בן 45 יום בלבד, עורו אפרפר, ובשלב מסוים הוא פשוט מפסיק לנשום. קוראים לו סובחאן, והוא מת מקור ומרעב. הוא כבר הילד ה-11 שמת בקרב מי שהפכו לפליטים ומתגוררים בפארק עזאדי בקאבול, בירת אפגניסטן. הוא מת ככה, בלי ששמעו אותו, בלי שראו אותו. התמונה שלו היא מהסוג שבכלי התקשורת בוחרים שלא לפרסם. היא יותר מדי קשה לצפייה, היא תטלטל את הרגשות שלנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במדינה שבה הוא נולד, 95 אחוזים מהתושבים חיים בלי ביטחון תזונתי ו-23 מיליון בני אדם מתוכם עלולים לגווע ברעב. אלה נתונים של האו"ם, אבל המספרים היבשים לא מכינים אותך למציאות בשטח. לרגע שבו תראי ילדים ברחבי העיר שפשוט מתעלפים לך מול העיניים, ופתאום מפסיקים לנשום ומתים להם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ילד אחר בוהה בי, מתעניין בי עם המבט שלו ומצדיע לי כמו הצדעה צבאית. מלבד אנשים חמושים, חיילים כנראה, הוא מעולם לא נתקל בזרים. אבל זה מראה יוצא דופן. לרוב הילדים כאן בוהים בצורה ממוקדת, ללא תזוזה כמעט, ללא הבעה. לרוב, אפילו הילדים הקטנים ביותר כאן, אפילו התינוקות שבידי האבות שלהם, בזרועות האמהות שלהם, לא בוכים. אין להם כוחות לבכות. עד שמבינים שחלקם כבר מתים. המראות האלה הם דרמה קורעת לב, טרגדיה אנושית בלתי נתפסת. הם מתים כל כך קטנים עד כדי כך שמניחים את גופותיהם הזעירות בתוך אוסף מפיות, אפילו לא מצעים.
יותר ויותר אפגנים, באזורים הכפריים ברחבי המדינה וגם כאן בקאבול, נאלצו למכור את ילדיהם כדי לשרוד כלכלית. זה בלתי נתפס, וזה מתאר את חוסר האונים טוב יותר מכל משפט או תמונה. משפחות נפרדות מיקיריהן, ברגעים קורעי לב, רק כדי להבטיח כמה ארוחות לבני המשפחה הנותרים. זה בדיוק מה שזה.
זה משבר אדיר והילדים במרכזו. העוני, הרעב וכעת גם הקור המקפיא עם החורף שמגיע, כל אלה כבר גובים קורבנות. והראשונים לשלם את המחיר הם הקשישים והילדים, ואלה מראות שאי-אפשר להתרגל אליהם, אי-אפשר להכיל אותם.
ברוכים הבאים לאפגניסטן. כאן מתרחשת כרגע הדרמה האנושית הכי גדולה בכדור הארץ. זה קורה אחרי שארצות-הברית נסוגה מאפגניסטן, בתום 20 שנה של לחימה מייאשת וחסרת תוחלת. 20 שנה שעלו לאמריקאים 2.3 טריליון דולר, ואחריהן הגיע בדיוק אותו שלטון ישן-חדש של אותו ארגון טרור חסר רחמים. עכשיו, על המבנה שעד לא מזמן שימש כשגרירות האמריקאית, דגל ענק של הטליבאן מתנופף מצד אחד, וצבוע בגדול על קיר אחר.
ההיסטוריה חוזרת וקאבול, כמו הדגל והתושבים כאן, תלויה באוויר ומשוועת לקצת ודאות. מצד אחד, ניצבת הקהילה הבינלאומית שעדיין לא החליטה איך היא מתייחסת למדינת הטליבאן בגרסתה החדשה, האם להכיר בה - ואם כן, באיזו צורה. מצד שני, ארגון הטליבאן שעדיין לא יודע מה לעשות עם השלטון החדש שנפל לו לידיים. אנשי הארגון לא תיארו לעצמם שיצליחו להשתלט על המדינה כל כך מהר, והם לא גיבשו מדיניות ברורה וספר חוקים חדש.
אחרי גל הבריחה הגדול הראשון, עדיין ישנם רבים מאוד שרוצים לעזוב ומקווים למצוא אשרת כניסה למדינות זרות. חמישה חודשים לא חילקו כאן משכורות, וגם אנשי הטליבאן - לפחות רובם, בדרגים הזוטרים - לא מקבלים שכר. זה לא שיש שם ועד עובדים, הם אומרים תודה על הכבוד להיות חלק מהארגון, ושותקים ברעב.
בפעם הקודמת שבה הטליבאן שלט כאן, נאסרו לחלוטין השמעת מוזיקה והחזקת טלוויזיות. גם צעצועים תמימים היו מחוץ לחוק. שום דבר שעלול להוות הסחת דעת מעבודת האל. הם רוצים חיים "לפי המסורת", אבל מהן באמת המסורות כאן, במדינה שיש בה לאומים שונים ומגוונים, במספר שנופל רק מכמות המלחמות שעברו עליה?
