אל הסבב השני של החזרת העוברים המופרים שלה בבית החולים אסותא בתל-אביב, הגיעה ראשת העיר ירוחם טל אוחנה בתחושה בלתי מוסברת של אופטימיות. בספטמבר האחרון כבר הייתה בוגרת של שנתיים מייסרות, רצופות טיפולים ובדיקות, שבמהלכם התברר לה כי היא סובלת מבעיה רפואית שמקשה על התהליך, מחייבת התייעצות ממושכת עם מומחים, ועלולה לא רק להאט אלא גם לסכן אותו. זאת הייתה הסיבה שהיא החליטה הפעם לא לשתף איש, להתמודד לבדה עם הבשורה - תהיה אשר תהיה, לצמצם למינימום את מספר שותפי הסוד, ולהשאיר לעצמה מרחב פרטי יחסי שכל ראשת עיר זקוקה לו במצבים נדירים כאלו, במיוחד אם היא רווקה דתייה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשהיא עדיין מתאבלת על היריון שהסתיים ביוני האחרון בתום סבב ראשון של החזרת עוברים, נכנסה אוחנה לסבב נוסף, אבל רגע לפני שנפרדה ממכשיר הטלפון שלה והפקידה אותו בידי אחת האחיות, נכנסה הודעה קולית מנינט, קשישה מרוקאית וידידה קרובה שלה מהעיר: "אני כבר בבגד של בית חולים, מאזינה להודעה", נזכרת השבוע אוחנה (38), "ואני שומעת אותה אומרת, 'טל, חודש טוב, הדלקתי עלייך נר'. היא לא יודעת כלום, אין לה מושג שאני בכניסה לאסותא, ושעוד רגע אני עוברת פרוצדורה רפואית של החזרת עוברים. ככה אני זוכרת שזה היה ראש חודש אלול".
כמו שאר המועדים החשובים בחייה, מקבל גם האירוע הזה תוקף של תאריך עברי ועדיף בעל משמעות יהודית: "את הבשורה על הטיפול הראשון שלא הצליח, קיבלתי ביום צום תשעה באב", היא אומרת, "התפרקתי, אמרתי לעצמי, 'טוב, הקדוש ברוך הוא, אין יותר מהרגע הזה שיכול ללמד אותי מה זה חורבן הבית'". שלושה שבועות לאחר מכן, נכנסה שוב לנוהל ספירה לאחור: "את ההפריה השנייה עברתי בראש חודש אלול. שבועיים לאחר מכן, בי"ד באלול, הלכתי לבדיקת דם".
בלילה שקדם לבדיקת ההיריון הגורלית כמעט שלא ישנה, בשש בבוקר התייצבה בביתה של האחות שגרה לא רחוק ממנה והפכה לחברה אישית עקב מומחיותה בהוצאת דם מוורידים דקים ועקשניים, אחר כך נסעה למשרדה ונכנסה לפגישה עם משקיעים שהגיעו במיוחד ממרכז הארץ. היא הרגישה מוכנה להתמודד עם המתח המוכר של מעגל הציפיות והאכזבות במציאות חייה, קיוותה לדחוס ליומנה אינספור משימות משככות תודעה, ולמלא בשלל אתגרים מקצועיים את השעות שיחלפו עד שתדע בוודאות אם הספיקה לעלות על רכבת האימהות.
שעה לתוך הפגישה, כבר נבלעה בשגרה המוניציפלית, אבל כששמעה פתאום את הרטט של הנייד שלה על השולחן במהלך הפגישה והציצה בו לשנייה, קלטה מיד שזו האפליקציה של קופת חולים שמאותתת על עדכון. בעודה ישובה מול האורחים החשובים מיהרה ללחוץ על המסך ולפתוח את ההודעה: "אני נכנסת לאפליקציה, רואה את התוצאה ולא מאמינה", היא נזכרת, "אני עושה צילום מסך תוך כדי הישיבה ושולחת בווטסאפ לארבעה חברים - כולם חברים רופאים ואחיות מירוחם, באותו נוסח, 'תגידו מה זה אומר?' וזהו, כולם עונים לי אותו דבר: 'את בהיריון'".
פרט למנכ"ל העירייה שישב לצידה משך כל אותה פגישה, לא ידע איש בחדר כי האישה מולם צולחת בשניות אלה קפיצה אדירה במסעה אל האימהות, ושהחיוך על פניה החיוורות עשוי בהחלט להעיד על כך שקיבלה כרגע בשורה משמחת במיוחד. "אני יוצאת החוצה", היא מתארת, "ומתקשרת לאמא, היא בוכה את חייה, אני חוזרת פנימה אחרי דקה והישיבה נמשכת, עולם כמנהגו נוהג".
