בבוקר שאחרי פרוץ המלחמה הבינו תושבי קיבוץ אילון שבגליל המערבי, בעיקר הוותיקים שבהם, מה עליהם לעשות. למודי ניסיון הם לא המתינו לפקודת הצבא, ארזו את מעט המטלטלים שהספיקו – ונסו מהקיבוץ. הפינוי היה חפוז, חברי הקיבוץ התפזרו לכל עבר, והיה צריך למצוא מקום עבור רבים מהתושבים.
בני משפחת רגב מצאו עצמם בבית ששכרו על הכרמל. באחד הימים לקחה רותי את נכדה הקטן, עברי, לטיול בהר. "חיפשנו מגרש משחקים ולא ידענו בדיוק לאן אנחנו הולכים. פתאום ראיתי בית מוכר. התרגשתי כל כך, מבחוץ המקום נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו – עם עצי האורן, הצנוברים ואותה הגדר בדיוק. קראתי לנכד ואמרתי לו 'תראה, עברי. בבית הזה הייתי בפינוי הקודם מהקיבוץ'".
זה היה ב-1948, ימי מלחמת השחרור. רגב, שהייתה אז בת חמש וחצי ממש כמו נכדה, זוכרת היטב כיצד הכינו אותה לפינוי. איך הוציאו את הילדים באמצעות שרשרת אנושית, איך הפרידו אותם מהוריהם וכיצד יצאו רק פעם בשבוע מהמבנה – אותו בית שזיהתה עכשיו בכרמל.
מעט מאוד ממי שהיו ילדים בפינוי קיבוצי הצפון ב-1948 עדיין איתנו היום. בשיחה עם שתיים מהם, רותי רגב ורוני אשל, הן מספרות על ימים של חרדה וסכנה קיומית – אבל בלי תחושת פחד, ימים שלא היה מדינה או צבא מסודר – אבל הפינוי היה בטוח יותר, ימים שבהם ילדות לא העלו בדעתן שיום אחד הן תצטרכנה להתפנות שוב מהקיבוץ, עם הנינים והנכדים.
"היה ברור שהילדים מתפנים, השאלה עם מי?"
רותי רגב, ילידת קיבוץ אילון וסבתא רבתא לשני נינים, חגגה השבוע את יום הולדתה ה-80. כבר יותר מ-60 יום היא לא הייתה בבית, והחגיגות התקיימו בחדרי האירוח של קיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל. אחרי שלושה שבועות של נדודים, רבים מחברי הקהילה המגובשת של קיבוץ אילון התמקמו שם. לא מטעם המדינה או כי מישהו דאג להביא אותם לשם, אלא בשיטת חבר מביא חבר.
"ההורים שלי הגיעו מפולין ב-1941 יחד עם גרעין ההכשרה שבו הם נפגשו ושהקים את קיבוץ אילון", סיפרה. "מאז הם חברי קיבוץ. אני גידלתי ארבעה ילדים בקיבוץ, שלושה מהם חיים בקיבוץ גם היום".
חברה נוספת של הקיבוץ שנמצאת כעת בבית אלפא היא רוני אשל, בת 82. גם היא גידלה ארבעה ילדים בקיבוץ, שניים חיים בו היום עם בני משפחותיהם. כשמדברים איתן על הקיבוץ בשנות ילדותן, עולה ניצוץ בעיניים. "זה היה מקום מאוד פתוח. חיינו בטבע, בחינוך משותף. אהבנו מאוד את החברים שלנו, היו חיי יחד משותפים עם הרבה טבע סביבנו. זה מה שזכור לי מילדותי", סיפרה אשל.
"ב-1948 היה ברור שתפרוץ אצלנו מלחמה, מכיוון שהגליל המערבי לא היה שייך לישראל בתוכנית החלוקה של האו"ם. היה ברור שהקיבוץ לא בטוח, אז הכינו אותנו, הילדים, שמאוד ייתכן שיצטרכו לפנות אותנו", סיפרה רגב. "ידענו בדיוק מה הולך. אמרו לנו שיש תוכנית לפנות אותנו, נתנו לנו את הביטחון שזה רק לטובתנו".
