האם ראוי להביא ילדים לעולם המתמודד עם בעיות שעלולות להביא אותו לקיצו? השאלה מתחזקת כשאחת הטענות גורסת שהילודה עצמה מגבירה באופן משמעותי את משבר האקלים. לכאורה, אחת הדרכים שבהן יכול האדם לפעול למיתון המשבר היא ללדת פחות ילדים (יחד עם פעולות אחרות כהימנעות מאכילת בשר, ויתור על רכב פרטי וצמצום הטיסות). לצורך דיון בכך נתאר בקצרה את ההיסטוריה של חוזי המשברים העולמיים, ונתחיל בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
ב-1967 פורסם ספרם של האחים פאדוק תחת השם מעורר החלחלה "רעב 1975! ההחלטה של אמריקה: מי ישרוד?". על פי הספר, שהתבסס על עובדות ומחקר מדעי, ב-1975 צפוי היה להתחיל רעב במדינות המתפתחות שיסתיים בשואה עולמית.
שנה אחר כך, ב-1968, פרסם הביולוג היהודי-אמריקני פול ארליך את ספרו "התפוצצות האוכלוסין", שבו הזהיר ממשבר מזון עולמי, וצפה מגיפות ומלחמות עקובות מדם שסופן מי ישורנו. ליתר דיוק, הוא צפה כי "מאות מיליונים של אנשים ירעבו למוות".
ב-1972 יצא לאור מחקרה של קבוצת מומחים מ-MIT בשם "מגבלות על צמיחה", שעשה שימוש במודלים מתמטיים מתקדמים על מנת לחזות את העתיד. על פי המחקר, כמות הזהב הייתה אמורה להיגמר ב-1981, נפט ב-1992, אדמה ראויה לעיבוד בשנת 2000, והציוויליזציה עצמה להסתיים אי-שם בשנת 2070.
השאלה איננה האם ללדת ילדים, אלא מה יעשו אותם ילדים. האם אלו רק יצרכו משאבים בלא להחזיר לחברה, או דווקא יתקנו עולם ויעזרו לזולת?
כל אלה הלכו בעקבותיו של תומס מלתוס, שפרסם ב-1798 את ספרו המפורסם "על עקרון האוכלוסייה". טענתו הייתה פשוטה: אוכלוסיית העולם מכפילה עצמה בטור הנדסי. המזון, לעומת זאת, מבוסס על האדמה ששטחה בכדור הארץ קבוע. אין מנוס לכן מהקביעה שבסופו של דבר לא יהיה מזון לאוכלוסייה והתוצאה תהיה מחסור ורעב שייגרמו לקטסטרופה. רואי השחורות שאחריו דיברו לא רק על מזון אלא על "משאבים שאינם מתחדשים". אלו כללו קרקע, מים, נפט, יערות האמזונס, משבר האקלים, זיהום האוויר והאוקיינוסים, אבל העיקרון נשאר זה: יותר מדי אנשים על פחות מדי משאבים.
אולם כל התחזיות התבדו, ובכישלון קולוסאלי. בימי מלתוס מנתה אוכלוסיית העולם כמיליארד בני אדם, ואילו כיום היא עומדת על כ-7.8 מיליארד. למותר לציין שאיש מנביאי הזעם לא האמין שכדור הארץ ישרוד כמות כה גדולה של בני אדם.
ולא רק שמספר כזה של אנשים חי היום על כדור הארץ. הוא גם חי מצוין. על פי כל המדדים הידועים, אנו חיים טוב יותר מאבותינו. תמותת התינוקות ירדה פלאים ותוחלת החיים כמעט שילשה את עצמה. גם איכות החיים השתפרה, כולל גישה למחסה, למים נקיים, לטיפול רפואי, לאנרגיה זולה ולמזון בריא (הבעיה כיום היא אכילת יתר והשמנה חריפה, ולא מחסור במזון). ועוד לא דיברנו על חינוך חובה, ביטול עבודת ילדים, חיסול העבדות, היחס לבעלי מוגבלויות ועוד. בקצרה, השמועות על סוף העולם היו מוגזמות במקצת.
מה קרה? היכן טעו כל המומחים המדעיים?
אחת הדעות הרווחות היא שמדובר בפתרון זמני. המהפכה הירוקה בחקלאות, יחד עם עיבוד שטחים שנחשבו כלא ראויים, יחד עם ניצול יתר של משאבים, הצליחו לדחות את הקץ. קרי, הקטסטרופה תגיע למרות הצלחת האנושות לדחות אותה במעט.
אולם מנגד עומדת אסכולה הגורסת את ההיפך לחלוטין. לשיטתה, דווקא ריבוי בני האדם הוא שהצליח לשפר את מצבה של האנושות. אין לנו יותר מדי בני אדם, אלא פחות מדי, וכל המרבה הרי זה משובח. הבולט באסכולה זו היה ג'וליאן סימון, כלכלן יהודי-אמריקני (1998-1932), בעל אהבה למספרים, טבלאות ונתונים. הוא הציג ראיות חוזרות ונשנות לכך שריבוי האנשים שיפר את מצב האנושות ולא הרע אותה.