7 צפייה בגלריה
''אני מתה מפחד, כי אני מבינה שאני הולכת לקראת משהו שיש בו אי-ודאות גדולה''
(צילום: אורן סממה)
רגע, מה הרגשת?
"כלום, לא מעכלת עד היום".
והיום, בחודש שישי להיריון, ויותר משלוש שנים כראשת עיר, את כבר מוכנה?
"נראה לי שלא. נראה לי שאני צריכה ללמוד עוד כל כך הרבה. אבל אני יותר מוכנה ממה שהייתי, אני מוצאת את עצמי פתאום עוטה על עצמי משקפיים של 'תראי מה המציאות מזמנת לך, ותביני איך זה קשור קשר ישיר לדבר המדהים הזה שהולך לקרות לך בעוד כמה חודשים'".
את ראשת העיר הראשונה במדינת ישראל שנכנסת להיריון ועתידה ללדת תוך כדי כהונתה בתפקיד, את גם הצעירה ביותר ומוכרת מאוד – תואר מחייב, זה משפיע עלייך?
"אני מתה מפחד, אבל לא בגלל הציפייה החיצונית ממני. אלא כי אני מבינה שאני הולכת לקראת משהו שיש בו אי-ודאות גדולה, ואני תוהה האם כשיהיה לי פחות זמן - ובוודאות יהיה לי פחות זמן - האם אעמוד בציפיות של עצמי? אני בשלב בקריירה, בקדנציה, שבו אני צריכה להוציא לפועל תהליכים שהבשילו במהלך שלוש שנים של עבודה מאומצת, ואני לקראת בחירות.
"זה קל להיות 'ציפייה גדולה', אבל המבחן האמיתי הוא להיבחר לקדנציה שנייה, ואני פתאום אומרת לעצמי, 'אני רוצה להיות אמא טובה', 'אני רוצה להיות אמא מעורבת', אני מדקלמת את המחקרים על מוביליות חברתית בכל הרצאה שלי, ואני רוצה לדעת שבסוף בתוך ביתי שלי, אני אהיה אמא ראויה, ואעשה את הכי טוב שאני יכולה".
את יוצאת לדרך של הורות לבד, בלי בן זוג, לא חוששת?
"תמיד ידעתי שאני רוצה להקים בית כדת משה וישראל, ואני עדיין רוצה. ידעתי שגם אם אני נאלצת לשנות את סדר הדברים כי נכפתה עליי מציאות רפואית מסוימת, אני אקים בית שיהיו בו אבא ואמא".
זה עוד יקרה את אומרת?
"זה בדרך. זו מציאות שמתהווה, כי לא ויתרתי עליה לרגע באף שלב".
את ההיריון שלה צריך לספור ביחס לוותק שצברה בתפקידה: הוא התחיל כשהייתה שנתיים ותשעה חודשים לתוך הקדנציה, ויסתיים עם הלידה הצפויה באביב - העונה שבה מתחילים להריח בישראל את ניחוח הבחירות לרשויות המקומיות, שייערכו ב-2023. הניסיון המוכח של ניהול משברי קורונה עירוניים במקביל לטיפולי הפריה אינטימיים - וכל אלו בפרופיל תקשורתי גבוה, הפכו את אוחנה כבר מזמן לאישיות מוכרת, ואם לשפוט לפי קבוצת החיפאים שפוגשת אותה במרכז לחדשנות בטכנולוגיה וחינוך - או כפי שמקפידים בירוחם לקרוא לו דווקא בשמו הלועזי MindCET - מדובר בסלב בקנה מידה ארצי.
כשהיא נכנסת לחדר ההרצאות הענק שבו הם מקבלים הסבר על פרויקט הרחפנים העירוני, אין צורך להציג אותה בפניהם, גמלאי הכרמל מזהים אותה מיד, מתרגשים ומתלהבים מההזדמנות לשאול אותה ולפרגן, ולא מתביישים לספר כמה הופתעו מהמפגש עם עיירה שוקקת בלב מדבר. הם, כמו רוב הישראלים, הכירו לראשונה מקרוב את אוחנה, כשעלתה לרדאר הציבורי בזכות הישגיה בזירת המאבק בקורונה, והייתה הראשונה בארץ שהצליחה להפוך את העיר שלה לירוקה. באוקטובר 2020 כבר ידעו כולם שהיא לא מבזבזת זמן על ציפייה להחלטות ממשלה, ומעדיפה לקבל אותן בעצמה: היא סגרה בתי ספר, נעלה בתי אבות בפני מבקרים, ערכה ביקורי פתע בבתי כנסת וניהלה מערך מקומי לקטיעת שרשרת הדבקות.