לפחות בינתיים, אצל החייטים של קאבול אפשר למצוא בגדי נשים בכל צבעי הקשת, לא רק בורקות שחורות. ניסיתי לאתר את החייט הכי מפורסם בעיר, קיוויתי למצוא אותו ולשמוע אותו מה השתנה כאן בראייה שלו. בחיפוש קצר אחריו גיליתי שהוא כבר לא בין החיים. מעט מאוד אנשי מקצוע נשארו, עוד יותר מעט חייטים שהתפרנסו מתלבושות ססגוניות שכבר פחות פופולריות כאן.
אבל עם כל הכבוד, בדים צבעוניים לא מנחמים אנשים רעבים. את הייאוש של התושבים קולטים מיד. זה לא רק המבטים, אלה גם הפעולות. לפני שנה, אף אחד כאן לא דיבר עם עיתונאים. היום, נואשים מתמיד, הם מעיזים לדבר אפילו עם עיתונאיות.
מאז הנסיגה האמריקאית, הבורקה הפכה שוב לסמל של נשות אפגניסטן. בעוד החיג'אב הוא כיסוי ראש שמשמש אפילו כפריט לבוש אופנתי בקרב נשים מוסלמיות, ומזכיר במעט את כיסויי הראש שעוטות נשים יהודיות דתיות - הבורקה היא כבר סיפור אחר לגמרי.
אחרי כמה ימים של שיטוט ברחובות קאבול כשאני עוטה בורקה, קל להבין למה היא תפורה בגזרה כל כך צרה. אי-אפשר לצעוד מהר עם בורקה. גם לא ללכת בצעדים גדולים. היא, פשוטו כמשמעו, מצירה את צעדיהן של הנשים. הגבלה פיזית, לא רק רעיונית. גם שדה הראייה דרכה מצומצם מאוד. זה כלוב של ממש – וכמו בכלוב, מבעד לבורקה רואים את העולם דרך מעין סורגים. לא מטפורה על כלא, אלא תחושה ממשית. קשה לי ללכת איתה, במיוחד במקומות שבהם אספלט הכביש שבור ולא סלול כמו שצריך. וזו המטרה: שהנשים לא יוכלו להתרחק יותר מדי מהבית. עם בורקה אי-אפשר להסתובב בחוץ כל היום. כמה דקות, גג חצי שעה, ותחזרי הביתה. ככה רוצים אותך פה.
מצד שני, הבורקה לא חדשה כאן בסביבה. היא מוטמעת היטב בתרבות והמסורת האפגנית, הרבה לפני שהטליבאן נגע בשלטון. גם אם הבורקה באופן רשמי עדיין לא הפכה לפריט כיסוי חובה לפי חוקי השריעה, כל הנשים כאן לובשות אותה. אלה שיוצאות לרחוב לפחות, והן המיעוט, כי רוב הנשים בכלל לא מעיזות. הרחובות שייכים כיום כמעט לחלוטין ובלעדית לגברים. הנשים מעדיפות – ולא כי יש הרבה ברירות - להישאר בבית.
רואים את זה במיוחד בשוק המקומי. גברים, המון גברים מסביב, ורק אני, מתחת לבורקה. המצב של המדינה מתבטא היטב בשוק הזה: תפוחים ועוד קצת פירות, פה ושם חנות פתוחה ודוכן שעוד מנסה לעבוד, אבל בודדים. המקומות האלה נולדו למען הלקוחות הזרים, וכשאלה כבר אינם – גורלם ברור.
יש שתיים-שלוש מסעדות ובתי קפה לזרים, שמכינים פיצה וקפוצ'ינו וזורקים אותך לרגע קצר של שפיות. אבל ברגע שסיימת לאכול את המשולש, המציאות סביבך חוזרת להכות בך. זה אחד המקומות העניים כיום בכדור הארץ, והפיצה הזאת בעבור המקומיים כאן היא כמו מטוס פרטי לאזרח במדינה מערבית: משאלה בלתי מושגת.
12 צפייה בגלריה
הבורקה מצרה את צעדיהן של הנשים - לא רק פיזית, אלא גם רעיונית. צילום מבעד לבורקה של פרנצ'סקה בורי
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
המטבע המקומי הוא ה"אפגני". מאה אפגנים שווים יורו אחד. מקבלים כאן יורו וגם דולרים, מה שתביאו יתקבל בברכה. החיים כאן לא עולים כלום, להגיד שזול כאן זה לשון המעטה. קילו תפוחים עולה 30 סנט של יורו, שזה בערך שקל אחד. ארוחת בוקר מקומית, שכוללת סוג של פיתה דקה עם כמה תפוחי אדמה מטוגנים, עולה עשרה אפגנים, או בהמרה לשקלים – 35 אגורות.
