יותר מעשור אני חוקרת את מפעל פרס ישראל - היוקרתי ביותר המוענק מטעם המדינה לאזרחיה מזה שבעה עשורים. ראיינתי מאות שופטי ועדות, כלות וחתני פרסי ישראל, ממליצים לפרס וחולמים עליו. לצד הסברים מלומדים הספקתי לשמוע גם אין סוף תירוצים קלושים המבקשים לנמק או להצדיק אי-זכייה בפרס. ומבין כולם, נדמה לי שהריאיון של רבקה מיכאלי שפורסם כאן בראש השנה, שכלל האשמות חסרות שחר ביחס להתנהלות המוסד – היה אחד המקוממים ביותר.
הטענה של מיכאלי, שלפיה חברותה באגודת הידידים של ארגון "שוברים שתיקה" ובארגון "בצלם" מונעת ממנה לקבל את פרס ישראל, היא משוללת כל יסוד. לראיה, על כלותיו וחתניו של הפרס נמנים שורה ארוכה של ישראלים שהיו מזוהים עם שמאל או עם שמאל רדיקלי, ואף היו או הפכו חברים באותם ארגונים ממש. למשל, בין חברי שוברים שתיקה נמנים זוכי פרס ישראל כמו דני קרוון, פרופ' זאב שטרנהל, רם לוי, פרופ' אבישי מרגלית, פרופ' עודד גולדרייך, דויד גרוסמן, מיכל נאמן, אלכס ליבק ואוהד נהרין (רשימה חלקית). יש גם זוכי פרס ישראל החברים או הפכו חברים ב"בצלם", כמו דליה רביקוביץ, פרופ' אמנון רובינשטיין, יזהר סמילנסקי, א"ב יהושע ומכרם חורי (יש עוד).
כותרת הריאיון עם מיכאלי הייתה "אני יודעת שלא אקבל פרס ישראל. אני מעדיפה חתרנות על פני פסל". מילון אבניאון מגדיר את המושג "חתרנות" כך: "פעולות חתירה תחת מישהו או תחת מוסד או שלטון כדי לערערם, פעולה בחשאי נגד אחר". מילון מילוג מתאר את המושג במילים "ערמומיות" ו"תככנות". לפיכך לא ברור איך ומתי התעצב אצל מיכאלי המושג כבעל קונוטציות כה חיוביות.
ההצהרה שלה מעוררת שתי שאלות מתבקשות. הראשונה היא איפה זה מעמיד את שופטי הוועדה? כלומר, האם הם חוטאים למומחיותם המקצועית ובוחרים את הזוכים בפרס ישראל על סמך העמדות הפוליטיות של מועמדים או חברותם בארגונים ולא על סמך שיקולים מקצועיים? השאלה השנייה היא האם כלות וחתני פרס ישראל לדורותיהם הם רק מודלים לאומיים שהעדיפו "פסל" על פני "חתרנות"?
התשובה לשתי השאלות הללו שלילית. פרס ישראל היה ונותר היוקרתי ביותר בארץ. הוא מעולם לא התהדר במענק כספי מחמיא במיוחד בהשוואה לפרסים ישראליים מוערכים אחרים, אלא טווה את יוקרתו בזכות הקפדה על רמה מקצועית בלתי מתפשרת. מנגנון הפרס הקפיד במרוצת השנים לזקק את המצוינות כקריטריון בלעדי לזכייה.
ד"ר אור ברקהניסיון לצמצם אותו לכדי "פסל" מבזה את שופטי הוועדות ופוגע בשורת כלות פרס ישראל וחתניו. יתרה מכך, הניסיון לגמד אותו גם מזלזל ברעיון הגדול העומד בבסיסו, רעיון שאותו הגה בתחילת שנות ה-50 שר החינוך וחתן הפרס העצמו, פרופ' בן-ציון דינור, ולפיו "מתן פרסי ישראל ביום העצמאות בא להדגיש את הקשר הפנימי האורגני בין עצמאות מדינית ובין עצמאות רוחנית. קביעת הטקס ביום העצמאות באה להזכיר לעם חזור והזכר כי עצמאותו של עמנו תלויה בעוצמתו הרוחנית ואין עוצמה רוחנית לעם אם אין העם שוקד על עצמיותו".
עבור מיכאלי, המוסד לפרסי ישראל איננו אלא פסל ש"חתרנות" עדיפה עליו. אלא שמדובר במוסד המוקיר את גיבורי המדע והרוח של החברה הישראלית, ובהנחה שלכולנו יש אינטרס בטיפוחו ובשימורו, לא ראוי להוציא את דיבתו.
- ד"ר אור ברק היא מחברת הספר "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