אשל הוסיפה: "זה היה ערב עזיבת הבריטים את הארץ. כיוון שהגליל היה נצור, שלחו שיירה לפנות אותנו. היו ויכוחים בקיבוץ על הנושא של מי יתפנה. היה ברור שהילדים מתפנים, אבל עלתה השאלה מי מתפנה איתם".
קיבוץ אילון היה באותם הימים קיבוץ קטן וצעיר, צעיר מאוד. מי שהקימו אותו היו רווקים שהקימו במקום משפחות – וכשהגיע הפינוי היו בו בעיקר ילדים קטנים. אותם ילדים פונו לבד מהבית – ההורים נשארו מאחור כדי לדאוג לקיבוץ.
"פינו רק את הילדים. התפנו איתם הדמויות החינוכיות שלהם, המטפלים והמורים, ואנשים שקשורים בהזנה ובאחזקה", שחזרה אשל. "אימהות יכלו להתפנות רק אם הניקו, תינוקות שלא ינקו יצאו לבד. אמא שלי במקרה יצאה כי הייתה מחנכת, אבל כמעט שלא ראיתי אותה".
7 צפייה בגלריה
קיבוץ אילון, 1946. "היה ברור שהילדים מתפנים, השאלה הייתה מי מתפנה איתם"
(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
רבות נאמר על נושא הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים עד לאמצע שנות ה-80. מבחינת רותי ורוני, לחינוך הקיבוצי המשותף היה יתרון בעת הפינוי בראשית ימי המדינה. "אני לא זוכרת פחד. אני חושבת שזה בגלל שהכינו אותנו לפינוי, ומי שעשה זאת הייתה המערכת החינוכית שמאוד סמכנו עליה. אפשר להגיד הרבה על הלינה המשותפת, אבל זה שמר לנו על מסגרת, על היומיום. זה היה מאוד דומה ליומיום בבית, הייתה המשכיות", סיפרה רגב.
את ליל הפינוי רוני אשל זוכרת היטב. "בלילה ישנו על מזרנים עם בגדים מוכנים ליד המיטה ובידיעה שיעירו אותנו באמצע הלילה וייקחו אותנו במשוריינים. זה זיכרון מאוד ברור אצלי. מה שעוד אני זוכרת באופן מאוד ויזואלי, זה שלקחו אותנו במשוריינים לנהריה, כי הדרך לעכו, שהייתה עיר ערבית, הייתה סגורה".
"הביאו אותנו לנמל בנהריה (כדי לשוט משם לחיפה – מ"ש), ומשם העבירו אותנו בספינות קטנות לספינה 'חנה סנש', שלא יכולה להגיע לחוף. אני זוכרת שהמבוגרים העבירו אותנו מיד ליד ובספינה ישבנו בזוגות. בין הרגליים של כל ילד גדול היה ילד קטן. אני זוכרת שהילד הגדול הקיא ואני לא".
להערכתה, כ-60 ילדים מגיל אפס עד שש פונו אז לבית שעל הכרמל. "זה היה מבנה מאוד גדול ואנחנו היינו מחולקים לפי גיל, כל שכבת גיל ישנה בחדר אחד גדול בצפיפות. לכל שכבה הייתה מטפלת ומחנכת. החדרים היו מאוד צפופים, מיטה על מיטה, והיינו מאוד ביחד", סיפרה רגב.
"אהבנו את החיים האלה. הייתה חצר מאוד גדולה שיצאנו אליה ושיחקנו בה את כל משחקי הילדות", הוסיפה. "לא יצאנו מהמבנה חוץ מפעם בשבוע, ביום שישי, שהיינו הולכים בזוגות, בשורות, לאכול גלידה בחיפה. זה היה הצ'ופר השבועי".
צפירה של אונייה או אזעקה?
אבל לא הכל היה רק גלידה ומשחקי ילדות. "חדר האוכל היה במרתף. אכלו בתורנויות כי הבית היה קטן. בכל אזעקה היינו יורדים בריצה למרתף, והמבשלת, שהייתה חברת קיבוץ, עמדה בכניסה למקלט וחילקה לנו סוכריות כדי להרגיע אותנו", סיפרה רגב.