אין תרבות של קפה כאן, המקומיים שותים תה ירוק כדי להתחמם. רובם עניים מדי להחזיק סוכר, שנחשב מוצר צריכה יקר יחסית. אז מה עושים? שמים כפית קטנה בתחתית כוס התה ולא מערבבים. הם נותנים לסוכר לשקוע ואז שותים את התה. בהתחלה הוא כמובן מר, וכשהם מגיעים לסוף, התה נהיה מתוק וזה גם הטעם שנשאר להם בפה. ואת הכוס הזאת לא שוטפים ולא מחליפים, אלא ממלאים מחדש על בסיס מעט הסוכר שנותר בתחתית הכוס.
עד לפני כמה שבועות, כך מספרים לי האנשים פה, היה עוד אפשר לשמוע לא מעט מטחי יריות. מרחוק, מקרוב. לפעמים מקרוב מדי. הטליבאן עוד ניקה כיסי התנגדות אחרונים. מאז כבר כמעט שלא שומעים ירי ברחובות. אבל האויב החדש כבר כאן, קטלני לא פחות: החורף.
"החורף יגבה הרבה יותר קורבנות מאשר הפיגועים של אנשי דאעש שכל כך מדברים עליהם עכשיו", אומר לי עבדול באסיר רחימי, המנהל והמתאם של פארק עזאדי. זה למעשה לא ממש פארק, יותר כמו רחבה גדולה שממוקמת בפאתי צפון קאבול, מקום שבו התאספו כבר למעלה מ-3,500 פליטים בארצם, אנשים שנהרו לכאן מכל רחבי הבירה, קורבנות של אלפי המלחמות של אפגניסטן. אליהם הצטרפו עוד רבים שנמלטו מכל רחבי המדינה ומצאו מקלט בפארק המאולתר הזה, והקימו לעצמם כאן מעין מחנה פליטים, גרים בין אוהלים מבדים ומסמרטוטים.
כבר שלושה ימים שאין להם מה לאכול. לפיהם נכנס רק קצת תה חם, והם מדליקים אש מנעליים ישנות או מבקבוקי פלסטיק. "לפחות עד לא מזמן עוד היו לנו את ארגוני הסיוע הבינלאומיים, אבל כולם עזבו. וגם האפגנים עצמם הפסיקו לשלוח לנו תרומות", אומר לי רחימי. "העשירים יותר הצליחו להימלט אל מחוץ למדינה, ואלה שנשארו לא מקבלים שכר כבר חמישה חודשים. ובבנק אסור לאזרחי המדינה למשוך יותר ממאתיים דולר בשבוע, למי שבכלל יש סכומים כאלו. גם סוכנויות העברות הכספים כמו ווסטרן יוניון נסגרו. לא מגיע יותר גרוש אפילו ממי שנמצא באירופה.
"אם הם היו יכולים", הוא אומר בשקט, "הפליטים כאן היו חוזרים כולם לביתם. שם לפחות היו להם שכנים, קרובי משפחה וחברים. אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם על הנסיעה חזרה הביתה. ובכל אופן, גם האוטובוסים ממילא עומדים, כי נהגים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות את הדלק".
במשך שלושה ימים, הדבר היחיד שאנשים פה הכניסו לפה היה תה חם. רחימי, תושב מקומי: "העשירים נמלטו, ומי שכאן לא קיבל שכר חמישה חודשים. הפליטים היו מעדיפים לחזור לארצות המוצא שלהם, אבל גם האוטובוסים עומדים, כי נהגים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות את הדלק"
ריחות הפלסטיק השרוף באזור פארק עזאדי מכים בעוצמה. מלבד הריח הזה כאן, אין ניחוחות באוויר של קאבול. רק עשן שמיתמר מדי פעם מבתי התה. זו עיר ענייה גם במבחר הריחות שלה. בניגוד לערים אחרות באסיה ובמזרח התיכון, כאן לא מורגשת ארומה מחנויות דגים או מבשרים בשוק. למעשה, אין פה שום תרבות של מכירת מאכלי רחוב, זה לא מקובל כאן. אם קיוויתם למנת צ'יפס או לחתיכת קבב, לא תמצאו אותן כאן. מקסימום מזון טרי שהמקומיים קונים ומבשלים בבתים.
לא רק הריחות נעדרים, גם הרעשים. רק המכוניות מפירות את השקט המקפיא. מפתיע, אבל גם מואזין לא שומעים כאן, כי בקאבול אין מסגד מרכזי גדול והעובדה שישנם רק כשני מסגדים משמעותיים במרכז העיר, מקשה מאוד לשמוע את הקולות הבוקעים מהם. כל זה מתגבר כשהלילה יורד. העיר נעטפת בשקט ובחשיכה מוחלטת.
בינתיים, הקהילה הבינלאומית הקפיאה את כל הרזרבות בבנק המרכזי בקאבול; הופסקה גם פעילותם של ארגוני הסיוע, ונעצר כל הסיוע הבינלאומי למדינה. זו מכה אנושה לכלכלת אפגניסטן, שכ-40 אחוזים מהתמ"ג שלה מגיעים ישירות מכספי סיוע.