"אני נכנסת למרפאת הפוריות באשקלון, הרופאה בדיוק התחילה להסביר לי שהתוצאות של הבדיקות שלי פחות טובות ממה שחשבנו, וקוראת לרופא נוסף. בזמן הזה מודיעים לי על אירוע הדבקה בקורונה בעיר. הרופא השני מגיע, הוא מתחיל להסביר לי, ואני לא איתו, ואני בכלל לא מרוכזת. מרגיש כמו התקף לב"
נפגשנו לראשונה באותה תקופה, בעידן טרום-החיסונים, כשהעיר דממה מסגר שני ואוחנה התרוצצה בין השכונות ובין ישיבות זום דחופות עם אנשי משרד הבריאות. מעטים ידעו שמשבר הקורונה תפס אותה בעיצומו של מרוץ אישי מורט עצבים נגד הזמן, מתמרנת בין רופאים, יוצאת ונכנסת לחדרי בדיקות קרים, ונדרשת לא רק לנהל משבר נגיפי עלום בתוך אוכלוסייה עירונית מורכבת וצפופה, אלא גם מערכה פרטית כאובה בתוך מרחב אישי ונפשי מבודד.
"מתחילת הסגר הראשון כמעט ולא יצאתי מהעיר, אבל היה לי תור שנקבע שבועות מראש ולא יכולתי לבטל בשום אופן כי הגעתי לשלב שבו מנתחים את הבדיקות שלי ומחליטים על מתווה הטיפול", סיפרה אז בכנות, לפני יותר משנה, בסופו של עוד יום מתיש, על הקשיים שנכרכו זה בזה, "אני רוצה להיות אמא לחמישה ילדים. בואי נגיד שזה לא יקרה. עוד לא החלטתי אם אני רק מקפיאה ביציות או גם עושה הפריה.
"איך שאני נכנסת למרפאת הפוריות באשקלון, אני מקבלת הודעה על החולה ה-59 שאובחן בירוחם כמאומת לקורונה. הרופאה בדיוק התחילה להסביר לי שהתוצאות של הבדיקות שלי פחות טובות ממה שחשבנו, וקוראת לרופא נוסף. בזמן הזה אני מציצה בטלפון, ורואה שמודיעים לי על אירוע הדבקה בעיר. הרופא השני מגיע - הם הביאו אותו במיוחד, הוא מתחיל להסביר לי, ואני לא איתו, ואני בכלל לא מרוכזת. מרגיש כמו התקף לב, ברמה של לחץ בחזה". כיום, אחוז ההתחסנות היישובי עומד על 74. היא, מצידה, עם בטן של חודש שישי.
מבחינת אוחנה, מה ששיחק לטובתה היו לא רק "מיטב הרופאים והטכנולוגיות המובילות שיש בישראל" כדבריה, אלא גם מה שהיא מכנה "אמונת צדיקים". כשיצאה לדרך לפני שנתיים, טרם פגשה ולו רופא אחד שיאבחן אותה כסובלת מאי-ספיקה שחלתית, ואינה יודעת עדיין שהזמן פועל לרעתה, פנתה כמו תמיד לרב דוד אבוחצירא: "שנים, לפני כל צעד שאני עושה, אני נוסעת לנהריה. אנשים הרימו גבה כשסיפרתי על זה אחרי שהצעתי את המועמדות שלי לראשות העירייה, וחיכיתי לברכה שלו. עד שהוא לא אמר לי, 'את עושה את זה, את תצליחי', לא הודעתי לאף אחד על כוונותיי לרוץ בבחירות. גם בטיפולים, לא יצאתי לדרך לפני שבאתי אליו".
היא מודה שהייתה צריכה לאסוף כוחות, וגם קצת תעוזה כדי לבוא אליו עם בקשה כזו, אבל אומרת שמהרגע הראשון בפגישה איתו, הוא תמך ברעיון ועודד אותה: "אמרתי לו, 'כבוד הרב, אני אדם דתי, אני מקדשת את ערך המשפחה, אני רוצה להקים בית כדת משה וישראל’, והרב אומר לי, 'זה הזמן, את מתחילה בטיפולים'. זו הייתה ברכת הדרך שכל כך חשובה לי כאישה דתייה שרוצה לוודא שהיא לא פורצת גדרי הלכה, ולא במקרה קיבלתי אותה מרב מרוקאי שמבטא בפסיקות שלו את הרוח של המנהיגות הספרדית שלנו, את הפרגמטיזם של המסורתיות.