"היו המון אזעקות וגם צפירות של האוניות. אחד הדברים שהטרידו אותנו היה אם אנחנו שומעים צפירה או אזעקה. האחראית הייתה צריכה לקבוע באינסטינקט אם עלינו לרוץ למקלט או לא". גם אמה של רגב הייתה בבית הזמני, כי אחיה היה אז תינוק ובנוסף היא הייתה אחראית על תפירת הבגדים בקיבוץ. "היה צריך את שירותיה בתור תופרת. אבל אני לא זוכרת שאמא שלי הייתה איתי במצבים האלה".
"מאוד פחדנו באזעקות, לא היה הרבה זמן לרוץ", סיפרה אשל. "בימי שישי אמא שלי לקחה אותי ואת אחותי הקטנה לבלות קצת יחד. באחת הפעמים היא הלכה רגע להביא משהו ופתאום הייתה אזעקה. לקחתי את אחותי על הידיים, והיא לא הייתה כל כך קלה, עד שהגיעה אישה מבוגרת יותר מכיוון הבית ועזרה לי. אני זוכרת מצד אחד פחד נורא, ומצד שני אחריות אדירה שהייתה עליי".
7 צפייה בגלריה
בניית השער בגדר הצפון. "אמרו לנו שיש מלחמה ומבחינתנו זה התבטא בכך שאי אפשר לנסוע בכבישים כי יורים על מי שנוסע"
(באדיבות ארכיון קיבוץ אילון)
האזעקות בחיפה והפינוי מהקיבוץ לא היו הפעמים הראשונות שהילדים נחשפו למלחמה. "הקיבוץ היה נצור במשך תקופה ארוכה. אמרו לנו שיש מלחמה ומבחינתנו זה התבטא בכך שאי אפשר לנסוע בכבישים כי יורים על מי שנוסע. אנשים היו מביאים מצרכים על גביהם מהים והיו מטוסי פייפר שהפילו לנו חבילות".
"אמרו לנו שהאויב, שנמצא מאחורי ההר, עלול לתקוף אותנו משם, וכך גם היישובים הערביים בסביבה – ולכן צריך לצאת מהקיבוץ", הוסיפה אשל. "אבא שלי היה לוחם ביחידת הפלמ"ח של אילון. ליד הקיבוץ הייתה משטרה אנגלית, שאז היו בה רק ערבים. מאילון יצאה היחידה בניסיון לכבוש אותה, הניסיון לא צלח ואבא נפצע קשה. החזירו אותו לאילון ואי אפשר היה לקחת אותו משם בגלל המצור. אמא שלי קראה לי לבוא לראות אותו, אבל לא רציתי ללכת. אמרתי שאני רוצה לחזור לילדים, הם נתנו לי הרגשה של ביטחון".
כמעט חצי שנה שהו עשרות ילדי קיבוץ אילון בבית הקטן שעל הכרמל. את החזרה לקיבוץ, הנשים אינן זוכרות. "אין לי שום זיכרון, כאילו זה לא היה", סיפרה רגב. "יש לי זיכרון של המקום, של האירוע, אבל החזרה נשארה כזיכרון, לא מעבר לזה. אני לא יודעת מה עבר עליי בהסתגלות מחדש".
"אני לא זוכרת את זה כטראומה. אני זוכרת שהייתי ילדה מאוד רגישה, הייתי רצה הרבה לאמא שלי. אבל כשחזרנו זה כאילו חזרתי לכור מחצבתי, למקום מבצרי, לנקודה שבה הילדות שלי הפסיקה. אני לא זוכרת את זה כשלב מאוד דרמטי".
מי שכן לקחו את זה בצורה קשה הן האימהות. "משיחות עם חבריי במשך השנים הגעתי למסקנה שזה השאיר יותר טראומה לאימהות שנשארו מאחור. הן היו מבקרות את הילדים פעם בחודש. באילון היו גם נשים שבאו מהשואה, ולהן ההפרדה מהילדים ודאי השאירה חותם שהקיבוץ לא היה מספיק רגיש כדי לטפל בו. אבל הילדים? מעטים מאוד סבלו מטראומות".