יחד עם הרזרבות של הבנק המרכזי, הוקפאה כאן למעשה הכלכלה המקומית כולה. בימי שיא הכאוס, בעת העזיבה האמריקאית, באוגוסט, כאשר המונים צבאו על שדה התעופה בניסיון למצוא טיסה שתחלץ אותם מכאן, היו לא מעטים כאלה שדווקא עשו את הדרך חזרה. עבדול באסיר רחימי הוא אחד מהם. הוא בן 29 בסך הכל וחי עד לא מזמן ברוסיה בכלל. היה צוהר באקדמיה צבאית שם. וכולם ניסו לשכנע אותו להישאר שם. ניסו להסביר לו, איזו הזדמנות כבר תהיה לך בקאבול?
"אבל הבעיה של אפגניסטן היא לא אפגניסטן", הוא מסביר לי. "הבעיה של המדינה הזאת היא תמיד האחרים. מאז ומתמיד. האנגלים, הרוסים, האמריקאים. הפקיסטנים. לא אנחנו, האפגנים". בזמן שהעולם דן עם עצמו על הטליבאן, על השינויים מלפני 20 שנה והיום, וההבדלים בינו לבין אל-קאעידה, דאעש ואיראן, על ההבדלים בין קאבול לשאר אפגניסטן, ההבדלים בין הצפון לדרום, על ההבדלים בין אנשי הטליבאן שמקורבים יותר לקטאר לבין אלה שמקורבים יותר לפקיסטן, וההשלכות של כל מה שקורה כאן על המרחב הרחב, מאינדונזיה, עיראק, מאלי ועד עזה, האפגנים מיואשים לגמרי.
כשאני מתחילה להסתובב בין האוהלים של פארק עזאדי, כולם מתקבצים סביבי, הולכים אחריי ואוחזים בכל פיסת בגד שלי - בנעליים, ברגליים, בידיים, בכתפיים. אני מרגישה תחת מצור. כולם מנסים לתת לי פתקים עם מספרי טלפון, או צילום דהוי של תעודת זהות, הפניה למרשם לתרופה שנתן להם רופא, צילום של תעודה שמראה שבעבר שימשו סייענים או מתרגמים עבור הכוחות האמריקאיים והזרים האחרים במדינה.
זה לא משנה להם שאני בסך הכל עיתונאית. הם לא מוותרים, עד שאני מתחילה לרשום את השמות שלהם: בסמינה, יאקוט, שפיק, האשמט, כאילו ששם פרטי בלבד היה מספיק כדי לאתר אותם בהמשך. אבל ככה הם מרגישים שאולי מישהו שומע, מקשיב, יבוא להציל. בעודם סביבי, אני שמה לב להמולה בצד. מתברר שלמקום הגיע רוכל ממתקים, שחשב לנסות למכור כאן את מרכולתו. עכשיו אחד מבני הנוער מגרש אותו מהמקום. "זה אכזרי, לילדים כאן אין כלום. איך הוא יכול לבוא לכאן ועוד עם כל הממתקים האלה", הוא מסביר. ולחשוב שהרוכלים האלה הם בעצמם ילדים רעבים.
בפארק עזאדי כולם מתקבצים סביבי, אוחזים בבגדיי, מנסים לתת לי פתקים עם מספרי טלפון. לילדה אחת יש דימום פנימי, לגבר אחר אין עיניים, ילדה נוספת פשוט יתומה, לבדה מול אוהל עלוב. פתאום צץ סיר אורז משום מקום, ופורץ בלגן. כולם דוחפים זה את זה והתוצאה העגומה: הסיר מתהפך והאורז נשפך כולו על הקרקע
פארק עזאדי כובש אותך, רומס אותך, לא משאיר אותך אדיש. לאחת הילדות כאן יש דימום פנימי. נוזל לה דם מהאוזניים ומהפה. לגבר אחר אין עיניים, הוא איבד אותן בגלל שנפגע מרסיסי רקטת אר-פי-ג'י, לילד אחד יש זרוע מעוותת לחלוטין. העצמות שלו התאחדו בצורה מעוותת לגמרי אחרי שעבר סדרת שברים שהותירה אותו עם נכות קשה. לילדה אחרת יש סרטן, והלשון שלה כל כך נפוחה שהיא לא מצליחה כבר לבלוע. ילדה נוספת, היא פשוט יתומה. היא כאן לבדה לגמרי. מול אוהל עלוב. ואת ממשיכה ישר בדרכך, כי יתומה בת שמונה לבד באוהל זה לא סיפור גדול כאן, לא מקרה של קדימות. אני מנסה להתחמק מלהסתכל להם בעיניים. זה קשה. אז מפנה את המבט לרצפה. אבל רואה את כפות הרגליים היחפות של ילד אחד, והשני לידו שאין לו יותר אצבעות כי כנראה איבד אותן כשעלה על מטען.
פתאום צץ לו איכשהו סיר אורז. לא ברור איך הגיע לכאן, מי הביא אותו. סיר שלם של אורז. ובמקום פורץ בלגן גדול, כאוס של ממש. חצי פארק עזאדי מתנפל על הסיר הזה. כולם דוחפים זה את זה. כולם קופצים אחד על השני, מנסים לדלג אחד מעל לשני, במטרה להגיע אל הסיר ולהשיג קצת מהאורז. התוצאה העגומה: הסיר מתהפך והאורז נשפך כולו על הקרקע.