"להיות אדם מסורתי מבחינתי זה בראש ובראשונה לקדש את ערך המשפחה. המבנה הבסיסי הזה הוא הדבר הכי חשוב בחברה המתפרקת שלנו. אני חולמת על שולחן שבת עם דבר תורה וקידוש, ומסביבו ילדים שפוגשים הורים שסוף-סוף בקשב, בנחת".
היא נולדה, גדלה והתגוררה בירוחם כל חייה. בבית הספר היסודי זכתה לראשונה לאמון הבוחרים כשנבחרה לתפקיד יושבת ראש מועצת התלמידים, ובתיכון - לראש מועצת הנוער בעיר. אחרי השחרור מהצבא, ניהלה בירוחם מסגרות נוער שהייתה חברה בהן כנערה, ובזמן הלימודים לתואר ראשון ושני, ניהלה מסגרות סטודנטים של קרן אייסף וקרן רש"י.
עם שובה לירוחם ב-2005 מונתה למנכ"לית של עמותת הצעירים בעיר. לפני הבחירות לרשויות המקומיות ב-2010, רצה לצד השר מיכאל ביטון שהיה בזמנו מועמד לראשות העיר, כמועמדת לתפקיד הסגנית שלו. כשנבחר, הייתה לאישה היחידה והצעירה ביותר במועצה. כמו רבות ממשפחות המייסדים, עלו סביה וסבותיה משני הצדדים ממרוקו לירוחם בשנות ה-50, שם גם נפגשו הוריה, נישאו והולידו ארבעה בנים ובת אחת.
היא אמנם מתגוררת ביחידת דיור הצמודה לביתם, אבל נמצאת רוב הזמן בעבודה, גם הם עובדים במשרה מלאה ולא מתכננים לעזוב אותה בקרוב לטובת טיפול בנכדים.
"אני לא באמת מתכוננת לצאת לחופשת לידה. בסופו של דבר יש לי אחריות, ואני כן מתכוונת באופן הדרגתי לשאת בה כמו שאני נושאת בה היום. כל אישה צריכה לבחור מה טוב לה"
מה בנוגע לחופשת לידה?
"אני לא באמת מתכוננת לצאת", היא מחייכת, "כולם כאן אומרים לי, 'אל תצהירי הצהרות שאת לא יודעת אם תעמדי בהן', אבל בגדול אני מניחה שייקח לי שבועות אחדים להסתגל לבשורה המדהימה הזאת. בסופו של דבר יש לי אחריות, ואני כן מתכוונת באופן הדרגתי לשאת בה כמו שאני נושאת בה היום".
כמו ראש ממשלת ניו-זילנד.
"לגמרי, ואני חושבת שכל אישה צריכה לבחור מה טוב לה, אין פה איזו מוסכמה חברתית, אני חלילה לא רוצה להעביר מסר שהמושג הזה שנקרא חופשת לידה הוא מיותר. היא לא, היא מאוד-מאוד חשובה ומחקרים מוכיחים את זה. אני חושבת שאבחר לשלב, לברור את הדברים הקריטיים - אני אוחזת בסמכויות בפועל. נאמר לי שאני האישה הראשונה בהיסטוריה שבכלל צריכה לממש את זכותה כראשת עיר לצאת לחופשת לידה".
בהתחלה כפי שנשבעה מראש לאמה, שמרה את ההיריון בסוד: "אני לא מאמינה בזה, מבחינתי הברכה שלי היא שלי, אבל אני לא מתעסקת איתה, הבטחתי לה שאני לא מדברת עד סוף הטרימסטר הראשון".
וכשאת מודיעה סוף־סוף לאנשים פה?
"אני לא מודיעה. אין צורך, הם רואים אותי הולכת לקופת חולים בבוקר אז הם מבינים. עד שלא הייתי בחודש שישי גם לא ראו עליי שום דבר, גם היום הם טוענים שלא כל כך".
