סוף שבוע ראשון בבארי לאחר 7 לאוקטובר, קבלת שבת בחדר אוכל, הדלקת נרות וקידוש.
שלשום רכבתי דרך השדות לאתר הנובה: תמונות, שורות של תמונות, פרחים ודגלים. מאות צעירים שנגדעו חייהם בין רגע, נרצחו על ידי מחבלים במדינת ישראל, בשדות שלנו.
אתמול יצאתי לריצה בין מרבדי הכלניות. הייתי לבד, אני כבר לא זוכר מתי רצתי לבד בשיא הפריחה. וברקע רעשי המלחמה. בין אתר הנובה לקיבוץ עלומים נפרש כביש אחד, כביש 232, כביש הדמים. עדיין רואים את השחור של השריפות בשוליים, זכר לטבח באותה שבת.
שומעים את היריות, את התותחים הרועמים במלחמה בעזה. יש בעזה מפקדים, חיילים, בני אדם שמקריבים והקריבו את עצמם למעננו, למען אזרחי ישראל, תושבי הדרום, למען עתיד טוב יותר. מילת הקסם היא "אחריי" - חינוך לדוגמה אישית, לערכים, קוד סודי בלב שעובר מדור לדור.
שומע את הפצועים בבתי החולים אומרים שאולי היה אפשר אחרת, אולי היה אפשר להציל את החיילים ואת הפצועים באותו קרב. הם לוקחים אחריות. לאחריות אין משקל - זה לא פק"ל שלוקחים על הגב. "אחריי" זה המהות, התמצית המזוקקת של האחריות. זה מה שמאפיין את הערכים של כל מפקד בצה"ל. איפה אותם ערכים קיימים בפוליטיקה? איפה האחריות של הממשלה?
תוך כדי הריצה, כשהרגליים נושאות אותי בשבילי האזור, אני חושב על הפער בין הלוחמים לפוליטיקאים, הפער בין ההקרבה לברברת, בין הנתינה לסיסמאות. 1,400 נרצחים, 136 חטופים וממשלת ישראל לא לוקחת אחריות. הם רוצים רק סמכות. זאת הסיבה שחייבים להחזיר את האמון של העם במנהיגיו.
חיים יליןצילום: הרצל יוסףאני לא מאשים ולא מחפש אשמים, גם ועדת חקירה לא תחזיר את הנרצחים והחטופים. אני מחפש את ההנהגה שתגיד "אחריי" ותיקח אחריות. אני מחפש הנהגה עם ערכים שתוביל לאחדות ולחברת מופת. אני מחפש 120 חברי כנסת שמייצגים ומוכנים להקריב את עצמם למען עם ישראל, בלי פחד ובלי מורא על הכיסא והקריירה הפוליטית שלהם.
כנסת ישראל, ממשלת ישראל - למען מדינת ישראל, למען הנופלים ומשפחותיהם, חייבים לצאת לבחירות לפני 7 באוקטובר 2024. אנחנו חייבים להיות ראויים לקורבן של הנופלים.
