המופע המביש של אלמוג כהן
(מתוך הפייסבוק)
בתחילת השבוע פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו ציוץ בחשבון הטוויטר שלו תחת הכותרת "מחזירים את הביטחון לתושבי לוד". בציוץ, שלווה בתמונה מלשכתו, הוא סיפר לעוקביו שקיים פגישת עבודה עם ראש עיריית לוד יאיר רביבו ועם ראשי הקואליציה. "סיכמנו לקדם את תוכניתו לחיזוק המשילות והשבת הביטחון האישי לתושבים", נכתב. "במסגרת התוכנית אנחנו נתגבר כוחות בעיר וניתן תמריצים לשוטרים שעובדים בה".
מהתבוננות בתמונה הדי שגרתית שפורסמה מתוך הפגישה הזו, אפשר לחשוב בטעות שהאלימות ברחובות לוד – עיר מעורבת – היא לא בעיה של תושביה מהחברה הערבית, ובטח שלא בעיה של הנשים שמתגוררות בה. אבל הפער בין התמונה הזו לבין המציאות בשטח זועק, וכל מה שהיא מלמדת זה על הייצוג החסר של האוכלוסיות הללו בממשלה וסביב שולחנות קבלת ההחלטות – גם כשמדובר בהחלטות שישפיעו באופן משמעותי על חייהן.
אבל נראה שזה יותר מייצוג חסר, אלא הלך רוח: לא היה ניתן לצפות בשידור החי שפרסם אתמול (שלישי) לפנות בוקר ח"כ אלמוג כהן (עוצמה יהודית) בעמוד הפייסבוק שלו בזמן ההצבעה במליאת הכנסת, מבלי להצטמק ולהתחלחל. במופע של גזענות, שאיפשר הצצה קטנה לזלזול שהוא חש כלפי חברי הכנסת מהמפלגות הערביות, הוא השמיע קולות לעברם, כאילו הם בהמות.
"אוסקוט, סגור ת'תריס", אמר לח"כ עופר כסיף והוסיף קולות השתקה. ועל ח"כ אחמד טיבי, רופא במקצועו, אמר: "לא הייתי נותן לו לטפל לי בכלב". הוא הסביר לחברי הכנסת סביבו, בהם מאי גולן מהליכוד ויו"ר ש"ס אריה דרעי, כי "אתה מדבר איתם בשפה שלהם, הם מבינים אותך, כמו כבש. אני לא אומר להם שקט בעברית כי הם לא מבינים עברית". גולן אמרה לו להגיד "ברה" לח"כית נוספת מהאופוזיציה, אז הוא הסביר: "ליהודים אני לא צועק 'ברה', רק גזגזי".
זה מבעית. המסרים האלה, שהועברו בשידור חי לציבור הרחב מחבר כנסת בישראל, ובידרו את הח"כים שסביבו, מטפטפים ברגעים אלה ממש לחברה שלנו כמו רעל. הם מכשירים התבטאויות גזעניות ואפליה – אם זה לגיטימי בממשלה, זה לגיטימי ברחובות. אם מותר לח"כים להתנהל בצורה כזו, אז בטח שמותר לאזרח הקטן. וכן, זו פגיעה בזכויות אדם, וכן, בהיעדר מערכת משפט עצמאית וחזקה – לא יהיה מי שיגן עליהם.
הדר גיל-עדצילום: יריב כץלפני כמה שבועות ביקרתי בטייבה ודיברתי עם משפחות של אזרחים שנרצחו בשנים האחרונות על רקע השתוללות הפשיעה בחברה הערבית. אחד הנושאים שעלה לאורך כל השיחות זה הצורך להשקיע בנוער כדי להילחם באלימות. "נוער מידרדר לפשיעה כשהוא מרגיש שאין לו אופק", הסבירו לי. "הרבה יותר קל לבן 18 להתקבל לארגון פשע כשהמדינה לא נותנת לו הזדמנות אחרת".
מאז אתמול אני לא מפסיקה לחשוב על הנערים והנערות בחברה הערבית שנחשפו לסרטון המקומם הזה. אלה שגם ככה חיים בעוני מחפיר, בתשתיות לקויות, שגם ככה מתמודדים עם פערים בחינוך וברווחה. שגם ככה חיים בתחושה שאין להם סיכוי שווה. שמבינים שלא רק שלאף אחד בממשלה הקיימת אין נכונות לקדם עשייה כדי לשפר את איכות החיים שלהם, שלא רק שמסתכלים על נבחרי הציבור שלהם בכזה זלזול ולעג. בקרוב, כך נראה, לא תהיה מערכת משפט שתגן על הזכויות שלהם – אותן זכויות שנראה שלאף אחד לא דחוף לקדם. שמרגישים, עכשיו יותר מתמיד – שאין להם אופק.
- הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