על קיר המשרד שלה תלויים צילומים בשחור-לבן של נשים מקומיות, אותן היא מכירה כל אחת בשמה ובייחוסה המשפחתי. את השולחן החום שעמד כאן פינתה בשבוע הראשון בתפקיד, הוציאה גם את הכיסאות ואת כורסת המנהלים השחורה, הכניסה במקומם ספה צהובה ושתי כורסאות בצבעים בהירים, ואיווררה את הכתלים מנוכחותן המעיקה של עשרות תעודות וסמלים: "אני פה כדור המשך לסבתא רחל, לסבתא עיזה ולסבתא חנה. שלושתן עלו ממרוקו בגיל מבוגר יחסית, וכל אחת מהן תרמה מהחסד ומהחמלה שלה לעיר הזאת. הן היו נשים מוארות, עבדו קשה בבית ובחוץ, אחת הייתה שוטפת גופות, ואחרת ניקתה עופות. אני בדור שלי זוכה להמשיך את מה שהן התחילו".
ואיפה קשה לך?
"בפער הגדול בין האתגרים העצומים לכמות המצומצמת של המשאבים, ריכוז הסמכויות של השלטון המרכזי, הרגולציה שקובעת בשבילי רמת שכר שמותר לי לשלם למהנדס שאין לי בעיר. ארבעה מכרזים פירסמתי עד שמצאתי אדריכלית, בעיר שמכפילה את גודלה סוף-סוף חייבים אנשי מקצוע טובים ואני לא מצליח להביא אותם בשכר הזה. התסכול מאוד גדול, והוא תמיד מגיע בשבת.
"במהלך השבוע אני מהבוקר עד הלילה בטרפת, בשבת - אני דתייה, יש לי זמן והכל צף בבת אחת, אין לי נחת. אני מתחילה לחשוב על האנשים שלי בעירייה - הצוות הכי טוב בארץ שמקבל שכר כל כך נמוך, הם עובדים מסביב לשעון בשביל 12 אלף שקל, וכואב לי הלב. כל מה שראית פה בביקורים זה העובדים שלי, אני רוח יזמית, כלום ביחס אליהם".
על מה את מתחרטת?
"לא נולדתי מנהלת ואני באמת חסרה את הכישורים לזה כי אצה לי הדרך, ופתאום אני מנהלת 220 עובדים. אני יודעת שאני נוטה לראות יותר את המשימות ופחות את האנשים, ולכן אני לוקחת את הביקורת שלהם כלפיי כל כך ברצינות. אמרה לי עובדת אחרי שחזרנו מחופשת החגים, 'את כל כך עסוקה, שאפילו לא שאלת מה שלומנו, זה חשוב לנו, אנחנו צריכים את זה בלי קשר למשימה'".
עם ילד זה עובד לגמרי אחרת, תצטרכי להיות איתו כאן ועכשיו, לא ביעד הבא.
"זו הקבלה מדויקת, ומתברר שהייתי צריכה ללמוד את זה כדי להפוך לאמא. הבנתי שלא הצלחתי לתת את זה מספיק לעובדים, לא הייתה לי האנרגיה להיות איתם, ולא את התכונה הזאת. שלוש השנים האחרונות היו ההכנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש לאימהות".
בחודש שעבר אוחנה ביקרה בפעם האחרונה את סבתה שאושפזה בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, שבינתיים הלכה לעולמה. אוחנה אפילו הספיקה לספר לה שהיא בהיריון וצפויה ללדת אחרי פסח. את הביקור קטעו יריות שנשמעו מבחוץ, אוחנה לא העזה אפילו להציץ מהחלון - כולם מסביבה השתטחו על הרצפה. היא שמעה את צעדי הריצה של אנשי צוות שמיהרו החוצה ואת הסירנות של ניידות שדהרו לתוך חצר בית החולים.
"כשיצאנו משם אחרי שהכל הסתיים, אמרתי, 'מזל שרוביק הוא ראש העיר של באר-שבע’", היא נזכרת, "לא קינאתי בו בשום רגע ובשום דרך - הוא משלם מחיר מאוד גדול על כך שתושבים שלא גרים בבאר-שבע וגם לא בפזורה, מגיעים אליו לבאר-שבע כי הם צורכים שירותים, אבל ידעתי וסמכתי עליו שהוא יעשה הכל כדי להחזיר את הביטחון לעיר".
הוא לא ממש מצליח, אולי זה גדול עליו?
"אני לא חושבת שמישהו יכול להצליח בזה ללא עזרת המדינה. כל זמן שלא ידאגו לצרכים הבסיסיים שלהם, ועד שלא יבינו שזה אינטרס מספר אחת של מדינת ישראל לפעול לחיזוק המנהיגות הבדואית בתוך היישובים, דברים לא ישתנו. המדינה חייבת לדאוג להגברת איכות השירותים שלהם, להסיר חסמים של שנים".