היצירתיות האנושית היא משאב לא מוגבל שלעולם איננו כלה. לכן, ככל שיש לנו יותר אנשים, האנושות עשירה יותר. לפי סימון, בטווח הארוך איכות ותנאי החיים של רוב האנשים ברוב המדינות ישתפרו
יש הרואים זאת כמחלוקת בין כלכלנים לביולוגים. בעוד הביולוגים רואים בכל אדם פה אוכל, ונטל המשמיד משאבים מוגבלים, הכלכלנים רואים בו מוח וכישרון המייצר משאבים. לדברי סימון, משאבים לא צומחים על העצים. אנשים בונים אותם ומייצרים אותם. אם ייווצר מחסור במשאב מסוג אחד, יימצא פתרון על ידי שימוש במוצר אחר, זול יותר וטוב יותר.
היצירתיות האנושית היא משאב לא מוגבל שלעולם איננו כלה. לכן, ככל שיש לנו יותר אנשים, האנושות עשירה יותר. תחזיתו של סימון הייתה ברורה. בטווח הארוך איכות ותנאי החיים של רוב האנשים ברוב המדינות ישתפרו וילכו. הוא טען שתוך 200-100 שנה, רוב האנושות תחיה טוב יותר משאנו חיים כיום במדינות המערב.
מעטים מדברים כיום, בשנת 2021, על התפוצצות האוכלוסין. לפי כל התחזיות תקטן אוכלוסיית העולם אחרי שתגיעה לשיאה בעוד שנים בודדות. הסוגייה הבוערת כיום היא בעיית האקלים. הקונצנזוס המדעי הוא שמגמת ההתחממות ב-100 השנים האחרונות מקורה בפעילות אנושית (אם כי לא כל המדענים מסכימים לכך). פעילות זו מורכבת מגורמים שונים דוגמת שימוש בדלק לתחבורה, משק החי (בעיקר גידול בקר) וגורמים נוספים. אין ספק כי ריבוי בני האדם מגביר את הפעילות האנושית וממילא את ההשפעה על האקלים (בעיה זו הועלתה עוד על ידי ארליך ואחרים, אלא שאז הייתה זו רק אחת משלל הבעיות שנגרמו לדעתם בשל ריבוי האוכלוסין).
אלא שהוויכוח על התפוצצות האוכלוסין נכון גם לבעיית האקלים - עודף אנשים על פחות מדי משאבים. מי צודק? האם יש לנו דרך אמיתית לדעת? האנושות הוכיחה שהיא יכולה להתמודד עם מספר אנשים שדורות קודמים לא העלו על דעתם. עד עתה נראית דעתו של סימון עדיפה, אך אין לנו כל ביטחון שהצלחה זו תמשיך לנצח.
אולם נקודה אחת דומה כמוכחת. שיתוף הפעולה בין אנשי החברה חשוב יותר ממספרם. ככל שהחברה עתירת יידע וכישורים, ומשתפת פעולה, כך גם יותר אנשים יוכלו לחיות בשטחה, והיטב. כך גם תוכל להתמודד יותר עם בעיות מכל סוג שהוא, כולל בעיות האקלים. לצערנו גם ההיפך הוא הנכון.
אם נחזור לשאלה שבה פתחנו, נראה שהתשובה ברורה. יכול אדם לשאול עצמו: האם לפתרון בעיות העולם והאקלים בתוכן יש צורך לא ללדת ילדים, או דווקא ללדת הרבה? התשובה היא שהשאלה כנראה איננה רלוונטית. השאלה איננה האם ללדת ילדים, אלא מה יעשו אותם ילדים. האם אלו רק יצרכו משאבים בלא להחזיר לחברה, או דווקא יתקנו עולם ויעזרו לזולת? האם פעולותיהם של אותם צאצאים יתרמו לעולם או יפגעו בו?
ד"ר אברהם טננבויםזוהי השאלה הנכונה. התמזל מזלנו שאנו חיים בעולם שבו יש בני אדם רבים, מה שמאפשר לנו לתכנן בקלות את גודל משפחתנו. פריבילגיה שהייתה קשה הרבה יותר לו חיינו לפני 1,000 שנה ואפילו לפני 100 שנה.
להורים המתלבטים מוצע לשאול אם לדעתם תורמים הם לעולם יותר משהם מקבלים. אם הם מבין התורמים, מדוע לדעתם ילדיהם לא יוכלו לעשות כן? ואם אינם תורמים, האם יכולים הם לחנך את ילדיהם כך שהם יהיו בין התורמים? ההחלטה היא אישית לחלוטין, אבל בוודאי איננה קשורה כהוא זה למשבר האקלים ו/או משברים אחרים.
- ד"ר אברהם טננבוים הוא מורה מן החוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
