן אין כל קשר בין עטיית כיסוי ראש ולבוש צנוע לבין דיכוי.
יפעת בן דרורנשים דתיות רבות בישראל, מוסלמיות ויהודיות, הן חזקות, מצליחות, משפיעות ומשנות את פני החברות שאליהן הן משתייכות, והביטויים לכך הם יומיומיים, ולפיכך אין לצמצם את הדרישה לשוויון ולבחירה חופשית לתוך הגלימה האדומה והשביס הלבן. אין כאן כוונה להמעיט בחומרת תופעות של דיכוי, אלימות ורצח נשים בחברות שמרניות, ואין כאן ניסיון לטשטש או לייפות בעיות קשות ומתמשכות שקיימות הן בחברה הערבית והן בחלק מהקהילות הדתיות-יהודיות. אבל חשוב לזכור שהלבוש אינו חזות הכול.
אני מן הסתם רוצה לחזק את ידיהן של מובילות תנועת "בונות אלטרנטיבה". עם זאת, אני מאמינה שכדי לייצר סולידריות בין נשים דתיות וחילוניות מכל הקבוצות התרבותיות, הלאומיות והאתניות בישראל, רצוי לחשוב על מכנה משותף רחב יותר ועל סמלים וייצוגים חיצוניים שעימם כולן, או לפחות רובן, תוכלנה להזדהות. רק אז נוכל לעמוד, לצעוד ולהיאבק יחד על שוויון, חופש וביטחון במובן הרחב שלהם.
- יפעת בן דרור היא אנתרופולוגית ומוזיקאית. כתבה את עבודה התזה שלה, "רעלות בתנועה - אופנה צנועה בקרב נשים פלסטיניות בישראל", בהנחיית פרופ' עמליה סער
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
