הצעת "חוק יסוד: לימוד התורה" חוללה סערה של יום, אולי יומיים. חבל. מוטב להתעכב עליה עוד כמה ימים, אפילו חודשים. זו הצעה שמחייבת ישראלים להביט מחדש בחזון הציוני ולשאול לאן פניו. "אלו שיקבלו על עצמם להתמסר ללימוד תורה... ייחשבו כמי שמשרתים, שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי", נכתב בהצעת החוק. אפשר להתייחס לדברים האלה כאל אמירה טקטית. נכון להתייחס אליהם כאל עמדה מהותית.
כשהתברר שהצעת החוק מונחת על השולחן, הסערה נגעה לשתי שאלות טקטיות. הראשונה, המשעממת, היא שאלת העיתוי. יום לאחר העברת חוק צמצום עילת הסבירות. או כמו שכתב ח"כ מתן כהנא: "אחיי החרדים, אתם באמת חושבים שאתמול היה היום הנכון?".
השאלה הטקטית השנייה נוגעת לא לעיתוי אלא לתכלית. "חוק עוקף גיוס", כינה אותו ח"כ גדי איזנקוט. הגישה הזאת מתמקדת במה שהחוק נועד לעשות: למנוע את האפשרות לגייס בחורי ישיבות. אם מתייחסים אליו כאל כלי עבודה, ולא כאל נושא של חזון, שוב מחמיצים את הדיון החשוב.
מהו הדיון החשוב? הוא על השאלה אם לימוד תורה הוא מימוש של רצון פרטי או של משימה מדינתית. האם האברך הוא שליח שלכם ושלי? לחרדים יש קייס חזק: דורות רבים מימשו לומדי תורה את מה שנתפס כייעוד המרכזי של העם היהודי. תלמוד תורה כנגד כולם. הציונות החליפה אותו במעשה הלאומי. גיבוריה היו המדינאי בנימין זאב הרצל, האסטרטג דוד בן גוריון, החלוץ יוסף טרומפלדור, מנהיג המחתרת מנחם בגין. היו לה כמובן גם משוררים והוגים, אך רוב אלה יצרו בשירות הייעוד החדש. הם הביטו בנוסטלגיה וברחמים על תלמידי התורה הספונים בחדרים חשוכים.
הציונות החילונית נטשה את התורה כמעט לגמרי לטובת הגשמה; הציונות הדתית שימרה את התורה מתוך חיבור להגשמה. את אלה כמו גם את אלה מאתגרים החרדים. הם מעולם לא התמסרו לייעוד הציוני, לא לזה שביטא נטישה של התורה, ולא לזה שקבע עיתים לתורה. מנהיגיהם מחזיקים במצפן המצביע על יעד אחר, והם לא מתבלבלים בדרך.
שמואל רוזנרעל היעדים שלהם שווה לדבר משום שהם מציבים אתגר לרוב הציוני. רוב גדול של ישראלים מזהה את השירות הצבאי כביטוי של זהות יהודית-ציונית. השירות בצה"ל אינו עניין פורמלי – הוא לא דומה לתשלום מסים או לנסיעה במהירות המותרת. זוהי חובה אזרחית שקיבלה מעמד של מעין-קדושה. להיות יהודי טוב פירושו לשרת בצה"ל. זה מה ששבעה מכל עשרה יהודים בישראל סבורים.
"חוק יסוד: לימוד תורה" מבקש לעקר את הקדושה המיוחדת, הבלעדית, של השירות הצבאי. הוא מבקש להעמיד לצידה קדושה מתחרה. הוא מבקש לומר: טרומפלדור החלוץ בגליל ומוישל'ה שנשאר בכולל של היישוב הישן בירושלים - שווי מעמד הם. חבל לבטל את הטענה הזאת בוויכוח על טקטיקה. שווה לנסות להציע לה מענה מהותי. לנמק מחדש מדוע בישראל השירות בצה"ל מקודש ונעלה יותר מלימוד התורה.
- שמואל רוזנר הוא עורך אתר המדד, פרשן כאן חדשות, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומחבר הספר "#יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית" (עם פרופ' קמיל פוקס)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
