כמו טנק של ולדימיר פוטין באוקראינה ממשיכה הקואליציה בראשות בנימין נתניהו לשכשך בבוץ לעבר שום מקום. אם בליל המדגמים ב-1 בנובמבר היה מישהו מספר לו שכך יתנהלו החודשים הראשונים לקואליציה ההומוגנית ביותר שגיבש, הוא היה דוחה אותו בביטול. אולי אפילו בזלזול. המו"מ הקואליציוני - שאמור היה להיות חד ומהיר - נמרח, נמתח ונשרך באופן שבישר על הבאות, והנה, ממשלת נתניהו השישית, זו שרק נעמדה על רגליה אחרי ארבע שנים שבהן זחלו אנשיה בין קמפיינים אינסופיים לבין שלטון פריטטי – רועדת ומועדת.
גם התומכים הנלהבים ביותר של המהפכה המשפטית, שמהווה את הדגל המרכזי של הימין בחודש האחרון, לא שיערו לאן יידרדר המצב. ברקע המחאה מצביעים הסקרים על כך שמפלגת הליכוד ממשיכה להשיל מעצמה מנדטים, ומלמעלה מרחפת השאלה אם מעבר לגרעין הקשה יש בכלל ציבור משמעותי שתומך בשינויי החקיקה הדרמטיים.
ההערכה בליכוד היא שיש ציבור גדול שלא מצליח להבין את התועלת מול הנזק, ואת ההתעקשות על סדר העדיפויות שמציב בראש את הסוגייה המשפטית-משטרית על פני נושאים ביטחוניים, כלכליים ואחרים: הטרור גבה את חייהם של 14 נרצחים יהודים תוך חודש, הריבית קורעת לישראלים את הכיס, השקל עושה קולות של סוף שנות ה-90 וההייטק שולח קולות מצוקה לכל עבר. שום דבר מאלה לא גורם לשר המשפטים יריב לוין וליו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן לרמוז שיש בכוונתם לעצור. להיפך: השניים נחושים להמשיך קדימה. הם פועלים בתוך תיבת תהודה של אנשי ימין שמחזקים ומנשימים את הרפורמה, וזאת בזמן שרבים מחברי סיעת הליכוד, אולי גם נתניהו עצמו, היו רוצים להאט את הקצב שלה ואפילו לעצור את חלקה. אלא שלהגיד את זה בפומבי, און רקורד, הם לא יכולים.
השבוע פרסם ביביסט מוכר, אחד המזוהים ביותר עם נאמנות טוטאלית לנתניהו, סרטון ברשתות שבו הבהיר שהרפורמה מעניינת לו את ה-&#@. כמוהו יש לא מעטים; ליכודניקים שצפו השבוע חסרי אונים בעוד שני פיגועים רצחניים שגבו את חייהם של שלושה בני אדם, במשכנתאות המטפסות, ביוקר המחיה המשתולל. המציאות הזאת טופחת על פניהם והם מתקשים להבין את האובססיה לרפורמה ואת הקצאת המשאבים האנושיים והקשב הציבורי אליה בלבד.
נתניהו במלכוד. הוא מבין שכל יום שבו הוא ממשיך ללא עצירה להידברות - המצב של הליכוד מחמיר. וממילא, זה לא שבאופק מחכה לו קואליציה יציבה ששורשיה בכנסת נטועים היטב. להיפך. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מקים לעצמו אוטונומיה. הוא פועל במרחב באופן עצמאי ויחד עם חבריו ממשיך לאגף את נתניהו מימין כאילו היו באופוזיציה. ביהדות התורה הכריזו על משבר עקב אי-כיבוד הסכמים והעבירו לליכוד מסר: "חפשו אותנו בהצבעות". כאילו כל זה מספיק, כמעט מדי יום נוחתות על נתניהו התבטאויות קיצוניות של שותפיו – אחד משבח פוגרום בעיירה פלסטינית, האחר מבקש למחוק אותה. בארה"ב מקשיבים לקולות האלה בזעזוע ומאותתים לו ללא הפסקה. ההזמנה המבוששת מג'ו ביידן להגיע לבית הלבן היא מסר מנומס אבל כואב.
(צילום: משי בן עמי, ירון ברנר)
בינתיים המשך הדיונים על הרפורמה בוועדות בכנסת מגדיל את מעגלי המחאה שמתרחבת באופן אקספוננציאלי. בכירים בליכוד מעריכים שאם זה היה תלוי רק בנתניהו, הוא היה מעוניין לחתוך, אולי אפילו מהר, או לכל הפחות לחתור למהלך שירגיע את הרוחות. אבל איך עושים את זה? איך עוצרים בלי שהדבר יתפרש ככניעה מוחלטת לשמאל?
אמש (חמישי) דווח בחדשות 13 שנתניהו התכוון בהצהרתו לתקשורת ביום רביעי להודיע על עצירת החקיקה לשבוע לצורך הידברות. על פי הפרסום, השר לוין איים בהתפטרות ונתניהו ויתר. הדיווח הזה מתיישב היטב עם ההתרשמות הכללית של בכירים בליכוד מהלך הרוח של נתניהו, שלא מבין איך התגלגל לאירוע כה מורכב בכל החזיתות.
כרגע האופוזיציה לא מגישה לנתניהו סולם כדי לרדת מעץ הרפורמה, אבל יש בליכוד מי שאומרים שלא יופתעו אם החקיקה תיחסם ככל שהמחאה תגבר. "ייתכן שיאשרו שני סעיפים בלבד וזאת תהיה הפשרה, ללא הידברות", אומר גורם המעורב בחקיקה.
גם במקרה הבלתי סביר שהרפורמה תיחקק במלואה, קיים סיכוי יותר מסביר שהיא תיפסל בבג"ץ, מה שיוביל למשבר חוקתי מטריד. כאן תתעורר שוב השאלה: האם זה בכלל יזיז לציבור הימני המתון? אפשר כמעט לשמוע את התפילות השקטות של רבים מהח"כים בליכוד המבקשים לגמור עם הסיוט הזה. אפילו אם יהיה זה בג"ץ המושמץ שייחלץ אותם מהבוץ.