7 צפייה בגלריה
היריות נשמעו בזמן שביקרה בבית החולים. תקרית הירי בסורוקה בחודש שעבר
(צילום: חיים הורנשטיין)
לא הרבה השתנה בדרום הפרוע מאז הקטטה האלימה בין שתי משפחות בדואיות בפתח בית החולים סורוקה שבה נפצעו ארבעה ונעצרו עשרות. בכבישים עדיין דוהרים רכבים בפראות מסכנת חיים, וברחובות מסתובבים פורעים חמושים שהעלו את רף האלימות בחודשים האחרונים לשיא שכמותו לא ידעו ערי הנגב - יהודיות כערביות, קודם לכן. אוחנה אומרת שבירוחם לא מורגשת עלייה בפשיעה, וכי תחושת הביטחון של תושבי העיר היא מהגבוהות בישראל: "היו לנו פה השבוע שני מקרי התפרצות וניסיון לגניבת רכב. אנחנו עם המספר הנמוך ביותר של אירועים פליליים בכל הנגב עם 60 עבירות – רובן עבירות רכוש בשנת 2021, וזאת ירידה של שני אחוזים ביחס לשנה שעברה, וגם ביחס לרשויות אחרות באזור כמו מצפה רמון ורמת הנגב, שם יש עלייה".
לדעתך הממשלה עושה מספיק כדי להגביר את מה שנקרא "המשילות" בנגב?
"סיפור המשילות בנגב ייפתר רק כשתהיה תוכנית מוסדרת לסוגיית הבדואים, טיפול עומק בחינוך, בדיור וברווחה. אם לא נעשה את זה עכשיו, עתידו של הנגב כולו בסימן שאלה. במקביל חייבים להדק את האכיפה. כרגע סיימתי שיחה עם מפקד תחנת המשטרה, הוא סיפר לי שבבאר-שבע ירד היקף העבירות הפליליות ב-18 אחוז, וזה קרה בזכות הסגירה ההרמטית על באר-שבע ובזכות מיקוד של מאמץ. למה שקורה בבאר-שבע יש השפעה ישירה עלינו, הערים העוטפות אותה".
תושבי ירוחם מרגישים ביטחון כשהם נעים בכבישי הנגב?
"כן, מלבד אתגר נקודתי במבצע שומר החומות ולמשך מספר לילות בציר 40. נתנו לזה פתרון מיידי - הבאנו ניידות של מג"ב, ותוך יומיים-שלושה זה נגמר, הבעיה שלנו היא לא פשיעה, אלא בריאות הנפש, זאת המכה הכי גדולה של מדינת ישראל".
איך זה קשור?
"כל שבוע אנחנו מתמודדים פה עם בין שניים לשלושה מקרים חריגים של ניסיונות התאבדות, הבוקר היה מקרה נוסף של אישה. יש לנו ניידת אחת בלבד בכל ירוחם, וכשצעיר מאיים להתאבד זה למעשה מנטרל את הניידת הזאת, לאחרונה זה קורה גם יום אחר יום. החוק אומר שהשוטרים חייבים להיות איתו, לתפעל את האירוע, להסיע אותו לפסיכיאטר, ובמידה שהפסיכיאטר משחרר הם צריכים להחזיר אותו, ככה הלכה ניידת לארבע שעות. העובדים הסוציאליים המדהימים שלנו אומרים לי, 'טל, ברפורמה לבריאות הנפש קבעו שמשרד הרווחה לא מתמודד עם אירועים של בריאות הנפש', אמרתי, 'לא יקרה בעיר שלי, אתם תתמודדו', אבל אנחנו קורסים. יש בכל הארץ עלייה מטורפת במספרים, ואני בדרך לשר הבריאות עם זה. זו לא קורונה, עזבו אתכם, איתה נתמודד, זה הסיפור הזה של בריאות הנפש".
בכניסה למרכז החדשנות, לא רחוק מהמכללה ללימודי הקנאביס של איגוד הרוקחים, קשה למצוא חניה. רוב העובדים מתגוררים באזור. במונחים של ירוחם מדובר בהכפלה של קצב החיים הנמוך שהתרגלו אליו שנים רבות. תלמידי מגמת מכטרוניקה בתיכון העירוני, הם אורחים קבועים במעבדות ובחללי העבודה של המרכז, לומדים ועובדים כאן כחלק מתוכנית הלימודים.