העיר קאבול בנויה בצורה מאוד מוזרה, ובעיקר - ללא תכנון וללא כל סימן היכר. תלאי על גבי תלאי. הרחובות לא מרכיבים שכונות מסודרות, אין ממש חלוקה לרובעים. הכל כאילו ביד המקרה, סגנונות שונים של מבנים ובתים. כאוס. ובכאוס הזה אין מרכז עיר, אין כיכרות מרכזיות ואין רחובות מרכזיים. אחת הסיבות ההיסטוריות היא שקאבול עברה כל כך הרבה מלחמות, שכללו הרס ובנייה מחדש פעם אחר פעם, כך שלהבדיל מערים כמו ביירות – שעברו מלחמה והרס, אך גם היה להן זמן להיבנות מחדש – כאן הכאוס נשמר.
בפועל, מה שנחשב ל"מרכז העיר" הוא האזור שבו ממוקמים מבני השלטון והפקידים הבכירים, היכן ששכנו השגרירויות. זהו האזור העשיר יותר. לא תמצאו כאן כביש ראשי או שדרה מוריקה ורחבת ידיים, וזה בולט מאוד עבור מי שאינו מקומי ומנסה להתמצא בה. הרחוב הכי משמעותי, נקרא לו ככה, הוא רחוב העופות – צ'יקן סטריט. כשהיו כאן זרים, הם אלה שמילאו אותו וביקרו את החנויות שממוקמות בו. הוא עדיין הומה אדם, אבל כולם מקומיים שאינם לקוחות פוטנציאליים.
אזור מלונות לא היה כאן מעולם. האמריקאים והכוחות הצבאיים הזרים האחרים תמיד שהו בבסיסים שלהם, ארגוני הסיוע שהו כולם במתחמים הייעודים שלהם. בניגוד לבגדד, למשל, בקאבול מעולם לא הוקמו שכונות ייעודיות לזרים, ולא היו כאן יותר ממלון אחד או שניים ברמה סבירה. חמישה כוכבים לא תמצאו כאן.
אבל בניגוד אולי למצופה, בשעות היום אין ממש פחד להסתובב ברחובות. ההפגנות האלימות והכאוס שעוד שרר בשבועות הראשונים אחרי השתלטות הטליבאן על קאבול נרגעו. בימים הראשונים לשלטון הטליבאן המחודש, עוד אפשר היה לראות הפגנות נשים שדרשו את זכויותיהן, אבל ההפגנות האלה דוכאו מהר מאוד ובאלימות. כרגע הכל שקט, והפחד הגדול והמוחשי ביותר הוא מפני פיגועים ומעשי טבח של דאעש, שמתרחשים ברחבי המדינה, וכנראה רק ילכו ויתגברו.
האירוניה היא שהטליבאן, שנחשב תמיד לארגון טרור איסלאמי קיצוני שעמד מאחורי פיגועי ענק, נאלץ להתמודד עם השלוחה האפגנית של דאעש, שמנסה לערער את היציבות במדינה שלא זוכרת מתי היא התייצבה לאחרונה. נוצר מצב שבו דווקא הטליבאן מנסה להילחם בקיצונים. קיצונים נלחמים בקיצונים. אין מתונים בסיפור הזה. אבל מלבד זה, הרחובות די שקטים.
12 צפייה בגלריה
בימים הראשונים לשלטון הטליבאן המחודש, עוד אפשר היה לראות הפגנות נשים, אבל הן דוכאו מהר מאוד ובאלימות
(צילום: EPA)
אנשי הטליבאן מפגינים נוכחות בכל פינה, ואין פשיעה מהסוג ששלט כאן כשהאמריקאים היו בסביבה. מתברר שבניגוד לכוחות החוק בתקופה הקודמת, מהטליבאן העבריינים מפחדים באמת, והנוכחות שלהם בפטרולים ברחובות עושה את שלה. הצבא האפגני הסדיר נעלם, לא קיים יותר. הוא התפייד עם קריסת המדינה ועזיבת האמריקאים. קציני וחיילי הצבא ברחו, ירדו למחתרת או ערקו לטליבאן ולדאעש. הם הכוח השולט, ואין עוד מלבדם.
תיאורטית, אפשר להסתובב איפה שרוצים במדינה ומתי שרוצים. בפועל, זה לא באמת קורה. אין פה עוצר לילי, אבל הכל סגור והכל חשוך, ועכשיו גם הקור מקפיא, אז אין סיבות אמיתיות להסתובב ברחובות קאבול בלילות. בבית מרגישים בטוחים יותר, אלא אם נתת סיבות לטליבאן להאמין שאתה משתף פעולה עם המערב או פעיל זכויות אדם. במקרה כזה, הם שולפים אנשים מהבתים ואין לאן לברוח.
אנשי הטליבאן המתינו בסבלנות ליום שבו החייל האמריקאי האחרון יעזוב. הם כאן, נשבעים שהם השתנו, שהם כבר לא אותו טליבאן מפעם, זה ששלט פה עד לפני 20 שנה. טליבאן של סקילות האבנים הפומביות, ההוצאות להורג, קטיעות האיברים ו"מלחמת הקודש" נגד מוזיקה וקולנוע.