"ב-1948 היה לנו יותר ביטחון"
75 שנה מאוחר יותר, ילדי הקיבוץ שוב נאלצים לעזוב את הבית – הפעם עם כל המשפחה. וגם הפעם הטראומה לא ניכרת על הפנים של הילדים. עילי, הנכד של רותי רגב, בן 14 והוא לא מתרגש. "אני יודע הכל, אנחנו פה בגלל המלחמה. הצבא פינה אותנו כי לא לוקחים סיכון שתתחיל מלחמה בצפון".
עברי הקטן, בן חמש וחצי, רוצה לחזור לגן בקיבוץ, גם אחיו הגדולים מצפים כבר לבשורה שחוזרים. למרות המראה השקט מבחוץ, האמא יערית רגב חזן מסבירה שגם הם חווים טלטלה. "רק לפני שנה חזרנו מרילוקיישן בארה"ב. לקח כמה חודשים עד שהילדים התחילו להרגיש בבית, סוף סוף יציבות, והם נתלשו לטלטלה הזאת. זה לא עובר לידם, זה לא פשוט להם".
גם מור אשל, בתה של רוני, מרגישה את הטלטלה בבית בעקבות הפינוי. "אמרתי לגיא (בן זוגה – מ"ש) שהוא ישמור על הבית ואני על הילדים. היה ברור שלכל אחד מאיתנו יש את התפקיד שלו ואני נותנת לו את הרוח הגבית. אני על הרבה מטלות של היומיום, זה להיות הורה אחד שמנהל בית במקום שהוא לא באמת בית. אני כרגע בהגדרה של הווה מתמשך".
"אני עסוקה כל הזמן בהשוואות בין אז להיום", סיפרה רותי. "קודם כל, היציאה הייתה שונה לגמרי. אנחנו לא הופתענו, אותנו הכינו, אפילו שהיינו ילדים. כולם היו מוכנים לסיטואציה, וכשאתה מוכן, הכל הרבה יותר קל. כאן הייתה בריחה. הילדים עברו מצבים בלתי אפשריים של מנוסה, שהיא הרבה יותר טראומטית ומביאה חרדות".
רוני: "ב-1948 אמנם המלחמה הייתה מלחמת קיום, להיות או לחדול, אבל היה לנו הרבה יותר ביטחון. סמכנו על הרשויות. אפילו במלחמת יום הכיפורים היה ביטחון שהצבא שלנו חזק והוא יצליח, ולא היה פחד כמו שיש עכשיו".
"אני מרחמת על ההורים היום, כי הם מתמודדים עם דברים מאוד קשים", הוסיפה רותי. "החיים שלנו היו הרבה יותר מסודרים, ברורים ופשוטים. גם מבחינה פיזית. הילדים בעולם של היום כל כך מוצפים, ועכשיו נפל עליהם עוד דבר קשה. התפקידים אז היו מאוד ברורים – מה תפקיד ההורים ומה תפקיד המטפלת והמחנכת".
- מדברים עכשיו הרבה על החוזק של האישה הקיבוצניקית, את מזדהה?
"אני יכולה מאוד להתחבר לזה. מדגישים לגביהן את האידיאולוגיות שלהן, את החלוציות, את העוצמות. בעיניי זה מופרז התיאור הדרמטי הזה. המציאות הרבה יותר מורכבת. שמעתי את אחת הנשים מהעוטף שאמרה 'אני לא אחזור', וסוף סוף אמרתי 'הו! זה יותר אנושי'".
רגב חזן: "אמא שלי אומרת את זה, אבל היא לקחה על עצמה כאן את ניהול הוותיקים. מהרגע שהיא הגיעה היא רק עסוקה בעשייה. אני חושבת שיש מנגנון קשה, שאולי קשור לקיבוצניקיות, שלא מאפשר לחוש חוסר אונים, חרדה או בהלה".