"היום יש רוב של בנות במגמה", אומרת ליפז סוויסה, מכיתה י"א ב"דרכא ספיר", "יכולתי לבחור בין פיזיקה, למתמטיקה, לתקשורת או לתיירות, אבל מגיל צעיר היה לי ברור שאני מעדיפה כל מה שקשור לטכנולוגיה". היא ועדן חכמוב, חברה נוספת מהמגמה, מספרות לאוחנה על הביקור שלהן באוניברסיטת בן-גוריון: "מבחינתי, להיחשף לאקדמיה בתיכון, זה מפחית הרבה חרדות", אומרת חכמוב.
לטובת המשך דרכם אחרי התיכון, והשארתם בגבולות האזור, אוחנה יזמה עם הצבא תוכנית מיוחדת בשם "להבים" ובמסגרתה קורס ייעודי לתפקיד "אינטגרטור רחפנים", שבו רוב מכריע לבוגרות ולבוגרי המגמה מירוחם. את הפרק הקריטי של אחרי הצבא – השלב שבו עוזבים הצעירים ללימודים אקדמיים שלא על מנת לחזור, היא מנסה לתקוף באמצעות יצירה מוגברת של מקומות עבודה בתחום ההיי-טק.
"אשמח להיות דמות משמעותית בממשלת ישראל. קיבלתי הצעות, גם מהימין וגם מהשמאל, אבל סירבתי כי הודעתי מראש שאני באה לשתי קדנציות כראשת עיר"
אשר קנינו (30), דור רביעי בירוחם, סיים בהצטיינות את שני התארים שלו - הראשון במשפטים והשני במינהל עסקים. הוא התחיל ללמוד קצת אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי כמפקד פלוגה ביחידת דובדבן, ולמרות כל השנים שבהן היה מחוץ לירוחם, הוא מעולם לא עזב אותה. "גם בתקופת הלימודים במרכז הארץ, הייתי חוזר לפה בכל סוף שבוע", הוא אומר בכניסה למשרדו במרכז החדשנות הטכנולוגי המקומי.
אחד משותפיו בחברת Sumit-AI הוא שלומי פרץ, גם הוא בן העיר, יוצא יחידת 8200 ובוגר תואר בהנדסת חשמל מהטכניון שעבד במשרד הביטחון. כאן נמצא מרכז הפעילות של הסטארט-אפ שלהם, שעוסק בפיתוח תוכנת תמלול. "הפלט האוטומטי נותן 80 אחוז דיוק, ואז יש לנו קהילת מתמללים – כולם סטודנטים מהפריפריה".
הראשונה לנסות את שירות התמלול הייתה כמובן עיריית ירוחם. עבור אוחנה זאת לא רק אנקדוטה מהחיים בעיר, אלא המחשה של מה שיכול לשנות את הסיפור של המקום. "אני במסע בלתי פוסק לפיתוח הון אנושי בקנה מידה גבוה", היא אומרת, "יש כל כך הרבה אנשים שמזכירים לי כל יום מחדש את כל סיפורי הכישלון הדרומיים לגדרה והצפוניים לחדרה, ואני עונה להם, 'זה לא מעניין'. כבר היום בירוחם יש למעלה ממאה משרות היי-טק, ותוך שנה יהיו במינימום פי שניים משרות".
ההשקעה של המדינה לא מספיקה?
"המדינה חייבת לייצר מנועי צמיחה כלכליים חדשניים לפריפריה, ולא להפיל עליה שוב את התעשיות הישנות שנסגרו כאן בזו אחר זו, למה מדינת ישראל לא מכניסה לכל מכרז סעיף שמעניק הנחות במסים למשקיעים שמגיעים הנה? זה מחויב המציאות, למה אני צריכה להילחם על זה פוליטית?"
העברת מרכזי הסייבר של הצבא לדרום שנויה במחלוקת. הטענה היא שצה"ל רק יפגע בעצמו אם יעשה זאת, משום שלא יצליח להביא מהמרכז אנשי מקצוע איכותיים, והאמת היא שאף איש היי-טק ממוצע – עם כל הכבוד לירוחם, לא יוותר בשבילה על תל-אביב.
"אני לא מסכימה עם הטענה הזאת. כשהקימו בשנות ה-60 את הקריה הגרעינית בדימונה, העלו בדיוק את אותם טיעונים, והיום אנחנו יודעים שאם המדינה תספק תשתיות, יבואו בהחלט מדענים איכותיים. לירוחם עברו בשנים האחרונות מהנדסים, מתכנתים ומדענים בזכות זה שיצרנו כאן אפשרויות: הקמנו את המכללה לרוקחות וללימודי קנאביס, פתחנו חממה טכנולוגית פעילה עם עשרות מיזמים ומאות עובדים, יש להם סיבה לבוא הנה.
