על סדר היום עומדת שאלת האחריות האישית של בנימין נתניהו לאירועי 7 באוקטובר. היא טורדת לא רק ציבור גדול בישראל, שלא מבין מדוע ראש הממשלה לא מספק התייחסות פומבית לחלקו במדיניות ובמהלכים שהובילו למחדל, אלא – בהפוך על הפוך ומסיבות אחרות - גם אותו עצמו ואת מקורביו.
סביבתו הקרובה ושרים בכירים שעדיין מוגדרים מקורבים אליו תוהים לפשר העיסוק ה"אובססיבי", כך כלשונם, בשאלה הזאת. "למה זה נחוץ שבאמצע לחימה יודיע ראש הממשלה שזאת אחריותו?", הם מדקלמים. לדעתם, הדבר אינו הכרחי בתקופה כה דרמטית, ויותר מכך, הודאה שכזאת עלולה אפילו להזיק, אולי ביטחונית, אולי אסטרטגית, אולי מבחינת המורל הציבורי. נתניהו, הם מזכירים, הרי לא מתכוון להתפטר באמצע ניהול המלחמה. הדבר אפילו לא על הפרק. אז מדוע לעסוק בזה?
אלא שסביבת נתניהו מפספסת - או שמא מתאמצת לפספס - את הסיבה העקרונית לעיסוק בנושא. המוטרדים מהיעדר ההצהרה של ראש הממשלה ראו בימים האחרונים את כל ראשי מערכת הביטחון מודים באופן כזה או אחר באחריות למחדל, עדות לכך שהם מתכוונים להתפטר ולפנות את כסאותיהם ביום שאחרי המלחמה. היחיד שמקפיד בנחישות לא לעשות זאת הוא נתניהו.
הכותרת
כלי הסברה או שירות לטרור: הדילמה הישראלית עם אל ג'זירה
26:01
העובדה שהוא מתעקש לא להצהיר כלום בנושא, משאירה את הערפל והעננים מעל אפשרות המשך כהונתו. אף שמעטים מאמינים שהוא יוכל להמשיך בתפקיד, בשל נחשול זעם ציבורי טבול באבל וטראומה שישטוף את היום שאחרי, גורמים פוליטיים מעריכים שנתניהו לא יודה באשמה כי זה פשוט לא חלק ממבנה האישיות שלו. לאורך כל שנות כהונתו הוא לא התנצל על דבר ולא סביר שיתחיל עכשיו. הוא פשוט נעדר מנגנון מתאים.
בסביבתו יש מי שגורסים שאחרי הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה, שבינתיים מתמהמהת מסיבות שלא ברור אם הן מבצעיות או דיפלומטיות או גם וגם, יצטמצם העיסוק בשאלת אחריותו האישית. אלא שאם זו אכן נקודת המוצא שלו, יש כאן קריאה לקויה של המפה. גם בגלל הסוגייה הצבאית – מי יודע איך ועד כמה סבוך יהיה המהלך הקרקעי. אבל בעיקר בגלל מהלך פוליטי שמתנהל מתחת לרדאר.
נכון לרגע זה, לפחות שלושה שרים מתלבטים בנוגע להמשך דרכם בממשלה. שניים מהם אינם חברי קבינט, אבל הם מתייסרים מהאירועים הקשים, מהמפגש עם המשפחות השכולות, מהאווירה הקשה בהלוויות, מהמפגש עם החומרים הרגישים, מהסרטונים שהפיץ החמאס ומהעובדה שהכל קרה במשמרת שלהם. בקואליציה הזאת אף אחד לא יכול לקרוא לנתניהו ללכת הביתה, אבל 5-4 שרים שייקחו אחריות עשויים לכפות גם עליו להגיב, ובכך להקל אולי במעט על מצפונם.
בינתיים, שר אחד לפחות שאינו מרוצה מהמתרחש הוא איתמר בן גביר - שהבוקר דרש מנתניהו להכניס חבר נוסף לקבינט המצומצם, כזה שלדבריו "לא היה חלק ממחנה הקונספציה, מהתפיסה השגויה שאליה נגררנו במשך שנים".
מלבד השרים, ישנם גם ח"כים מהקואליציה ששוקלים את המשך דרכם. אף אחד מהם לא ידבר על כך לציטוט, משום שלטענתם הדבר עלול לשדר התפוררות, אבל עמוק פנימה הם יודעים שהתוצאה שנגלתה לעינינו היא אשמת כולם. לא רק בגלל מתקפת הטרור וכישלון הקונספציה, אלא גם בגלל קריסת השירות הציבורי והיעדר התפקוד של משרדי הממשלה על רקע מינויים כושלים וסגירת חשבונות אישיים. "היינו צריכים להילחם חזק יותר בריקבון", הודה לאחרונה אחד מהם. "המצב שאליו הגענו הוא לא ייאמן. פשוט אסור לאפשר שזה ימשיך".
שאלת האחריות שבה עוסק כל אחד מהשרים וחברי הכנסת בדלת אמותיו תהפוך במוקדם או במאוחר לעניין ציבורי גדול. את המגמות אפשר לראות כבר עכשיו בסקרים המשקפים את הלך הרוח בציבור, ואלה מרמזות שהפעם הזיכרון לא יהיה קצר. ממחקר שערך נמרוד ניר, פסיכולוג פוליטי מהאוניברסיטה העברית, עבור מכון אגם, עולה מגמה ברורה.
הסקר בדק את המגמות בציבור מאז פרוץ המלחמה בשלוש נקודות שונות בקרב אותם 1,442 יהודים בני 18 ומעלה. הבדיקה הראשונה נערכה ב-9 באוקטובר, השנייה ב-15 באוקטובר והאחרונה ב-20-19 באוקטובר.
בבדיקה האחרונה עלה ש-75% מהציבור היהודי מייחס לנתניהו את האשמה העיקרית למחדל 7 באוקטובר. מדובר בעלייה משמעותית ביחס לשני הסקרים הראשונים. באשר לאחריות של שר הביטחון גלנט נרשמה ירידה מ-77% ל-71%. המשמעות היא שאותו ציבור בדיוק הולך ומשנה את דעתו גם תוך כדי הלחימה.
66% מהנשאלים השיבו שנתניהו צריך להתפטר בתום המערכה, לעומת 18% שהשיבו שלא. הנתון המעניין יותר הוא שיותר ממחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהוא צריך להתפטר בתום המלחמה, לעומת 32% ממצביעי הליכוד שסבורים שלא.
נתונים דומים בציבור הכללי עולים גם סביב השאלה אם יש לפזר את הכנסת לטובת בחירות בתום המערכה: 64% מהנשאלים השיבו בחיוב. 66% מציבור הנשאלים ענו שנתניהו לא לוקח אחריות על המחדל, ואילו 15% התרשמו שבדבריו הוא דווקא לקח אחריות. באשר למצביעי הליכוד, 45% סברו שיש לצאת לבחירות מיד בתום המערכה על ידי פיזור הכנסת.