אבל הם עצמם לא תיארו לעצמם שהם יחזרו כל כך מהר לשלטון, שהם יצליחו במהירות כל כך גדולה להשתלט מחדש על כל המדינה, שברגע שהאמריקאים יעזבו, הכל יתמוטט. אז בינתיים גם להם עדיין אין חזון ברור, או רעיונות ברורים כיצד לנהל את המדינה הזאת, שנפלה שוב לידיהם. מלבד קריאה גנרית חזרה למסורת, הם עדיין לא קבעו באופן ברור את ספר החוקים החדש שלהם.
לתושבים זרים אין זכר, כולם עזבו את המדינה. הברים שוממים, המסעדות ובתי הקפה ריקים מאדם, ואיש לא נשאר בקניון המקומי, שמחוץ לתחום וליכולותיהם של המקומיים שנותרו כאן.
עם האזרחים הזרים עזבו גם השרים והפקידים הבכירים של הממשלים הקודמים, אלה ששיתפו פעולה עם ארצות-הברית. הווילות שלהם, סמלי השחיתות ואי-השוויון של קאבול ושאר המדינה, הפכו עכשיו למשרדים של הטליבאן. ואלה הבטיחו כנות ושקיפות. אל תעצרו את נשימתכם בהמתנה.
בימים האלה אף אחד כבר לא מוכר עפיפונים, כמו בספרו המפורסם של חאלד חוסייני. כאמור, ארגוני הסיוע, שעליהם אפגנים רבים נשענו, כבר לא פה. כדי לחזור ולפעול במדינה, הם מבקשים מהטליבאן הבטחות והתחייבויות לכיבוד זכויות אדם. ובעיקר, הם דורשים את פתיחתם המיידית מחדש של בתי הספר לבנות במדינה. כרגע, בתי הספר לילדות עד גיל 12 אמנם נפתחו מחדש, ובחלק מהמחוזות גם לנערות בוגרות יותר, "אבל כדי ללמוד, הילדות צריכות לחיות", אומרת לי אמא ששוהה כאן.
חשוב גם להבין שהטליבאן - בניגוד לחמאס, לחיזבאללה ולאחים המוסלמים - מעולם לא הפעיל מנגנון של סעד לנזקקים. הם היו והם עדיין לוחמים, וזהו. ופעמים רבות הם בעצמם רעבים בדיוק כמו האזרחים הפשוטים שחיים תחת שלטונם.
יותר ויותר אפגנים נאלצו למכור את ילדיהם כדי לשרוד. זה בלתי נתפס, וזה מתאר את חוסר האונים טוב יותר מכל משפט או תמונה. משפחות נפרדות מיקיריהן, ברגעים קורעי לב, רק כדי להבטיח כמה ארוחות לבני המשפחה הנותרים. זה בדיוק מה שזה
ועוד עניין חשוב: נהוג לחשוב ש"מדינת טליבאן" נשלטת בידי גוף הומוגני שעלה לשלטון, אבל המציאות היא שגם בתוך הטליבאן ישנם הבדלים גדולים. הם מחולקים לפלגים שונים ואפשר בבירור להבחין בשוני ביניהם. יש את אלה שמצוידים היטב, חמושים מכף רגל ועד ראש, נראים מאומנים, מיומנים כמו לוחמי קומנדו מערביים ובהתאם - בנויים היטב פיזית. האחרים, והם הרוב, הם אלה שגדלו באזורים הכפריים, ולא חוו כלום מלבד עוני ורעב ב-20 השנים האחרונות ועוד הרבה לפני. הם מצוידים ברובי קלצ'ניקוב בלבד ומפטרלים ברחובות. רואים עליהם שהקלפים שהחיים חילקו להם לא נתנו להם כלום.
פתאום עובר מעלינו מטוס אזרחי, גבוה בשמיים. אנשי הטליבאן נעצרים מיד ומביטים מעלה, כאילו תכף הם יופצצו. הם רואים בעצמם סוג של רובין הוד כאן, מעין עניים למען העניים. לא ברור עדיין איזה פלג יגבר כאן. האם אלה שנתמכים וממומנים מחוץ לארץ – בעיקר מקטאר ומפקיסטן – או המסכנים שמקבלים את התמיכה מבפנים, מהאפגנים האומללים. קשה להעריך, ובינתיים גם קשה להבחין ביניהם, כי אין להם ממש תגים או סימני היכר. הם מחולקים לכל כך הרבה יחידות שונות שבמחסומים לפעמים נדמה שזה סתם אזרחים שמנהלים אותם ובודקים את העוברים ושבים. מספיק כאן לשים טורבן על הראש ואתה נראה כמו טליבאן.
