המראות המזוויעים שנחשפים בעיירה בוצ'ה הם רק קצה קצהו של האסון. היקף החורבן האנושי שמתרחש בימים אלה על אדמת אירופה, ייחשף וילך ככל שהימים יחלפו, ככל שנסכים להקשיב ולהאמין לשורדים שנותרו בחיים. לגברים, הנשים והילדים שראו בעיניהם את שיא הרוע והאכזריות האנושית. אלה מהם שיהיו מסוגלים לספר. מי שביתו קרס עליו והצליח להשתחל מבעד להריסות. מי שראו ילדים נטבחים מול עיניהם.
מאחורי כל כוונת של רובה, כל אצבע שלוחצת על כפתור, כל יד שבוזזת גוף, רכוש או נפש – עומד חייל בשר ודם. שיש לו הורים ואחים ואחיות. יש לו עיניים שמביטות בילד בן חמש חף מפשע כשהוא משלח לעברו פגז. באמא לשני ילדים שנורית בראשה לנגד עיניהם.
יש לו גוף, שעימו הוא חוסם את הדרך ומאפשר לילדים שלא פשעו מעולם לרעוב או לדמם מולו למוות. האחראים לזוועות שעדיין לא הומצא להן שם שישקף את מלוא עוצמתן – הם לא חיות טרף. אין חיית טרף בעולם שמסוגלת לעולל לבני מינה פשעים כה מחרידים. שיהדהדו לנצח. פשעים נגד האנושות כולה.
כעיתונאית פגשתי נפגעי אסונות רבים. אחרי רעידת האדמה בהאיטי, בה נספו על פי הערכות האו"ם יותר מ-200 אלף בני אדם. אחרי רעידת האדמה הקטלנית בנפאל. ראיתי אינספור בתים שקרסו על יושביהם. ערים וכפרים שנחרבו. הרחתי את המוות והחידלון. שוחחתי עם הפצועים. עם האנשים שאיבדו ברגע את ילדיהם. את כל מה שהיה להם בחיים. ראיתי שם פחד והלם וחוסר אונים. ראיתי אבל ושכול. אבל הייתה גם השלמה. קבלה של גזרת גורל. אחרי הכל, לא היה גורם אנושי שאחראי לסבלם התהומי.
עד כדי כך הזוועות מחרידות את הנפש שגם קרובי משפחתם של השורדים, שמתגוררים ברוסיה – לא מסכימים להאמין. קוראים לבני הדודים ולאחיינים שלהם "שקרנים"
לפני שבוע עמדתי שעות ארוכות מול נופי אוקראינה. הבטתי אל העיר שגובלת במולדובה. ראיתי את הנמלטים פוסעים ברגל לאורך הגשר המוביל אל ארץ חדשה. אמהות. ילדים. מזוודות ושקיות. מותשים עם עיניים טרוטות. הלומים ומבועתים. עוד לא מאמינים שהם כבר על אדמה בטוחה. בדרך אל לא נודע אחר. מתקשים לדבר על מה שחוו בדרך. על מי שהשאירו מאחור. אימת המוות כבר נצרבה בדנ"א. אפשר היה להרגיש אותה עוטפת אותם. מערפלת את התודעה. מעוררת את התימהון שאין לו פשר, כי איך אפשר להסביר לילד שלך שבני אדם, שדומים לך, שדוברים את אותה השפה, שחולקים תרבות משותפת – מסוגלים לאבד צלם.
האנשים האלה, שנמלטו מהתופת באוקראינה, שברחו ממריופול אחרי שהסתתרו חודש שלם בין קירות בית מופגז שלא נותרו בו חלונות, שראו טנקים מאיימים בחצר ביתם, נתקלו באכזריות האיומה ביותר שיכלו להעלות בדעתם. זוועות קיצוניות – מעשה ידי אדם.
עד כדי כך הזוועות מחרידות את הנפש שגם קרובי משפחתם של השורדים, שמתגוררים ברוסיה – לא מסכימים להאמין. קוראים לבני הדודים ולאחיינים שלהם "שקרנים". המעט שמוטל עלינו הוא להסכים להביט לזוועה בעיניים. להקשיב לעדויות הנוראיות ולהאמין. להאמין שבני אדם מסוגלים לפשעים כאלה לא אנושיים.
נעם ברקןצילום: רון שלףלצד זאת, המלחמה מזמנת גם שיאים של טוב שרק בני אדם מסוגלים לו. גברים ונשים שעוזבים את חייהם כדי להציל חיים של אחרים. שמגיעים מכל קצות העולם בשביל לחבק, או להצחיק, לחלק צעצועים, לטפל ולרפא. כמו חברי משלחת מד"א ואיכילוב, שליוויתי כמה ימים כחובשת, שהקימו מרפאה לפליטים בקישינב. אנשי הסוכנות היהודית ומשרד החוץ שעושים לילות כימים כדי לזרז אשרות עלייה. כמו אנשי הקרן לידידות שחכרו מטוס אוקראיני שלא יכול לשוב הביתה – כדי לעשות מדי יום את המסלול ממולדובה עם עולים יהודים לישראל. כמו שורדי הזוועות שמקדישים את ימיהם לטפל באחיהם ואחיותיהם הפליטים. כמו אנשי הקהילה היהודית שדואגים למזרנים ואוכל ושתייה ומקלט ותרופות לכל מי שזקוק לעזרה, מכל דת ואמונה.
כל אלה הם ניצוצות רבים של אור. איים של תקווה באפלה הקודרת שמכסה את ההיסטוריה, שכל אחד מאיתנו שותף לכתיבתה.
- נעם ברקן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
