הטקס הוא קבוע, ולטקס יש כללים. נחשפת פרשייה של הטרדה או אלימות מינית, לרגע יש הלם או צקצוק, ואז מתחילה ההגנה ההיקפית. אולי לא הבנת, אולי זה בצחוק, הוא בעצם הומו אז זו לא הטרדה, הוא בעצם פמיניסט אז אין מצב, איך המשכת לעבוד איתו אם זה היחס שלו, למה נזכרת דווקא עכשיו.
מחולל התירוצים הוא מיידי, אוטומטי, עם מאפיינים ייחודיים לכל מגזר. חבריו של השף ארז קומרובסקי יגנו עליו בצורה יותר מתוחכמת מהאופן שבו תעמוד חומה בצורה סביב רב או פוליטיקאי. שם כבר "השיח הנכון" טבוע, רק עושים בו שימוש משוכלל שמעקר אותו ממשמעות.
אחרי חשיפתה של גילית קוזבה ב"ידיעות אחרונות" על היחס המשפיל והמבזה של ארז לעובדות שלו, על הטרדה מינית לכאורה לטענתן, עדיף היה לחבריו לשתוק. לגיטימי לגמרי לא לצאת נגד חבר, מערכות יחסים הן דבר מורכב, אבל היציאה הנחרצת להגנתו היא עוד סממן של עולם ישן. ראינו את אותה תופעה בדיוק סביב החשיפות על התנהלותו של גל אוחובסקי או של אסי עזר. עולם התרבות הכביכול נאור לא ידע איך להכיל את העדויות הקשות אז הוא פשוט הפך אותן ללא רלוונטיות, למינוריות, ללא חשובות.
אחת הטענות המרכזיות סביב התחקיר היא שקומרובסקי הומו, ולכן ברור שמעשיו אינם אלימות מינית. זוהי טעות שורשית שמניחה שאלימות מינית היא תוצר של יצר מין פרוע או לא מווסת
במאבק על סביבה בטוחה אנחנו חייבות וחייבים מדרג. אונס הוא לא הטרדה, אמירה חד-פעמית היא לא התנהגות סדרתית. הווליום והעוצמה הם קריטיים בשביל לדבר אמת ובשביל לפעול בהוגנות. אבל דווקא בגלל הצורך והחובה לקיים שיח מורכב, ההגנה האוטומטית על מי שפגעו היא נזק שלא יתואר. היא משתיקה את הקורבנות ומסמנת לתוקפים ששום דבר הוא לא דרמה. דווקא אחרי המהפכה החשובה של מי-טו בחיינו, החזרה אחורה עלולה לייצר אקלים בו התוקפן יוצא יותר קורבן מהקורבן האמיתי. גם שתיקה היא פתרון, גם מבוכה היא אופציה.
אחת הטענות המרכזיות סביב התחקיר על קומרובסקי היא שהוא הומו, ולכן ברור שמעשיו (דיבור פוגעני, תפיסה באיברי מין) אינם אלימות מינית. זוהי טעות שורשית שמניחה שאלימות מינית היא תוצר של יצר מין פרוע או לא מווסת. אלימות מינית אינה קשורה למיניות, היא קשורה לאלימות. זהו עוד מופע של הפעלת כוח, רק בצורה מסוימת. ולכן כל התשתית של הטיעון הזה עקומה, ומעידה כמה מעט למדנו על דפוסים של פגיעה ועל ההתמודדות מולם. אחרי כל הדרך שצעדנו – עוד דרך ארוכה לפנינו לתיקון.
חן ארצי סרוראתמול אישרה ועדת השחרורים לקצר שליש ממאסרו של השחקן משה איבגי, שריצה חמישה מתוך 11 חודשי המאסר שנגזרו עליו. הפרקליטות, המתנגדת לשחרור, הטילה ספק בכנות החרטה שהביע. הלך הרוח הציבורי הוא חלק בלתי נפרד מהאקו-סיסטם שבו מתקבלות גם החלטות בבית המשפט. בניגוד לעמדה שמדמיינת "עריפת ראשים" של פוגעים, ולא משנה מה גודל חטאם, למעשה למי שפגע לא פעם קל לשוב אל הציבוריות, להתקבל בסלחנות או בעצימת עין.
אם אנחנו רוצים להגיב, כחברה, באופן מידתי ושקול לפגיעות במרחב, לכל הפחות צריך להסכים לראות את העובדות ולא לגמד אותן. זו הדרך היחידה לייצר שיח שיש בו פרופורציות. חבריו השפים של ארז שנחלצים להגנתו מתבלבלים. כל כך רציתם להיות גיבורי תרבות – דעו שעם המעמד הזה מגיעה גם אחריות.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
