כמה מילים על דוגמא אישית, מחויבות וערכים – שכל כך חסרים, במיוחד בימים אלה. אנחנו מזדעזעים באופן עמוק כשנחשפים שוב ושוב מקרים של התעללות בתלמידות על ידי נערים, לעיתים אלימות ותקיפה מינית קבוצתית, לפעמים הקורבנות הם חסרי ישע. אנחנו קוראים לחלק מהאלימים הללו "בני טובים" – איזו מילה – ונדהמים לגלות שהם לומדים בבתי ספר יוקרתיים בצפון תל אביב או ברמת השרון, משל אם היו לומדים בדרום או בצפון זה היה פחות מחריד או יותר מובן.
אל לנו להתפלא. הילדים והנוער שלנו, החשופים גם כך לתכנים קשים במסכים הקטנים והגדולים, חשופים גם לחדשות, ושומעים על פרשת הסוהרות. אם כך נוהגים שב"ס והפרקליטות, איזה שיעור מקבלים התלמידים שלנו? וכאשר בתיקי תקיפה מינית, השופטים פעמים רבות מקלים בדינם של התוקפים, ורק הקורבנות רועדות מפחד מחשש שהתוקף יחפש אותן מיד עם שחרורו הקרב ובא, מה מבינים מזה הילדים? כאשר האופוזיציה מסרבת לקזז חברת כנסת מהקואליציה שנאלצת להגיע להצבעה בכנסת עם תינוקת בת שישה ימים, מפגן של חוסר סולידריות אנושית בסיסית, מה זה משדר לילדינו?
דוגמא אישית נחוצה בתחומים כה רבים בימים אלה, אבל הנושא הדחוף והבוער ביותר הוא הקורונה. כאן נדרשת אחריות לאומית בסיסית מעל ומעבר מכל העוסקים במלאכה, מכל היושבים בהנהגה. נדרש מהם לשמור את מחשבותיהם לעצמם, ולנהל שיח בחדרי חדרים, ובשום אופן לא בכלי התקשורת.
עדיין לא הגענו למצב שבו חבר כנסת תוקף אחר עם נוזל ניקוי ומטאטא. אלו מראות שראינו בשבוע שעבר בבית ספר. אבל לבוא בטענות לתלמידים? הבעיה לא מתחילה מהם – היא מתחילה מלמעלה
אם ראש הממשלה בנט קורא להימנע מנסיעות לחו"ל, וימים אחדים לאחר מכן רעייתו וארבעת ילדיו טסים לנופש, זה צפצוף ארוך וחמור על הציבור. לקרוא לזה היעדר דוגמא אישית? תהא זו לשון המעטה. והיו עוד שרים שטסו, בין אם לחופשות קצרות ובין אם לצורכי עבודתם, וחלקם אחר כך "התבודדו" להם בצוותא ביציע המיוחד בכנסת, בהפרה ברורה של כל ההנחיות שניתנו לציבור.
והייתה ח"כית מהקואליציה, מיכל שיר, שהודיעה בטלוויזיה שלא הייתה מחסנת את ילדיה, ממש לאחר שראש הממשלה וכל המומחים במשרד הבריאות הודיעו עד כמה חשוב לעשות זאת כדי למנוע את התפשטות זן האומיקרון. אז מה לומדים מזה האזרחים? מה לומדים הילדים? שבפרפראזה על המשפט מ"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: "כל האזרחים שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר".
לימור לבנתצילום: אוהד צויגנברגאך חמורים מזה מעשיה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, שאומרת בזמן צפיית שיא בטלוויזיה שחיסון ילדים בבתי הספר הוא פשע, מתקנת את עצמה אחרי שחוללה סערה ואומרת שיגרום ללחץ חברתי, אבל גם אחרי החלטה חד-משמעית של קבינט הקורונה ממשיכה לגמגם ואינה קוראת בקול ברור וחד להורים לחסן את הילדים, ובנוסף גם אינה מכינה את המערכת לחיסון בתוך בתי הספר. דוגמא אישית? אחריות לאומית?
עם הקללות, הצרחות, ניבולי הפה במליאה ובוועדות, ומחאה בטוויטר באמצעות דגלי צפון קוריאה, נראה שראינו הכל. אבל עדיין לא הגענו למצב שבו חבר כנסת תוקף אחר עם נוזל ניקוי ומטאטא לקול צרחותיו. אלו מראות שראינו בשבוע שעבר בבית ספר. אבל לבוא בטענות לתלמידים? הבעיה לא מתחילה מהם – היא מתחילה מלמעלה. מהיעדר הדוגמא האישית.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