"כשהיו כאן ראש אמ"ן ומנכ"ל משרד הביטחון, הצגתי בפניהם את פרויקט הרחפנים שלנו, ודיברתי איתם על כך שהתקציבים לא מכוונים למטרה הנכונה: אם רוצים להעביר לנגב את מרכזי הסייבר של הצבא, אסור להסתמך רק על אנשי הקבע ועל ההטבות שהם יקבלו במיליונים, הרבה יותר משתלם לקחת את מאות המיליונים ולהשקיע בחינוך הטכנולוגי של הילדים באותן רשויות מטרה בנגב".
בשבועות האחרונים נראה שאוחנה התחילה להפנים את השינוי שעומד להתחולל בחייה, ולהאט מעט את המהירות הקבועה שלה בשנים האחרונות. "עד ההיריון, הייתי קמה בבוקר, רגילה לטוס ב-300 קמ"ש, לא לראות ממטר אף אחד", היא מודה.
עד כמה להערכתך ישפיע הסטטוס החדש שלך כאם על אמון הבוחרים בירוחם?
"בכלל לא, הכל פה מאוד ענייני, ובמונחים פוליטיים ירוחם היא גן עדן כששנה אחרי שנה היא מעבירה תקציב, בזמן שערים גדולות במרכז הארץ - ותיקות ומבוססות - לא מצליחות להעביר תקציב".
מה הלאה? איפה רואה את עצמך אחרי קדנציה נוספת?
"אם עם ישראל ימצא אותי ראויה, אשמח להיות דמות משמעותית בממשלת ישראל, הנושאים הכלכליים הפנימיים ושיתוף הפעולה עם מדינות המזרח התיכון מרתקים אותי. מקווה גם להיות פעם שגרירת ישראל במרוקו, מרגישה שם לגמרי בבית".
אם וכאשר תגיע לפוליטיקה הארצית, אוחנה תצטרך לעשות זאת בבית פוליטי חדש, אחרי שכולנו של משה כחלון שאליה השתייכה, התפרקה. ב-2019 התפקדה לליכוד עם חברים נוספים מהמפלגה. "אני מייחלת לשובו של משה כחלון לפוליטיקה", היא אומרת, "ולהחזרת רוחו של מנחם בגין".
אלו מילים של מישהי שלא ממש מכירה את הליכוד של היום, בשבוע שעבר תקפו פעילי ליכוד את הבן של בגין.
"אני מאמינה שהליכוד תחזור בשלב כלשהו להיות מפלגה מובילה שתגיע לשלטון. קשה לי עם הרבה דברים שקורים במפלגה, וכאחת שנמנית על שורותיה, אני מקווה ומתפללת שיקרה שם שינוי, ואנשים שם ינהגו לפי ערכי היסוד שבשמם הוקמה".
הליכוד כפי שנראה היום, הוא מקום שהיית רוצה להגיע אליו, להיות חלק ממנו?
"בשנתיים האחרונות טרם כינון הממשלה הנוכחית, שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות חלק מזה, או שאני מעדיפה משהו יותר ממלכתי".
כחברת ליכוד, את חושבת שזה נכון להיאחז בנתניהו בעת הזאת?
"לא. כי מבחן התוצאה הראה לנו שמפלגת הליכוד יושבת באופוזיציה ולא משפיעה על תהליכי עומק במדינה, ואני חושבת שזו טעות".
איך את רואה את המהפך הפוליטי? דברים השתנו עם "ממשלת השינוי"?
"זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותוכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".
קיבלת כבר הצעות פוליטיות?
"גם מהימין וגם מהשמאל, אבל אני לא עסוקה בזה. סירבתי להצעות האלו, כי הודעתי מראש שאני באה לשתי קדנציות כראשת עיר. אי-אפשר להשלים תהליכים בפחות מזה, וכל מה שראית בעיר זה הישגים של קודמי בתפקיד, לא שלי. את ההישגים שלי יראו בעזרת השם עוד שנים, ושינויים בחינוך ובכלכלה לא קורים מיד. זה כל עולמי, ואותו אני אוהבת אהבת נפש, אני לא עסוקה בפוליטיקה הארצית בשום דרך".
אגב אימהות ופוליטיקה, כשאת רואה את חברת הכנסת שירלי פינטו מגיעה למליאה עם תינוקת בת יומה על הידיים, השילוב הזה לא מרתיע אותך?
"ממש לא דואגת, אצלנו בירוחם זה הרבה יותר קל, אני יוצאת עם הפיג'מה מהבית ומגיעה תוך דקה למשרד".
פורסם לראשונה: 07:13, 07.01.22