בינתיים, האפגנים עסוקים בלשרוד. עבד אל-מאטין הפך לאחת הדמויות הבולטות כאן, לא רק בפארק עזאדי, בכלל. הוא פיזיותרפיסט בן 28 שמסתובב ברחובות עם סטטוסקופ על הצוואר ולא הרבה מעבר. כדי לקנות קצת תרופות ולתת למי שצריך הוא מכר את כל הזהב שהיה לאמא שלו בבית. יש עליו היום לא הרבה יותר מכמה כדורים, משככי כאבים ואפילו חיסונים נגד קורונה, לא ברור מאיפה השיג.
"כשנתנו לי את החיסונים נשארתי פעור פה, לא היו לי מילים", הוא אומר לי בזמן שמכין זריקת חיסון נוספת. גבר מגיע ומתלונן, הוא רעב וסובל. נגיף הקורונה? אין לו מושג מה זה בכלל. אל-מאטין מסתובב כאן יום ולילה. גם כשהפארק מנסה ללכת לישון והרחובות הסמוכים בעיר מחשיכים, האורות היחידים שנשארים דלוקים הם של הרכב שלו. מסביב שומעים בעיקר המון שיעול. בכל מקום שומעים אנשים משתעלים. המקור ברור: אותו ריח פלסטיק שרוף ורעיל שמגיע מהבקבוקים שהאנשים שורפים ברחובות ואופף את הפארק - גורם למתקפות שיעול קשות. ועם רדת הלילה, או שמצליחים קצת לנשום או שפשוט מתים מקור.
אל-מאטין מכין זריקה לאישה מבוגרת מאוד שסובלת מחום גבוה. עד שהוא מגלה שמזה שבוע האישה הזאת לא הכניסה דבר לפיה, מלבד תה. אז הוא מחפש קצת סוכר כדי שהיא תתחזק. ומיד, כמו בסצנות אחרות, המסכנים מתקבצים מסביבו. הנה מגיעה אליו צעירה עם דלקת ריאות ואז עוד אחת ועוד אחת שסובלת מפצע פתוח בעצם הירך שלה, שנקרע לגמרי מרסיסי מטען שהתפוצץ לידה. מעין צינור מחזיק את כל העסק הזה יחד, והיא סובלת מכאבי תופת, אבל לאל-מאטין אין את הכלים כדי לחתוך את הצינור הזה ולסדר לה את הבעיה ולטפל בפצע החמור. הוא מביט בצילום שהיא מראה לו ונותן לה קצת משככי כאבים.
"זה ייגמר אצלה בכריתת רגל", הוא אומר בשקט. תוך כדי הוא צועד לעבר האנשים המתגודדים. "בבקשה", פונה אליהם אל-מאטין. "רק מי שבמצב קשה מאוד שיבוא אליי, רק הקשים ביותר". אבל זה לא עוזר, כולם מסתערים עליו. מבקשים קצת לחם, קצת תקווה. חולת סוכרת מגיעה אליו כשהיא עם ראייה מטושטשת. לחץ הדם גבוה. אז אל-מאטין מבקש: האם למישהו במקרה יש קצת שום? האנשים מחטטים בכיסים, אבל כלום. רק חתיכת תפוח מישהו מביא לו. לא עוזר. והאחרים, ממשיכים לשלוף תמונות של משפחות, חברים, אבות, ילדים חולים. קרובי משפחה וחברים חולים שלא נמצאים כאן בקאבול הבירה, אלא באזורים האחרים של אפגניסטן ולא הצליחו או בחרו שלא להגיע לכאן.
בשאר ערי אפגניסטן, מלבד הרופאים, חסרות גם תרופות בכמויות אדירות. האנשים מבקשים מאל-מאטין אבחון, רק ממבט רחוק, דרך התמונה. אישה, אמר, עם רזון קיצוני, מגיעה אליו עם התינוק שלה שכבר מחליף צבעים מרוב שמצבו גרוע. היא יודעת, זה כבר מאוחר מדי.
לפתע, אחד האנשים מתפרץ לכיווני וצועק עליי: "התקשורת הזרה, אתם, צחקתם ולעגתם כשנגיד הבנק המרכזי החדש מהטליבאן התיישב על שולחנו והניח עליו את רובה הקלצ'ניקוב שלו. אבל אתם סגרתם לנו את הכלכלה. חסמתם הכל! אז מי כאן הרוצח?!"
הקהילה הבינלאומית חלוקה מאוד. מדינות המערב ובכלל עדיין מתלבטות ביניהן כיצד לפעול באפגניסטן, האם להכיר בממשל הטליבאן החדש ואיך לנהוג בו. יש בקהילה הבינלאומית כאלה שחושבים שהפעלה מחדש של כל מנגנון הסיוע ההומינטרי הבינלאומי היא הדרך הנכונה, בעיקר גם כדי ללחוץ על הטליבאן ולמעשה, במעשים, לשכנע אותם ובעיקר להשפיע עליהם להתחיל ולכבד את זכויות האדם. אחרים בקהילה הבינלאומית שחושבים בדיוק ההפך; שהדרך הטובה ביותר ללחוץ על הטליבאן ולהשפיע עליו ועל המדיניות העוד-לא-ברורה-שלו, היא באמצעות המצור הזה, העצירה וההשהיה של הסיוע הבינלאומי לאוכלוסייה האזרחית.
מה אתה חושב, אני שואלת את אל־מאטין. הוא מסתכל עליי. הוא שולף את הטלפון הנייד שלו, מראה לי תמונות של ביתו. הוא ריק לחלוטין. הם מכרו את הכל. וחוץ מזה, הוא אומר, הבית עצמו כבר נחרב. לא נשאר ממנו כלום. "תגידי לי את, מה עוד אתם רוצים מאיתנו, האפגנים?"
הטלוויזיה משדרת וגם העיתונות פה מתפקדת, באופן שעשוי להפתיע רבים. עיתונאים זרים מסתובבים כאן יחסית ללא הפרעה, ובלי שום צנזורה כרגע. זה די מדהים, אבל במדינת הטליבאן יש חופש עיתונאי יותר מבמדינות כמו טורקיה ומצרים. בגלישה באינטרנט יש גישה לאתרים רבים שבמדינות מוסלמיות אחרות מעדיפים לחסום.
כאחת שביקרה ברצועת עזה, אני יכולה להעיד שכאן חופש העיתונות רחב יותר. לחמאס אכפת מכל מילה שכתב זר בעזה יכתוב עליו, והצנזורה בהתאם. מנגד, לטליבאן לא אכפת מה יכתבו – בין אם זה בגלל שגם ככה הרזומה בעייתי, ובין אם זו אופוריה של מי שהגיע לשלטון ולא מרגיש שהוא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד.
מנגד, עזה שוקקת חיים הרבה יותר מקאבול. בעוד שהעזתים נהנים מחוף ים ומבתי קפה, וניתן לראות רבים מהם מבלים בחוץ בכל שעה ביום – כאן המציאות הפוכה לגמרי. אין אטרקציות, אין חוף ים, אין סיבות לצאת מהבית אם לא חייבים.
בחור מקומי מתפרץ לכיווני וצועק עליי: "התקשורת הזרה, אתם, צחקתם ולעגתם כשנגיד הבנק המרכזי החדש מהטליבאן התיישב על שולחנו והניח עליו את רובה הקלצ'ניקוב שלו. אבל אתם סגרתם לנו את הכלכלה. חסמתם הכל! אז מי כאן הרוצח?!"
עם עזיבת הכוחות הזרים נראה שגם האינטרנט המהיר עזב את המדינה. החיבור לחשמל מאוד בעייתי. הפסקות החשמל תכופות מאוד והאינטרנט, אם וכאשר מצליחים להתחבר אליו, איטי מאוד ומסורבל. הדלק הוא הבעיה הגדולה. פשוט אין כמעט דלק ברחבי המדינה, קשה מאוד להשיג. וזה לא שאם אתה עשיר כאן אתה יכול בקלות למצוא דלק. מי שעשיר מנסה לברוח, לקנות לעצמו כרטיס יציאה בכיוון אחד כרגע. אבל מי שבוחר להישאר, גם אם יש לו אמצעים, נשאר לחיות עם אותם תנאים קשים. המדפים בסופרים ובמרכולים כמעט ריקים, במרכולים רבים אי-אפשר למצוא כמעט כלום.
למעט מיעוט טליבאני ששומר על ארשת פנים קשוחה, הרוב המכריע מתקשר ומסכים לשוחח. בינתיים, הם מתייחסים בצורה מכובדת לעיתונאים הזרים. בכל זאת, זה חלק מהאינטרס שלהם להיראות ככאלה שמשתפים פעולה עם העולם. המתונים יחסית שבהם – כן, יש זרם כזה אפילו בטליבאן – הם הפלג של המנהיג מוללה ברדר. החבר'ה האלה קוראים עיתונות זרה, מדברים עם כולם ועונים לשאלות עיתונאיות. רובם, אגב, באנגלית טובה מאוד.
כתוצאה מהחרם, הזמני אולי, שהעולם מטיל כרגע על אפגניסטן ועל השליטים החדשים מהטליבאן, הכלכלה המקומית נעצרה לחלוטין ורחובות קאבול עמוסים באנשים שמנסים למכור את כל רכושם, כל מרכולתם, כדי לנסות ולשרוד. אנשים יושבים ברחובות ומנסים למכור את תכולות ביתם, בתקווה לקבל קצת כסף כדי לשרוד. אל מחוץ לסניפי הבנק משתרך תור ארוך, המעטים שיכולים להרשות לעצמם, מקווים להספיק להוציא קצת כסף, בגבולות תקרת המאתיים דולר שהטליבאן מאפשר להם.
גם מול שגרירות איראן משתרך תור ארוך. השגרירות האיראנית היא כרגע בין הבודדות שהחליטה להמשיך ולהישאר פתוחה ואפגנים רבים מנסים לקבל ויזה כדי שיוכלו לעזוב את המדינה. בטליבאן מאפשרים זאת, בינתיים, אך גם קוראים לתושבים להישאר ולסייע להם לבנות את המדינה מחדש. השאלה הגדולה כאן היא איזו מדינה זו תהיה. אבל לילדים סביב סיר האורז השפוך בפארק יש דאגות יותר מיידיות. כמו איך שורדים את הלילה הקר הבא.
